שנת 2000 עמדה בסימן החשש מ"באג 2000”. לקראת תום האלף השני התעורר והתעצם בעולם פחד גדול שמא במעבר משנת 1999 ל־2000 (ובקיצור 99-00) ייגרמו טעויות ובעקבותיהן יקרסו תוכנות ורשתות עד כדי השבתת מערכות ממוחשבות.
אי הוודאות הכניסה ארגונים גדולים ואף ממשלות לסחרור, וההיערכות היתה סופר־דרמטית בארץ ובעולם: בתי חולים הכינו מלאי של מזון, שתייה ודלק למקרה של מחסור שיימשך כמה ימים. לכל בית חולים הוכן גנרטור, כדי שיופעל במקרה של הפסקת חשמל; תחנות מד"א תוגברו באותו לילה; הומלץ לא להיכנס למעליות סמוך לחצות ולא להשתמש בהן במשך ארבע השעות הראשונות של המילניום החדש; רוב חברות המטוסים נמנעו מהעלאת מטוסים לאוויר בזמן ההתחלפות של השנה ועוד.
אבל כשאוסטרליה נכנסה ראשונה לשנת 2000 התברר שהתחזיות הקודרות לא התממשו.
שנת 2000 הייתה לא פחות מיוחדת במובן אחר בעולם הנוצרי – 2000 שנה למשיחם. בשנת 1997 יצא לאור ספרו של א"ב יהושע, מסע אל תום האלף. ספר נפלא של סופר נפלא, שלוקח את הקוראים אל שנת 999, לקראת תום האלף הראשון. העלילה הצבעונית, שאף הפכה לאופרה, מתרחשת אף היא ב"שינוי ספרות" משמעותי שמעורר חשש והתרגשות, האם ישוע ירד שוב אל העולם? ואולי יקרה משהו גדול אחר?
בשנת 2000, לרגל שנת המילניום, הגיע לארץ האפיפיור יוחנן פאולוס השני, מלווה במשלחת למסע צליינות מיוחד. וכאן מתחיל הסיפור האמיתי שלי.
לאותה טיסה, שהגיעה מלאה וחזרה ריקה, מכרו כרטיסים במחיר רצפה. בן זוגי קנה לנו זוג כרטיסים לסיציליה ללא תוכנית מוקדמת וללא כל עיכוב.
זו הייתה נסיעה מיוחדת, הזדמנות שכזו. סיציליה זכורה לי כאי שבו הזמן קפא מלכת. בניינים נשאו עליהם עדיין צלקות ממלחמת העולם השנייה. הודות לכתבה בעיתון "מסע אחר" גילינו את פאלאצו אדריאנו, הכפר שבו צילמו את "סינמה פרדיסו", סרט שצפינו בו שוב ושוב ושוב. הודות לבן זוגי, החברותי ממני בהרבה, הכרנו בכל מקום אנשים, והשיחות איתם היו מרתקות.
השיחות, יש לומר, לא התנהלו באנגלית, כי לא מצאנו אז כמעט איש דובר אנגלית.
זו הייתה (ועדיין) הדינמיקה בינו לביני. הוא מאתר אותם, את האנשים שבאמת בא להם לדבר עם מישהו ונראים לו מעניינים. עדיפים עליו קשישים, יותר נכון קשישות, בבית קפה מקומי, עדיף תחת איזה עץ, שמגישים בו קפה שחור, ומדברים בלי למהר. אני נכנסת לתמונה מיד אחרי האיתור.
אם זו אחת מהשפות הלטיניות, אני מגייסת מטא־שפה, מתווכת ומעבירה מסרים, מי יודע איך, בצורה גמלונית ולא אסתטית אבל שמאפשרת איכשהו לנהל תקשורת.
הגענו לפלרמו, התמקמנו במלון ויצאנו שוב במכונית לחפש את ביתם של אנה ונינו, דודים של חברנו, פרנק, מניו יורק. זה היה לפני עידן הוייז, ועיקר ההתמצאות במרחב הלא מוכר נעשה באמצעות גלילת חלון הרכב מטה (כן, גלילה), וקריאה "פרמסו" או "סקוזה", לעוברי אורח אדיבים תוך הצגת כתובת רשומה על נייר. קצת "א־דסטרא", קצת "א־סיניסטרא", הרבה "א־דריטו", והגענו לבסוף לפתח ביתם של אנה ונינו.
אנשים יקרים אלה, שפגשו אותנו לראשונה, קיבלו אותנו כמו היינו קרובי משפחה שהם לא ראו שנים. מהרגע הראשון היה ברור ששפת דיבור משותפת לא תהיה לנו. הם דוברים סוג של איטלקית, ומה שיש לנו להציע, מילולית, לא עוזר. מבט מבן זוגי שולח לי צו 8 לגיוס חירום של מטא־שפה. בעזרת מחוות, כמה מילים בלאדינו, כמה בספרדית, ולא ברור מה עוד, התחלתי לתווך את השיחה.
שתינו קפה שחור. בן זוגי הפגין בקיאות בשירי פסטיבל סן רמו, והשמחה הייתה רבה. צויידנו במזכרת של דיסק עם כל השירים הזוכים של כל שנות הפסטיבל, ויצאנו יחד לאכול.
לפני בחירת המסעדה שאל נינו – יש משהו שאתם לא אוכלים? אני לא אוכלת חזיר, אמרתי. מסעדת דגים זה בסדר? בסדר, אמרתי, רק לא אוכלת פירות ים. מצוין. נינו היה מבקר מסעדות מטעם העירייה או משרד הבריאות. הוא הכיר את כולן ובחר עבורנו את הטובה ביותר. אז גיליתי שמה שאני לא אוכלת הוא הרבה יותר מפירות ים. קצת תסכלתי אותם, למבוכתי הרבה, כשאמרתי לא גם לצדפות ולמולים ולעוד מיני יצורים שלא נחשבים לפירות ים. דג, דג פשוט, מלמלתי, ובמחוות ידיים ניסיתי לשרטט צורה של דג שיש לו סנפירים וזנב. לבסוף מצאו לי משהו שאולי התביישו קודם להציע בפני נינו והסעודה נמשכה כסדרה.
אחרי הארוחה יצאנו לטיול רגלי נינוח. האווירה הייתה טובה. אחרי כמה כוסות יין ועל בטן מלאה פטפטנו וצחקנו הרבה. ואז, כנראה אנה הרגישה בטוחה לשאול אותי, למה אנחנו רבים עם הפלסטינים על אדמה? האם חיי אדם לא יקרים יותר מאדמה? תנו להם את האדמה – התעוררה בה נחרצות סיציליאנית – חבל על כל המלחמות!
הבנתי אותה היטב, אבל מאיפה להתחיל לשוחח על זה? נאלמתי דום. מחוות לא יעזרו פה. מילים אין. זה מסובך, אמרתי. לנוכח תבוסתי המשיכה אנה. הקשבתי לה. ככל שפיתחה את הארגומנטים שלה כך הבנתי פחות. לא היה לי מה לומר, לכן חייכתי בצער ופרסתי את כפות ידיי במחווה של – מה אני יכולה לעשות… בן זוגי ונינו צעדו לפנינו ודיברו כבר במילים של שירים. בן זוגי שיבש אותן בביטחון ושניהם התגלגלו מצחוק. אני נותרתי מאחור, עם אנה הטובה, במצוקתי.
אני מאוד רוצה לבוא לבקר בישראל, אמרה אנה, לראות את נצרת, את כנסיית הבשורה, את ירושלים, את כנסיית הקבר, לבקר בבית לחם היכן שהוא נולד… אני מאוד מקווה שיום אחד נצליח לעשות את זה.
בית לחם כבר לא בישראל, אמרתי. זה ברשות הפלסטינית. אבל אפשר לעבור עם דרכון.
מה? נחרדה אנה. איך זה יתכן? למה נתתם להם את בית לחם?!
שתקתי.
אנה הייתה מזועזעת ולא חשה כלל בדיסוננס להצהרתה הקודמת הנחרצת לגבי ויתור על אדמה. אני כמובן לא קישרתי לה. זה היה נראה לי כמו נוק־אאוט־סוף־משחק ולא רציתי לצער אותה. אבל בתוך תוכי בו־זמנית כאבתי את כאבה, וגם התאפקתי שלא לצחוק על חוסר הקשר שבין דעה לדעה, או בין עמדה לבין עובדה מכאיבה.
היום עשינו מעט סדר בניירות, עברנו על תמונות ישנות ולפתע ראיתי אותם, את אנה ונינו, צעירים ויפים. תמונות שלא ראיתי 19 שנים. ליבי התרחב וזכרתי את טוב ליבם, את נדיבותם ואת שמחת החיים הפשוטה שלהם. גם חברנו, פרנק, ומשפחתו בניו יורק התרגשו לקבל מאיתנו בוואטסאפ את התמונות. נינו כבר לא בחיים ואנה חולה. ולא, מעולם לא היו להם מספיק אמצעים כדי לצאת למסע לארץ הקודש.
ולא, אין בדיסוננס שנפתח בשיחתנו שום דבר מיוחד. כאלה אנחנו בדרך כלל. מה שאיננו מכירים ולא קרוב לליבנו יש לו דין אחד, ומה שיקר לליבנו יש לו דין אחר, מתוקף סוג של צדק אישי ולא כללי, מתוקף מחלוקת ולא מתוקף אחדות.
אותם רגעים שבהם לא יכולתי להשיב לאנה, לא היו באמת קשורים להיעדר שפה. גם אם הייתה לנו שפה משותפת לא הייתי מצליחה בכך.
זה כמו קערת ספגטי, מאיפה להתחיל למשוך קצה חוט? ומה באמת חשוב?
אהבתי את אנה, גם כשלחצה בשיחה, גם כשנחרדה, כי היא הייתה אמיתית ופתוחה כל כך, כי העזה להשליך את כל יהבה על נושא קרוב לליבה, גם במחיר של נשיאת מונולוג.
ממקומות כאלה אפשר להגיע לקרבת לב אמיתית, להכיר בכאב שאי אפשר לרדד אותו לרציונאליות, ואולי גם להתגבר על הבדלים.
גם בשנת 2000 לא ירד לארץ משיחם, ואף לא משיחנו. אולי מפני שיש לכולנו עוד דרך לעשות בגישור על דעות ועמדות שונות ובמציאת הליבה המשותפת לבני האדם.