אמא תרזה – כוחה של אהבה

מדי פעם לאורך ההיסטוריה אנו שומעים על אנשים כמו אמא תרזה. אישה שוויתרה על חיים אישיים והחליטה להקדיש את כל חייה לטיפול באחרים.

האם תרזה נולדה במקדוניה וכבר בגיל 12 החליטה להקדיש את חייה לעזור לעניים ולחולים. באחת הפעמים צוטטה כשאמרה כי כל העוני, ההזנחה והעזובה שראתה בהודו, נחרתו בנשמתה ושינו אותה. במסגרת פעילותה כנזירה נשלחה להודו, שם הקימה בעזרת נזירות ונזירים נוספים בתי ספר ובתי חולים והשיגה סיוע לחולים ולעניים. ברבות הימים הקימה מסדר משלה שפעל להשגת טיפול וסיוע לעניים, לחלשים, לחולים וליתומים בכל העולם. היה חשוב לה להעניק טיפול לכל נזקק, במיוחד לאלה שלא היה מי שיטפל בהם, המנודים, המוקצים מחמת מיאוס או נגע, המוזנחים והעזובים. בכל אחד מהם ראתה בן אנוש, ולדבריה "הסבל הגדול ביותר הוא להיות בודד."

אמא טרזה הכירה בכאב הגדול שקיים בנפרדות. היא טענה שהמחלה הנוראית ביותר היא הבדידות, מחלה שלא נמצא לה מזור עד היום, והיא רק גדלה ומתפשטת כמגיפה. האם תרזה ביטאה רוח לוחמנית בהגנה על מי שהיה זקוק להגנתה, היא לא נתנה לדבר להגביל אותה. למרות היותה נזירה, היא יזמה והרחיבה את תחומי פעילותה מחוץ למוסכמות ולא נתנה לתכתיבים של תקופה מקום או אמונה להיות למכשול בדרכה. היא סחפה אחריה נזירות ונזירים רבים, וקיבלה את תמיכת העולם באהדה ובתרומות.

מאמרותיה הידועות: "המחסור באהבה זו הדלות הגדולה ביותר". על כן הקדישה את חייה להביא אהבה לכל מקום ואדם בו טיפלה, גם לבודד ולמוזנח ביותר. היא הבינה את הערך שיש גם לעזרה הנפשית והרוחנית, שכן לא תמיד ניתן להביא מרפא פיזי לכל אדם, אך לפחות ניתן לרפא את בדידותו.

"לעולם אל נא תרשה למי שבא אליך לעזוב מבלי להיות מאושר יותר".

האם תרזה טענה שכבני אנוש אין אנו מסוגלים באמת להישאר אדישים כלפי סבל. כאשר אנו מתעלמים גם אנו סובלים. היא נתנה אהבה ללא תנאי, מתוך שמחה פשוטה וחוסר שיפוטיות ביחס לאחר. היא טענה שכולנו מסוגלים לדאוג לאנשים סביבנו, גם אם איננו מטפלים במקצוענו. כשאנו מצליחים לעזור לאדם אחר, לשנות את מצבו לטובה, לנהוג בנדיבות, אנושיות ואכפתיות, הדבר ממלא אותנו ומלווה אותנו גם בהסתיים המעשה טוב.

בעידן המודרני כל אחד מסתגר יותר בחייו האישיים. למרות המדיות החברתיות שחושפות לכאורה יותר, למעשה אנו פחות מעורבים במה שקורה לאנשים באמת. עסוקים בעיקר איך אנחנו ניראים, כמה רואים אותנו, ופחות כמה באמת אכפת לנו מאחרים. אנו פחות ניפגשים פנים אל פנים, אפילו פחות מדברים בטלפון, מעדיפים להתכתב.. לכן אין פלא שתחושת הבדידות מועצמת.

האם תרזה לא הרגישה שהיא מפסידה משהו בכך שכל חייה הסתובבה באזורי עוני ומחלות וטיפלה בחולים הכי קשים – להיפך, היא הייתה מאושרת.

אהבה ככוח מגן

יש דברים שאם חושבים עליהם בצורה מדעית בלבד הם נראים בלתי אפשריים. למשל כיצד אמא תרזה, אישה שכל חייה, מגיל 18, טיפלה בחולים הנגועים במחלות הקשות ומידבקות ביותר, באזורים קשים ועניים ביותר – מעולם לא נדבקה. היא חייתה עד גיל 87, ונפטרה בסופו של דבר ממחלת לב ולא ממחלה מדבקת!

מדבריה: "אני רואה את האלוהים בכל בן אנוש. כאשר אני רוחצת מצורע, אני מרגישה שאני מטפלת באלוהים עצמו והולכת בדרכו. האין זו תחושה נפלאה?".

בעידן בו אנו מפחדים ממוות, ממחלות ומהחולים, כשמספרים לנו בחדשות שכל וירוס קטן יכול להרוג אותנו, וכמות החיסונים המתפרסמים ל"צריכה הכרחית" גדלה, הפחד נראה כסביר ומציאותי.  ואולם האם סוד החיסוניות טמון במערכת החיסון הפיסית בלבד? או שמא יש השפעה לחוסן רוחני על החיסוניות?

בספרו "אהבה רפואה וניסים" מספר ד"ר ברני סגל על תקופה בה היה עובד בבית חולים לחולי שחפת, ולמרות שלא היה מחוסן, מעולם לא נדבק במחלה. הוא מסביר את התופעה בכך שחש אהבה כלפי החולים שלו, ולדבריו כאשר אוהבים מישהו באמת, לא ניתן להידבק ממנו.

הגישה הרווחת של מטפלים ורופאים רבים כיום היא "להגן על עצמם" בעזרת חיץ פיסי, או נפשי, בינם לבין החולה/המטופל. "לא להיקשר יותר מידי", להתייחס למטופל כאל עוד “מקרה”, "לא לקחת ללב”. ואולם כבני אדם לא ניתן באמת לעשות זאת, אי אפשר באמת למנוע מהדברים לחדור אלינו, הם חודרים אלינו בכל מקרה. אפשר לבנות חומה שתפריד בינינו לכאב של אדם אחר, אבל לבניית חיץ בתוך ליבנו יש מחיר גבוה.

אמא תרזה היוותה השראה לרבים. בהשראתה נפתחו מרכזים רבים בעולם, המסייעים לנזקקים וחולים. היא הייתה דוגמא חיה לכך שכשאדם מרגיש צורך לאהוב ולעזור, כשנמאס לו להתעלם ולהדחיק – הוא יכול לעשות ולהשפיע על הרבה מאוד אנשים.

אמא תרזה לא הייתה אמא ביולוגית של אף ילד, אבל בפועל היא הייתה אמא של הרבה מאוד בני אדם! היא מלמדת אותנו, על ידי מעשיה, את סוד הנתינה שאפשרית מתוך אהבה גדולה לאנושות. היא לא יכלה להציל את כולם, היא לא פתרה את כל הבעיות, וגם לה עצמה לא חסרו קשיים וחוסר מושלמות. היא היתה דמות שנויה במחלוקת, וחלק מהביקורת עליה היתה שיתכן ומנעה אפשרות לסייע באמצעות רפואה מודרנית, כי האמינה בחסדי האל והגורל באשר למחלה ומוות של אדם, אך זה לא מוריד ממפעל החיים שלה להוות משענת לאנשים רבים כל כך.

היא טענה שעצם הידיעה שמשהו רוצה לעזור לך, שאכפת לו ממך – מעוררת תקווה.

את תפישתה האנושית היא ביטאה בין היתר בחיבור  "הייה בכל מקרה", בו היא מדגישה את החשיבות לא להיות תלוי בקולות חיצוניים, אלא לדבוק בערכים אנושיים. במצפן הפנימי. היא לא פעלה לא למען פרסים או מחמאות, ולא הפסיקה לפעול בגלל ביקורת, ציניות, או ניסיונות לעצור את פועלה. היא עשתה את דרכה מתוך אמונה פנימית שהיא עושה את המעשה הנכון, וזה מה שנתן לה את הכוח לעמוד בכל הקשיים.

הייה בכל מקרה.

"אם הינך מוצא שלווה ושמחה,

אחרים עשויים לקנא;

היה שמח בכל מקרה.

את הטוב שהינך עושה היום,

אנשים נוטים לשכוח מחר;

עשה זאת בכל מקרה.

תן לעולם את המיטב שלך,

וזה לעולם לא יהיה מספיק;

תן לעולם את המיטב שלך בכל מקרה.

ובימים בהם זה נראה יותר מדי,

פשוט עשה את שתוכל בכדי לעבור את היום;

משום שנשמות פועלות דרכך בכל מקרה.

אנשים נוטים לחוסר אחריות,

חוסר הגיון והם מרוכזים בעצמם;

סלח להם בכל מקרה.

אם הינך אדיב,

אחרים יכולים להאשים אותך באנוכיות ובמניעים נסתרים;

היה אדיב בכל מקרה.

אם הינך מצליח,

תזכה בכמה חברים מדומים ובכמה אויבים מושבעים;

היה מצליח בכל מקרה.

אם הינך כנה וגלוי-לב,

אנשים עשויים לרמות ולבגוד בך;

היה כנה וגלוי-לב בכל מקרה.

את שהינך בונה לאורך שנים,

מישהו עשוי להרוס בן לילה;

בנה בכל מקרה.

אתה רואה, בסופו של דבר,

זה בינך ובין האל;

זה לעולם לא היה בינך ולבן מישהו אחר בכל מקרה".

• נכתב ע"י חברי קבוצת המטפלים "היגאה", באקרופוליס החדשה