מאז ומעולם התקיים חוסר קבלה של האחר; זהו אחד הדברים הקבועים בהתנהגות אנושית, יחד עם אנוכיות וצרות אופקים, היכולים לבוא לידי ביטוי אפילו בתוך אותה משפחה.
באופן לא מפתיע, כל תורות המוסר בעולם קידמו סובלנות והבנה רבה יותר של השונה.
עם זאת, המושגים נפרדות והפרדה היו קיימים בימי קדם בצורות שונות מאוד מאלה שאנו מכירים היום.
גם אם עַם או אדם נחשבו שונים, מושג זה מעולם לא הפך לאידיאולוגיה קבוצתית. כך, עבור הרומאים, היו מצד אחד מי שנחשבו בני תרבות, ומצד שני היו הברברים, כלומר כל האחרים. אבל ההפרדה הזו לא הייתה אתנית ולא דתית: היא הייתה קשורה אך ורק לשאלה האם בני האדם או העמים המדוברים הם חלק מהציביליזציה או לא.
במובן זה "הברברי" הוא פשוט הזר, ללא שום שיפוט ערכי שהוצמד למונח הזה. הוא יכול, אם ירצה, להשתלב ולהיטמע, ולהפוך לאזרח רומי מן המניין. רק עם נפילת האימפריה הרומית הזר הופך ל"רשע". במאה החמישית, פלשו עמים ברברים לאימפריה והרסו אותה. אז קיבל המושג "ברברי" את המובן "משחית", משמעות שלא הייתה חלק מהמונח המקורי.
בחברה קוהרנטית, ההבדלים בין בני האדם נחשבים כערובה לדינמיות, למקוריות ולהרמוניה. לדוגמה, תשע קבוצות אתניות הרכיבו את החברה במצרים העתיקה, והדבר החשוב להם ביותר היה להיות מצרי. העקרונות המשפטיים ששלטו במדינה הפכו אותה לחברה רב-גזעית, שהייתה מוצלחת מאוד ברמה הזו.
ברומא היו גנרלים אפריקאים שחורים. הדבר החשוב בעיניהם היה להיות רומאי ולא האם יש לאדם צבע עור כזה או אחר. האימפריה הרומית פיתחה את הרעיון של "אזרח העולם". לאחר נפילתה, לאן נעלם הרעיון הנהדר הזה, של עולם שבו כל הגזעים וכל הדתות יכולים לנוע בחופשיות ולהתבטא?
האדם תמיד היה מודע להבדלים; הם חלק מהקיום היומיומי שלו. אך האם ההבדלים הם שליליים או שלהיפך, הם קריטריון של מגוון, ולכן מעשירים את התרבות?
עם כניסת ימי הביניים, החלה להתקיים אחידות של אמונה ומערכת פוליטית. אז הופיע סוג חדש של הבדל, המקושר להיבט הדתי. ברצון ״להאחיד״ את העולם, הופיעו הבדלים חדשים. אלה הולידו פעולת הגנה אינסטינקטיביות, ראייה צרה מדי וחוסר יכולת לחשוב שאולי גם האחר צודק.
חוסר סובלנות דתי או אתני שגשג במאה ה-18, כאשר פותחו הטכניקות של סיווג מדעי. לאחר שהאדם סיווג מינרלים, צמחים ובעלי חיים, הוא הכניס גם את המין האנושי לרשימות המלאי. התרחבות מדע הביולוגיה תרמה להתפתחות של גזענות המבוססת על הבדלים פיזיים, מתוך מחשבה שההבדלים של האחר הם מולדים, בלתי ניתנים לתיקון ומונעים ממנו להתפתח. כך התהווה במערב במאה ה-18 הרעיון שאת העמים ה"פראיים" יש צורך לתחום בשמורות או להשמידם. "האנציקלופדיה הגדולה" של דידְרוִ הגדירה את המילה פרא כ"עמים ברברים שחיים ללא חוקים, ללא משטרה, ללא דת ואין להם מקום מגורים קבוע". היא הסבירה באטימולוגיה את השימוש במילה savage, שמקורה במילה silvaticus (של היערות), מכיוון שלפי האנציקלופדיה פראים חיו בדרך כלל ביערות. כדוגמה ניתנה אמריקה, שעדיין הייתה כביכול מאוכלסת ברובה בעמים פראיים. אין מלך, אין אמונה, אין חוק, ואין אש או בית. המצב ה"פראי", כלומר, המצב הטבעי של החברה, הוגדר על דרך השלילה.
ואכן, האנתרופולוגיה של עידן הנאורות הייתה משמעותית במיוחד משום שהיא ביקשה להסביר את קיומן של אומות "פראיות" שהתגלו בתקופתה, כניגוד לעולם האירופי המתורבת. מה שעניין את הפילוסופים באותה תקופה היה לגלות את משמעותה של ההיסטוריה האנושית, אך רק ביחס לאבולוציה של האומות האירופיות. בכך, הם "בלבלו בין המופעים הגזעיים לבין התוצרים הסוציולוגיים והפסיכולוגיים של תרבויות אנושיות" (קלוד לוי-שטראוס, "גזע והיסטוריה") וביקשו למקם את העמים ה"פראיים" בני זמנם יחד עם אבותיו ההיסטוריים של האדם המודרני. הסדר ההיסטורי הזה יצר בתורו סדר של הבדלי שווי בין העמים.
בשנת 1739, כתב הרוזן דה-בופון את יצירתו "היסטוריה של הטבע", שבה סימן בצורה ברורה מאוד את ההפרדה בין אדם לחיה. במקביל הוא ביקש להסביר את הסיבות לשונוּת הקיימת בתוך המין האנושי.
הקריטריונים שזיהה בופון היו צבע העור, הצורה והגודל, מה שהוא כינה "המאפיינים הטבעיים". בנוסף לשלושת הקריטריונים הראשונים שהם פיזיים וגלויים, הוא מתייחס גם לפרשנות של התנהגויות תרבותיות. אבל, על מנת להסביר את הווריאציות הקיימות בתוך האחדות של התופעה האנושית, היה צורך להאמין שהיה דגם מקורי של אדם, וכי עמים מסוימים הלכו ונבדלו ממנו בהדרגה והתנוונו ככל שהתרחקו מהאזור הממוזג. "זאת מכיוון" – כותב בופון – "שהדגם או היחידה שאליה יש צורך להתייחס בכל שאר הפרמטרים של צבע ויופי נמצאת באקלים הזה". ההתרחקות מהאזור הממוזג הייתה לפי בופון הסיבה המקרית שגרמה לאומות המאכלסות את כדור הארץ להשתנות, ובכך להרחיב את הפער בין אירופה המתורבתת לעולם ה"פראי".
בגלל ההתקדמות שמבטאת אירופה המתורבתת, יש לשכנע את הפראים, אמר בופון, להפוך שוב לחלק מהטבע של האדם.
לפיכך, אירופה ביקשה לנוכח התנוונות ה"פראים", להשלים את המשימה להוביל אותם אל עבר חוק גבוה יותר; וזה הפך לתירוץ לכיבושים קולוניאליים.
גם וולטייר, הפילוסוף בן המאה ה-18, הדהד את מסקנותיו של בופון והציב את אירופה בפסגת הציביליזציה. הוא ראה בין עמי כדור הארץ הבדלים גדולים כל כך שהאמין שאנשים "פראיים" הם ממין אחר לגמרי.
על בסיס דירוג היכולות האנושיות השונות והמגוונות, הכריז וולטייר על עליונותן של האומות האירופאיות המפותחות ועל ההיגיון שבשליטה אירופית על העולם כולו. וולטייר מחה אמנם על זוועות הכיבוש, אך רק מכיוון שרצה לראות את הציביליזציה מנצחת לא באלימות, אלא רק באמצעות צדק ותבונה.
האדם ה"פראי" הוא תמיד ההפך מהאדם המתורבת, ולעתים קרובות מאוד מצטמצם ומוקטן לאיכות של פרימיטיבי. ההיסטוריה שזו נקודת המבט שלה הציבה את העמים ה"פראיים" בחיתוליה של האנושות, והגדירה את אירופה כמיסיונרית של התרבות, לאחר שהייתה מיסיונרית של הדת. בשם עליונות המתורבתים נכפו הקִדמה והסדר.
כיצד נראית הגזענות המערבית במאה ה-20
גם כיום, מאחורי חזות של פתיחות מחשבתית גדולה, מסתתרים פעמים רבות קונפליקטים לא ברורים. נראה שלרוב מכירים ומקבלים את השונוּת כנורמלית, אך כאשר מתעוררת בעיה אמיתית, חיכוך אמיתי, מתברר שחוסר הקבלה נותר בעצם כתחושה רדומה, שרוסנה רק לרגע: השונות נסבלה, אך מעולם לא התקבלה כאמת.
על מנת לטפל בבעיה זו כראוי, יש קודם כל לקבל את השוני ולא רק לסבול אותו באופן זמני.
גזענות נולדת כתוצאה מהקושי שחווה אדם המסרב לקבל את האחר, מרצונו או בעל כורחו, ולהיפתח לאחרים.
האדם מפקיר את עצמו להרגלים שלו: השגרה, הנוחות והעצלות להטיל ספק בערכים וברעיונות שלנו, מגבילים אותנו באופן נורא.
המטען הזה של דעות קדומות, שאנו לא מודעים לו רוב הזמן, מהווה מכשול בפני היפתחות לאחר. בני האדם נושמים את אותו האוויר, חולקים את אותו כוכב לכת ויש להם אותם מקורות, אותה האם (הטבע). המבנים הפיזיים, הפסיכולוגיים והרוחניים שלהם משותפים. החוויות שלנו אמנם שינו אותנו, אבל נתיבינו לא השתנו.
נכון שבני האדם שונים מזה מזה בגלל מטרותיהם החיצוניות והפנימיות, וגם בפסיכולוגיה, ברגישות, בטעמים ובייעדים שלהם. אך לא פחות נכון שישנו מכנה משותף, שהוא עצם האנושיות.
השורש המשותף הזה יוצר איחוד, אבל הדינמיות של החיים מאלצת את הופעת ההבדלים.
עלינו להיות זהירים בניסיונותינו להאחיד את האנושות, כיוון שהיא כרוכה לעתים קרובות בהיעלמות ובהרס של השונה. האם קלוד לוי-שטראוס אינו מתעקש על העובדה שכל נטייה להאחדה כרוכה בהכרח בכליה? המגוון בחוויות מאפשר התפתחות של תכונות הישרדותיות שאין להכחישן.
כל הקבוצות האנושיות תרמו את חלקן לחוויה האנושית. פיתוח של תרבות אחידה יהיה אסון פלנטרי. זו הסיבה שארגונים בינלאומיים מסוימים מנסים לקדם מגוון, אך לא הפרדה.כל המערכות שמטרתן להאחיד את החברה גורמות לה לאבד את צביונה.
זהו המקרה של חברות קולקטיביות שאינן מאפשרות הרחבת הפוטנציאל האנושי; ממיליוני יצורים נשללת האפשרות לשמור על זיכרון חי של אפשרויות מרובות. הם נוטים להיעקר, וכך להפוך את כדור הארץ כולו ללוח נקי.
* הכותב הינו מנהל מכון הרמס – מכון אנתרופולוגי בינלאומי החוקר את המורשת הלא חומרית של תרבויות, בעבר ובהווה. המאמר פורסם באתר אקרופוליס החדשה בהודו