יש סרטים שהצפייה בהם משפיעה עלינו באיזשהו אופן מידי. לא רק רגשות שעולים או מחשבות שמתעוררות, אלא משהו במצב התודעה שלנו משתנה כתוצאה מהצפייה. וכשאנו יוצאים מאולם הקולנוע, הכול מרגיש קצת אחרת. כזהו "התחלה". סיום הצפייה בו הוא כמו התעוררות מחלום, רק שאיננו בטוחים האם באמת התעוררנו או שהמציאות שמחוץ למסך היא רק חלום נוסף, שגם ממנו עדיין יש להתעורר…
האם קרה ששאלתם את עצמכם האם אתם חיים או רק חולמים שאתם חיים? התחושה הזו, שיש עדיין להתעורר ממשהו כדי לחיות באמת, היתה תמיד מנת חלקם של הפילוסופים, שביקשו לחקור את המציאות השלמה, מתוך תחושה שמה שאנו חווים עם חמשת חושינו הוא רק חלק ממה שקיים באמת.
כפי שפגשנו כבר בסרטים מצוינים כמו "מטריקס", "המופע של טרומן" ואחרים, גם ב"התחלה", של הבמאי כריסטופר נולאן, מהדהדות תפיסות פילוסופיות רבות הטוענות שאנו חיים את חיינו במצב מודעות מוגבל, וכי אנו חווים רק חלק מהמציאות, בעוד שאם נתעורר – נגלה שהעולם הוא עמוק יותר ורחב יותר ממה שידענו עד כה.
למעשה, כל הדרכים הרוחניות העוסקות בהתפתחות מבקשות אחר ההתעוררות הזו. ההתעוררות היא חציית הגבול שבין האשליה לאמת, מעבר מעבדות לחירות, שחרור מהכבלים של הבשר והחומר הזמניים לעבר האוקיינוס האינסופי של הרוח הנצחית. האם אין כולנו רוצים להיות חופשיים? האם החופש הזה אפשרי? וממה בעצם יש להשתחרר?
מבלי שנכנס לנבכי עלילת הסרט (במקרה זה גם אם היינו רוצים לעשות זאת, זה היה מסובך במיוחד…), מדובר במסע תודעתי בין מצבי חלימה, בעומקים שונים של תת מודע, שבתוכם יכול לשוטט הגיבור (השחקן לאונרדו דיקפריו), לשלוף רעיונות ולשתול אחרים, ובכך לשלוט במחשבותיהם של אנשים ובהחלטות שיחליטו בעקבותיהן. הסרט מתפתח כאשר מתפתה הגיבור לקחת על עצמו משימה מיוחדת, ששכרה יהיה שחרורו מהכלא התודעתי וחזרתו הביתה. במשימתו המסובכת באה לעזרתו אדריכלית מבריקה בשם אריאדנה, כשמה של אותה נסיכה מהמיתוס היווני של המינוטאור. תפקידה של אריאדנה המיתולוגית היה לתת בידו של תזאוס הגיבור חוט אדום שיעזור לו לחדור ללב המבוך, לפגוש את המפלצת בעלת ראש החיה, להרוג אותה ולהיות הראשון שיצליח לצאת חי מהמבוך. חוט אריאדנה המיתי מסמל את היכולת של כל אחד מאיתנו להיכנס לתוך לב המבוך הפרטי שלנו, אל המחשכים הפנימיים, הפחדים, תת המודע, המחסומים, לפגוש את כל המפלצות שבתוכנו ולצאת עם זיכרון וידיעה של מי שאנו באמת, כדי לחיות את חיינו באופן שלם יותר, כגיבורים.
אריאדנה של דיקפריו עוזרת לו להיכנס לתוך נבכי נפשו הסבוכה, ללכת לאיבוד בתוך מישורי חלום ותת מודע, כדי לצאת משם בחזרה אל חיים של שלמות גדולה יותר ושל שקט נפשי. אבל האם החיים שאליהם הוא מתעורר הם האמת? אולי הם רק עוד מישור של אשליה? האם אפשר להתעורר מהאשליה? תהליך ההתפתחות של הגיבור בסרט, כמו גם שלנו, הוא מסע אינסופי שבו אנו חווים את המציאות בכל פעם מעט יותר לעומק.
כשסוקרטס אמר "אני יודע שאני לא יודע", הוא אמר זאת מתוך ניסיונו הפילוסופי לדעת את המציאות ואת עצמו, ולגלות בכל פעם מחדש שמה שידע עד כה הוא כה מוגבל בהשוואה למה שעוד יש לדעת. נדמה שבמסע הזה עינינו מכוסות אינספור צעיפים דקיקים המפרידים בינינו לבין האמת, וההתקדמות מאפשרת לנו הסרה של צעיף אחר צעיף כדי לראות את הדברים בכל פעם באופן בהיר יותר. במסענו זה אנו מגלים שמה שאנו צריכים באמת אינו להוסיף דברים, לרכוש עוד חומר, אינפורמציה או ידע, לפתח כישורים וטכניקות, אלא דווקא יש להעז ולהסיר בכל פעם שכבה נוספת של הרגלים, תפיסות, רגשות, אגו, פחדים, ספקות, דפוסים, כדי להתקרב אט אט לאמת העירומה.
בודהה התייחס לשחרור של עצמנו, הטמון ביכולת לשחרר את כל אלה, לשחרר תפיסות של עונג וכאב, להיות במצב של איזון ושל אי-היקשרות, כדי לחוות את הדברים בכל פעם באופן פשוט וטהור כפי שהם באמת. כפי שאנו באמת.
בסרט קיימת אפשרות מעניינת לשחרור, על ידי המוות: כשחולם מת בחלום, הוא מתעורר בעצם למציאות האמיתית. מעניין שדימוי זה מהדהד גם הוא מתוך תפיסות מסורתיות ודתיות על אודות משמעות החיים והמוות. במצרים העתיקה, בקבלה, ביוון ובמושג הבודהיסטי "סמסרה", מדובר במעגל אינסופי של חיים ומוות, כאשר כניסה לתוך מחזור נוסף של חיים (גלגול), היא בחירה מודעת לצלול לתוך חלום, או "סרט", שבתוכו יוכל האדם לחוות, ללמוד ולהתפתח, עד שיתעורר שוב אל הצד השני, המוות, ויוכל להתבונן בחלום שזה עתה חווה. לפי תפיסות אלו, בכל פעם בוחרת נשמתו של האדם את החלום או הגלגול הבא שאליו הוא ייכנס.
הקולנוע מאפשר לנו לחוות משהו דומה לזה. חווית הצפייה בכל סרט היא מעין כניסה לסוג של חלימה, המאפשרת לנו להתמסר לחוויה שהיא לא שלנו, אלא מחוצה לנו. היא מתרחשת בעולמו של אדם אחר אבל סוחפת אותנו לחוות בכל החושים שלנו, כמעט כאילו היינו שם ממש. אנו מתרגשים, נבהלים, שמחים או עצובים, ולרגעים אפשר ממש לשכוח שאנו בתוך אולם קולנוע ובעוד רגע נצא מהחלום הנוכחי כדי לחזור אל המציאות שלנו.
הפילוסופיה מזמינה אותנו להיכנס אל עצמנו, למסע לתוך המבוך הפנימי, כשבידינו "חוט אריאדנה", שיזכיר לנו שכל הדברים הם אשליה בלבד ושיש מישורים נוספים מחוץ למבוך הזה, קבועים ונצחיים יותר. המסע פנימה הוא המסע אל עצמנו ואל גילוי חוקי החיים והיקום, או כפי שנכתב באקדמיה של אפלטון (ואצל האוראקל בסרט "מטריקס"): "דע את עצמך"… לשם מה? "דע את עצמך כי אז תדע את העולם ואת האלים". המפגש עם עצמנו והסרת צעיפי החיים הוא מסע שאינו נגמר. לעולם יהיה צעיף נוסף להסיר, רמת תודעה נוספת שנצטרך לצלול אליה. השחרור הוא עצם היציאה למסע הזה, מסע של התעוררות.
האם ניתן להתעורר באמת? לגמרי? עד הסוף? נישאר עם הסוף שמציע הסרט: אולי.