בחודש פברואר בכל שנה, אני, ובטח שכמותי, מתעמתים עם סוגיות הזהות והשייכות במעגלים השונים. לוחות השנה הבינלאומיים, בגיבוי התקשורת, מערכות החינוך והעולם העסקי של העולם המערבי, מציינים במין רצף חגיגי את יום המשפחה (לשעבר יום האם), יום האישה ויום האהבה ששזורים להם בסמיכות, המבקשים לעורר הכרת תודה, ופותחים פתח לשאלה – עם מי יש לי קשר של אהבה לו אני מוקיר תשומת לב מיוחדת בימים אלו.
להורים שבינינו, מצורפת בדרך כלל דרישה (מעיקה) של תמונה משפחתית, חגיגות בגנים, יצירת אומנות מבית הספר או ציפייה למתנה מבן הזוג שתציין, לא פחות, את חידוש הברית שלנו זה בעבור האחר. מין ציון מחזור, עצירה, שאיפה לגלות מחדש את הזכות להיות בהוקרה.
בפשטות, עצירת המרוץ לטובת התבוננות על מה שיש ואמירת תודה; זה איננו מובן מאליו, ובעצם, יש יותר "יש" ממה שנדמה לנו.
בליבו של חודש עמוס ציונים אלו, פנה אלי בני, כפי שהוא נוהג לעשות מעת לעת בניסיון להבין את הרציונל של דרכי העולם, ובדרכנו הרגלית מבית הספר שאל: "אמא, למה צריך חג לאהבה? הרי אני איתך כל הזמן, אוהב אותך כל השנה, וגם את אבא, אז למה קוראים לזה חג? למה זה לא רגיל? קצת מצחיק שלאהבה יש חג, לא?"
שאלתו מיד מוססה בי משהו בלב; הרגשתי שנפתח מין חום פנימי, שעלה כלפי מעלה עד ללחיים, והוביל לרצון מיד לחבק את הזאטוט מתחת למטלטליו הנשרכים מאחוריו ושערו הפרוע.
זה היה אחד מאותם רגעים של תהיה תמימה, מין משהו בסיסי שכזה, שכל כך גאה על עצם שאילת השאלה, וברור לשנינו שזהו רגע לזיכרון, ומדובר בשאלה מהותית וחשובה מאין כמוה.
כאם פילוסופית, נערכתי תוך פחות מדקה לתשובה מעמיקה, דיאלוג שננהל בדקות הקרובות על מהי אהבה, כיצד הוא תופס אותה, איזה מופעים יש לה בחייו מעבר לאנשים הקרובים לו, ואיך היא קשורה לזמנים מיוחדים כמו טקסים וחגים, ולמה חשוב לנו לציין מה שחשוב בעינינו באמצעות זמן מיוחד שכזה. אך בפועל – הבנתי מיידית מהבעות פניו, שהוא לוקח אותי הרבה מעבר לאתגר האינטלקטואלי של הדיון. שהרי הוא מבקש להגיד, ולא לשאול.
פתאום זה הכה בי. הבנתי שלמעשה מדובר בשאלה רטורית. עמדתו יציבה ובהירה ביחס למושג הנחבט והשגור לו אנו קוראים אהבה, הוא חווה אותה באופן בלתי אמצעי, ואולי אני היא זאת שזקוקה להרהור למה ומתי זה הסתבך.
שכן, בעבורו – הרי שהאהבה היא בכל, בכל רגע, בכל דבר. בכל איש, בכל יצור נברא, אלוהים בכל והכל בו, שכן הכל נברא בצלמו. כך גדל, כך הוא קולט, מבין וחי את הטבע ואת ביטוייו כאמת פשוטה. בועה של קסם על-זמנית, שהמציאות על כל מורכבותה לא משסעת אותה בתירוצים וניתוחים רציונליים. כש"רואים" אותה וחווים אותה, היא פשוט ישנה ולא צריך רק לדבר עליה. השאלה היא מדוע אנו – האנשים המבוגרים (הנתפסים כמוזרים לרוב לילד בן שבע) – זקוקים למילים, לחגיגות ומתנות לציון משהו שהוא כל כך טריוויאלי, כל כך נוכח, כל כך חי, נגיש ויומיומי.
חשבתי לעצמי – כיצד זה כל כך פשוט בעבורו? למה אין בו ספק או תהיות מורכבות על הכוח הזה שנקרא אהבה?
התבוננתי עליו וניסיתי להבין מה החוויות מהן הוא ניזון שזה כל כך טבעי עבורו – אולי מהתבוננות על שבלולים ויציאתם אחרי הגשם, על רזי הפריחה באביב, על הקשת בענן, על האנשים שעוברים ברחוב – כמה שונים ודומים בו זמנית, שאפשר וכדאי להגיד להם שלום (או לתת כיף) או לחייך סתם כך גם ל"זרים" ברחוב מבלי שמכירים, להומלס שבצד הכביש או בצמתים שהוא עני ומבקש נדבה ותמיד ניתן כי יש לו צורך, ובצד גן העיר גם ליבגני שהיה בפילהרמונית של מוסקבה שנייה אחת קודם.
למרות שלנו זה נראה לא הגיוני, שלא לומר מופרך ואף כאוטי, זוהי בעיקר היכולת להיות, ללא פחד או רתיעה ממה שיש. לקבל את זה – זה כל העניין. להסכים. אפילו עוררה בו גיחוך העובדה שצריך להגיד את זה, או לחשוב שלא מדובר בחיים עצמם, כפי שהם.
השאלה הזאת תפסה את הפער הזה, שבין קליטת העוצמה של הנוכחות הערה והשמחה על מה שיש, לבין ההסתובבות בדאגנות, חרדה וחוויות של בדידות וקושי. מדוע הפער? מניין הוא מגיע? הרי מדובר בכוח הטבע העצום שנקרא אהבה, שהלך ונשחק, ולו מימדים ורבדים רבים. הצד המעוצב חברתית שבי, שהובנו בו תבניות של "נורמטיביות" ומקובלות, אומר כעת שאולי בתחילת הדרך החוויה היא בלתי אמצעית, כמו השלב של בני כעת, והכל אחד, טבעי ונאיבי. הוא נתון במעין חלום של אחדות, קיימת הפשטות של הצורך הבסיסי להיות אחד עם הכוח היוצר של העולם, הבורא האוהב והמחבק. בהירות המציאות נתפסת בפשט שלה, כפי שהיא, ללא פילטרים שבאים מאוחר יותר ומכסים בתירוצים, ניתוחים והתפלפלויות. מדבריו הבנתי שעבורו, כמו משחק, העולם כולו כולל אלוהים, ובמובן זה האהבה היא כאן ועכשיו. שאין סיבה אמיתית שהיא תישחק או תיגמר, ושאין לנו דרך אחרת אלא לחיות אותה כהוויתה.
כל כך נכון, מעורר השראה, אך גם כל כך רחוק מאיתנו. מדוע? למה איבדנו מהתום, מהפלאיות של הטבע, מההשתאות מהסדר, מהכוח הפורץ של המאחד; ומדוע ניצחו הפילוג, השנאה, החורבן, והפחד?
במקורות עתיקי יומין נכתב על האהבה; בטקסים, בכתבי דת, בשירה, ואפילו בפשטות בשאיפה האנושית הבסיסית לחבור לכוח עליון שמונע מתוך אחדות, לעבר השלמה וחוויה של מיצוי וסיפוק, יש יגידו אפילו של יעוד. ללא רגשי אהבה אין לתינוק הנולד חיים, ומחקרים גיבו זאת שללא מגע אנושי תינוקות מתים. כמבוגרים, בהיעדרה אנו חשים חסרים, מרוקנים, חסרי אונים, מפוחדים ובודדים. לאהבה גם תפקידים רבים כל כך בחברה, מקום בו הרכבת סוגי המשפחות שנרקמו לו לאדם, מעגלי השתייכות לקהילות כאלו ואחרות, הם שנותנים לו משמעות, תוקף ואשרור. בלעדיה נרגיש קושי בגיבוש של זהות ותחושת ערך ומסוגלות שהיו מתמוססות לכדי הישרדות בלבד. אנו איננו חיות, יש בנו צורך אנושי בקירבה, בחום, באמפתיה, ובהכוונה אל הגבוה יותר בתוכנו, שכמה למגע אנושי. אז אם זה כך וזה בסיסי, מניע הכל ומסביבו גלגל החיים – מדוע לא נחווית האהבה ככזאת ביומיום?
אולי מכיוון שתהליך החיברות וההשפעות הגלובליות, האופן בו אנו גדלים בעידן המודרני, מחקו בנו את הקסם של תפיסת התום של הילד, האיצו בנו להתבגר מוקדם מדי; שילמנו מחירים אישיים ואחרים על כך, ולמעשה התרחקנו מלהאמין.
נהיינו ספקניים, עם תובנות, מורכבויות והיגדים שמסבירים לנו כי האהבה היא רגש שמחוצה לנו, שמדובר בנכס חמקמק, שעוד רגע אוזל ובורח לנו בין הידיים. הפכנו לתלויים בהכרה חיצונית לצורך אישרור המקום הטבעי של הילד. לעיתים, בעיניים מוגבלות, אנו דורשים לחגוג את מה שיש, בוחנים בסוף כל יום כמה נשאר לנו מהנכס – כאילו מדובר במשאב זמני, מוגבל, אישי ו"סופרים" כמה אהבה יש לנו על פני הרצפים המוכרים: חברות, זוגיות, משפחה, קהילה ועל פיה החומרי יישק דבר, קצת כמו שסופרים כסף בדרך לבנק. זה מנהל אותנו, ומשפיע על מצב רוחנו, על האמון שלנו בעצמנו ובעולם, על חוויית הערך העצמי, ועל הזהות שלנו ותפיסת העולם שלנו גם כמי שאמונים על חינוך הדורות הבאים. המחירים של כך הם עצומים.
ומעבר לכך, יש גם המחיר של דחיקת רובד עדין יותר של האהבה שהיא האהבה הגבוהה, זו שבין אדם לאלוהיו. בליבו פנימה, במסתורין, בשקט. לאו דווקא מבחינה דתית הלכתית ספציפית, אין הכוונה להזדהות עם דת כזו או אחרת וסימניה, אלא הכוונה לחלק העליון של הרוח שאנחנו – זה שאנו רוצים להתאחד עמו ברגעי קושי – האם שם נגמרת האהבה?
הערכתי האישית, שהיא גם תפיסתה של הפילוסופיה העתיקה, היא שהקשר שלנו עם האהבה אבד, נשחק, ובמקומו נכנסו לתוכנו קולות אחרים: חומות של ציניות, הפרכות, הכחשה, ניתוק ונפרדות שהפכו את האהבה ללא זמינה עבורנו. ואולי עולה בנו ספק האם היא בכלל קיימת.
אבל ברגעי קדושה וטקס שלכם עם עצמכם – בים, בשבת, בטיול, בהודו, במדבר, עם המשפחה – כששאלתם את עצמכם שאלות מהותיות, האם פגשתם מנוע וכוח זה של אהבה? האם חשתם חיבור למשהו נעלה ונשגב, שאין לו מילים אך הסנטימנט הורגש היטב והוא סנטימנט של קרבה, חום ושייכות? שהחיים הם מעבר לנגלה, למרוץ ולמבוך ושיש סדר אחר, של מה שבאמת חשוב בחיים. של מה שאנחנו מחפשים ולא יודעים למצוא. אני בטוחה שכן.
השאלה של הבן שלי, ביקשה ממני רגע להיזכר בזה. כולנו תחת אותם השמיים, אותה אנושות, ממוקמים ביבשות שונות על הגלובוס, אך למרות השונות כולנו רקמה אנושית אחת. רקמה שכעת מפוררת חלק מחוטיה, אולי כדי לטוות אותה מחדש, עם הכרה. למרות הסבל והייאוש מסביבי, דווקא כעת מתמודדים מליונים עם וירוס שמחבר בינינו יותר מאי פעם, מי שהיו אויבים הופכים לשותפי גורל, המידע שזורם הינו ללא גבולות, ללא הבדל של דת גזע ומין, כולנו יחד בסירה הזאת. אולי ניתן לחיות עם הכוח של האהבה, זה שפעם היה בעבורנו אמת, עובדה קיימת, ללא עוררין ככוח מניע של חיים, ובעזרתו למרות הנסיבות, נדע להתגבר, להתפתח ולנוע למחוזות חדשים.
אני מודה על השאלה; פחות הייתי רוצה הזדמנויות לציון משהו שנמצא כאן כל הזמן. הייתי רוצה בכל יום, לתת את הדעת על כמה אהבה היתה בו, מה היה חסר – ולמה, לשפר ולתקן. לא לנסות לשלוט על מה שאיני יכולה, אלא לקבל את הריפוי, החמלה, הנתינה שיש בכוח הזה של האהבה. אני בודקת מה שיש, ללא שיפוט או ביקורת, ומודה על כל מה שבא, גם אם צורתו גובה מחיר לא פשוט. ובוחנת שוב ושוב, גם בשיח היומיומי עם הבן, השכן, חבר לעבודה ובכלל – ביני לביני, מה המעלות שביטאתי, שקיבלתי, שהעברתי – ומוצאת שזה משאב שהוא אין סופי, הוא מתגבר בעת נתינה ובכוחו יכול להמיס כל פחד.
תודה לך בן אהוב, שהערת אותי. אוהבת.
עיצוב: שירה משולם חזקיה, עפרה בהרב