האם יש בחיים דבר-מה שהוא שלם? האם ההתפרקות גם היא חלק מהשלם? ומה חסר לנו בהוראות ההרכבה של החיים כדי שיהפכו לשלמים ?
כילד אהבתי לשחק בכל דבר שאפשר היה ליצור ממנו מבנה שלם: הכלים במטבחה של אמי, כלי התפירה שלה, כלי העבודה של אבי.
תמיד הוקסמתי מהיכולת לחבר כמה סירים ומסננות למבנה, כזה שנראה שלם, שמחזיק את עצמו ושנראה ששום דבר לא חסר לו, מעין אי של שלמות ושלווה בלב המטבח הרוחש פעילות של הכנות אוכל, בני משפחה שבאים והולכים, כיסאות נגררים וצלחות משקשקות. אני זוכר את עצמי בוהה מוקסם בתמונה היפה הזו, רואה כיצד המבנה שלי מכיל בתוכו את כל הכלים שבארון המטבח.
אף אחד מהם לא נותר מיותם בארון, כולם השתתפו בבנייה ובהחזקת המבנה במקומו. והנה, מבנה שלם.
פעמים רבות ההשתוקקות אל תמונה שלווה ושלמה מלווה את חיינו הבוגרים במצבים שונים בחיים. אנו רואים את המבנה שבנינו מתפרק, אבני הבניין שלו נופלות אל הארץ, ואנו עומדים מולן, מתבוננים ושואלים את עצמנו, איך זה קרה לנו?
לעתים איננו מבינים שהמבנה מתפרק. שמנו בו את כל הטוב שלנו, את כל החלקים שרצינו לשים, ועדיין, הוא אינו יציב. הוא מעלה בנו רגשות שליליים וחוסר שביעות רצון. הדברים אינם מצליחים להסתדר במקומם הנכון, ואם דבר-מה מסתדר, הרי שזהו ארעי, ולאחר תקופה לא ארוכה שוב מתפרק לו המבנה.
הניסיון הזה בתוך החיים שלי העלה בי שאלות רבות: מדוע המבנים שאנו יוצרים בחיים שלנו מתפרקים? האם בכלל יש בחיים דבר-מה שהוא שלם? האם רק מה שטוב הוא טוב בחיים והפחות טוב, “הרע”, הקושי, המאמץ, הם חלקים שעדיף שלא יהיו בחיינו? האם ההתפרקות גם היא חלק מהשלם? איזו חנות קסמים מוכרת את הדבק המחבר בין החלקים של חיינו? מה חסר לנו בהוראות ההרכבה של החיים כדי שהם יהפכו לשלמים ויגרמו לנו להרגשה של שלמות? ולמה בעצם הכוונה? אילו חלקים בחיים שלנו אינם נכנסים פנימה?
אלו הן שאלות טובות להתבוננות והרהור על חיינו. האם יש תחום בחיינו שבו איננו מחשיבים את עצמנו כטובים מספיק ואנו מעדיפים שלא להתבונן בו, בייחוד אם איננו חווים שם הצלחות? אנו נסים מפני הכישלון ומעדיפים לקבור אותו הרחק באבק העבר, אך מה רע בכך?
אחת האמירות הראשונות שנתקלתי בהן במחקר העצמי היא שהחיים הם אחד. כלומר, ישנה אחדות בין כל הדברים שנבראו, ואחדות זו מתקיימת בכל המבנים בטבע, גדולים כקטנים.
בהתחלה זה נראה מופשט מאוד ואי אפשר להבין איך לעבוד עם זה בחיים, אבל אחרי שהסקתי שצריך פשוט לחפש את הדברים בתוך החיים שלך, ולקבל כל דבר באופן טבעי ובו-בזמן להתבונן בו מכל הזויות – הבנתי משהו. הכול – ממש הכול – הוא חלק מהחיים.
לדוגמה, אחד הדברים שאנו נוטים לטאטא הצידה הוא חוסר הצלחה. לכאורה לא נעים לנו להתמודד עם התוצאות, אבל אם נחקור לעומק נגלה שפשוט קשה לנו לשאת באחריות על החלק שלנו בה. אי הצלחה היא הזדמנות להתבונן במהות ובנסיבות של אותו מקרה. יש להבין מה קרה שם ולהתפתח, כדי שבפעם הבאה שהחיים יביאו לפתחנו הזדמנות כזו, נדע לעבוד איתה נכון.
כל אי הצלחה טומנת בחובה שיעור חשוב ומהותי לחיים שלנו אם רק נעז להתבונן במה שקדם לה. כיצד עבדנו עם ההזדמנות הזו ומה לא עשינו שהיינו צריכים לעשות – זהו השיעור האמיתי, להתבונן במה שקורה בתוך החיים שלנו.
אם נשאל את עצמנו מה גרם לחוסר ההצלחה, נגלה שם דברים רבים על עצמנו: חוסר תשומת לב, חוסר תעוזה, דמיון מוגבל ועוד לא מעט תכונות שכולן אנושיות. למעשה, אי הצלחה היא שיעור מופלא שהחיים מעניקים לנו.
ואתם בטח שואלים את עצמכם, לְמה מיועד השיעור הזה?
למעשה, איננו יכולים לקבור דבר. כל הדברים המתרחשים על במת המופע שלו אנו קוראים החיים, כולם שייכים למופע זה ולכל אחד מהם יש תפקיד מהותי. השיעור בא ללמד אותנו דברים חשובים מאוד על עצמנו, ומאפשר לנו לקיים שינוי בדפוסי החשיבה וההתנהגות שלנו, על ידי תשומת לב לחלק שלנו באותה אי הצלחה, שהרי גם לנו חלק משמעותי באותה התרחשות.
עוד דבר שאנו נוטים לסלק הצידה הוא הפחדים שלנו. אנו נוטים להישאר באזור הנוחות שלנו ואיננו מעוניינים להתעמת עם פחדינו. זה טבעי ואנושי. אנו גוררים פחדים כצללים המלווים אותנו במשך שנים, ואיננו עוצרים להביט בהם. אבל דבר נוסף שלמדתי במחקר שלי על החיים הוא שלמעשה, הדבר החזק ביותר בפחד הוא חוסר הרצון שלנו להתבונן בו בכלל.
אנו מפחדים מפני הפחד עצמו ונרעדים מלהביט לו בעיניים. אבל ברגע שהבטתי לפחדים שלי בעיניים, קרו כמה דברים מעניינים מאוד.
גיליתי שחלק מהפחדים שלי מצחיקים אותי, שהם ילדותיים ונגררים אחריי מבלי שטרחתי כלל לברר מה מפחיד אותי בהם. וכשצחקתי על עצמי בגללם, הם פשוט הפכו להיות שקופים מאוד וחסרי נפח, וגם הטרידו אותי פחות. עם הלא מצחיקים שביניהם, אני עדיין עובד.
אני בונה לעצמי מדרגות קטנות בגובה העיניים שעליהן אני מטפס ביום-יום שלי.
בכל פעם אני עולה מדרגונת קטנטונת. את מקצתן כבר כמעט כבשתי, ובמקצתן – אני רק בתחילת הדרך לשם, אבל דרך החיים הזו אפשרה לי לא לברוח מהפחדים שלי, אלא להתמודד. כשאני מתמודד איתם, אני יכול להתנהל בתוך החיים שלי בלעדיהם. אני זוכר אותם, אבל הם אינם מנהלים אותי.
וכשהתחלתי לנהל את החיים שלי במקום להיות מנוהל על ידי נסיבות, פחדים וחולשות – גיליתי שיש פה מתכון נהדר לדבק קסמים.
בכל פעם שאני בונה מבנה בתוך החיים שלי, בכל סיטואציה שהיא – זוגיות, עבודה, חברות, יחסים עם אנשים – אני שם בפנים, בתוך המבנה הזה, את הכול: את המעלות שלי, את המגרעות שלי, את הפחדים שלי ואת הכישרונות שלי.
הכול בפנים, כלום לא חסר.
ממש כמו ערימת הכלים במטבחה של אמי, אין כלום בארון, הכול במבנה.
באופן זה המבנים נעשים שלמים ופשוטים יותר, כי אין מה להסתיר. כך גם מתאפשרים רענון לארון וכניסה של אוויר נקי פנימה. כך אנו יכולים לבנות מבנים יציבים המחזיקים לאורך זמן, משום שכל מה שינסה לטלטל אותם בעצם שייך לחיים, וממילא הוא שם בפנים, לכן אין הוא כוח חיצוני ואין הוא יכול להשפיע על המבנה.
ההצעה שלי לשימוש בדבק הקסמים אינה קלה, משום שהיא דורשת מאיתנו לשאת באחריות על הדברים הנמצאים והמתחוללים בחיינו.
מתכון לסבל הוא להאשים מישהו אחר במה שקורה לנו, או לנסות לבנות מבנים חסרים.
החיים מנסים, בדרכם המיוחדת, להגיד לנו דבר מה; הם מנגנים יצירה מופלאה המיועדת לאוזנינו הרגישות בלבד, ועלינו לפתח את הרגישות הזו כדי לשמוע את המוזיקה. אם נפסיק להקדיש את כל האנרגיה שלנו בניסיון עקר להסתיר ולקבור את הדברים, אלא ננסה להאזין למסר הנפלא שהחיים מנסים להעביר לנו – נוכל לשמוע את היצירה.
בעקבות מחקרי גיליתי שכדאי להקשיב לאותו סנטימנט המכונה "להקשיב ללב". כשאיננו עסוקים בהסתרת פחדינו וחולשותינו כל הזמן – אלא מקדישים אנרגיה במחשבות על בריאה ולא בהישרדות – אנו מסלקים מחיינו רעשים חיצוניים. ככל שנסלק מידה רבה יותר של רעשים, כך נוכל להקשיב יותר לקול הפנימי שלנו, זה שבאמת יודע מה אנו רוצים. זהו קולו של לבנו. הוא מכיל את תמצית המהות האנושית שלנו, והוא יודע הכי טוב בשבילנו מה נכון לנו.
למעשה, אין טוב ורע בחיים שלנו; זוהי רק נקודת ההשקפה האנושית שלנו על הדברים, המגדירה אותם כ"טובים" או "רעים". כל דבר שהחיים מביאים אלינו משמש חומר בנייה עבורנו, הנוצר בידי החיים עצמם. עלינו רק להכיר בכך ולהשתמש באמת הזו.
אם נעבוד עם התובנה החשובה הזו, נוכל לייצר בחיינו חלל של חיים; חלל שאין בו סודות, אין בו שקרים ואין בו פחדים, רק משום שחשפנו אותם אל אוויר העולם ואפשרנו לעצמנו ללמוד את השיעור מהחיים.
אם נוכל להתחיל בכל בוקר מחדש לכוון את צעדינו אל המדרגה הקטנה הבאה, ולטפח את רצוננו לחיות את החיים באמת בתוך החלל הנקי שיצרנו – אז נוכל לברוא בצורה אינטליגנטית את המקום הבא שלנו בחיים. כך, כפי שפסל חושף מתוך האבן את היצירה החבויה בו, יהיה באפשרותנו לחשוף את הרבדים הנסתרים של החיים. אז נוכל להתחיל לראות את היופי הטמון בחיים עצמם ולגלותם.
אני מזמין אותנו למסע אמיתי; מסע של שבירת התבניות המנטליות. אל לנו לפחד להתנסות, או להיות תלמיד של החיים. לכל דבר שאנו עושים בחיינו ישנו הערך של הניסיון, ואם נבנה לעצמנו כלים שנדע לעבוד איתם, נדע להתמודד עם מצבים חדשים ולא מוכרים ולבנות מהם מבנים שלמים שיחזיקו מעמד ויהיו יציבים.
שתהיה לנו בנייה יציבה וטובה.