באוקטובר 2020, חמישה חודשים לפני הסגר הראשון, קיבלנו חלקה בגינה שיתופית של עיריית תל אביב הסמוכה לפארק הירקון. התחלנו לגדל ירקות אורגניים והפכנו את המשימה לבילוי משפחתי משותף, אחת לשבוע. ככל שהסגרים התהדקו והוסיפו, כך ה״בילוי״ המשותף הזה הפך אוויר לנשימה.
זו היתה ועודנה רק עבודה משפחתית בגינת ירק. אבל הגינה הזו גיבשה את המשפחה, וגידלה אצל כל אחד מאיתנו משהו נוסף, שיש לו ערך גדול בהרבה משלל ירקות אורגניים טריים.
באופן אישי פגשתי אני עבודה סיזיפית לא נגמרת. לא משנה כמה עובדים, כמה מנקים, כמה מטפחים, בשבוע הבא – הכל מתחיל מהתחלה, כאילו לא נעשה כלום.
בדומה לניקיון של בית – החוויה הזו שהבית נקי, טהור ומסודר היא חוויה מדהימה, והיא נשמרת רק לרגע. ובמקרה של גינה, יש אף תוספת – בבית, החיים המשותפים, התנועה בתוך החלל הנקי, היא שיוצרת את הבלגן מחדש; בגינה – נפרדים לרגע מה״נקי״ וחוזרים כשהכל שוב כאוטי. זוהי ישות חיה משל עצמה.
את תחושת העבודה שלא נגמרת, זו שמאמצת אותנו בעלייה ואין לה שום תקווה להסתיים, אני מכירה מקרוב. אני פוגשת אותה בכביסה – שאיכשהו אף פעם, לעולם, אינה נגמרת; אני פוגשת אותה כשהשולחן אף פעם לא מתרוקן באמת; אני מזהה אותה בין הריבועים הקטנים, ברשימות של משימות חיי, שמעטות מהן מתמלאות, בעוד הרשימות עם המשימות החדשות הולכות וגדלות.
זה קשה, מתסכל ולעתים אף מייאש.
בכל זאת, בהתבוננות פילוסופית – אני מצליחה לזהות את החשיבות של החזרה. ההמשכיות, החזרה כל פעם מהנקודה הקודמת (גם אם היא מרגישה לפעמים כ״צעד אחורה״) – היא אפשרות של חיים. שם העבודה, שם המשמעות.
זו תמיד אותה העבודה. אין עבודה אחרת. אין קיצורי דרך ולא מעקפים. המעגליות והחזרה לאותה נקודה שממנה ממשיכים, היא התזכורת לכך שאנחנו צריכים לעבור דרך אותו מקום שוב ושוב, ושם לטפח, שם לגדל, שם לגדול.
אז – מצרפת לכם כמה תובנות שלמדתי בדמע וביזע מניכוש העשבים של גינתי ושל חיי.
אנחנו מחליטים מה לגדל בגינה שלנו
זה אולי נשמע ברור גם למי שלא מטפח גינת ירק, שהרי אם לא נזרע או נשתול ירקות למאכל, יגיעו באקראי זרעים לאדמה ויגדלו עשבים שוטים.
אם לדמות זאת לחיים – המשאב החשוב לנו ביותר הוא הזמן. אין ואקום. אם לא נתכנן ונמלא אותו בפעילויות חיוניות, פעולות עם משמעות, עם אחריות – החלל יתמלא בקלות בעיסוקים שונים, בדברים שאנחנו נסחפים אליהם אבל יוצאים מרוקנים, לא מצליחים להבין איפה היינו כל השעות האחרונות. ממש ״בינג׳״ כדרך חיים.
חשוב להכיר את עצמנו, להתבונן במה אנחנו ממלאים את הזמן, והיכן אנחנו מאפשרים לנסיבות לבחור עבורנו.
עשבים שוטים שולחים לאדמה שורשים עמוקים
גבעול קצר שמבצבץ מעל פני האדמה יכול בקלות להטעות. כאשר מושכים אותו, מגלים שהשורש שלו עמוק ולפעמים משתלח הצידה ונאחז באדמה בחוזקה. גם הרגלים לא טובים נוטים להשתרש חזק בחיינו, והרגל קטן תמים קשור לשורש עמוק של הרגל גדול עוד יותר. זו יכולה להיות דחיינות, או שיפוטיות, או רגזנות…
אם נתבונן לעומק, נגלה שהן קשורות לשורש של חוסר ביטחון, או של רצון להישמע, להיראות.
אז מה יש לעשות נגד עשבים שוטים? עשבים יצאו בקלות אם נבוא מוכנים אליהם. יש להצטייד בכפפות ובעיקר בנחישות, ולא להסתפק בחיתוך העשב מעל פני השטח. יש לחפור פנימה, באצבעות עיקשות – ולהוציא את השורש, מהיכן שצומח. אם לא, הוא יגדל ויתחזק. וגם – לפעמים צריך להיעזר בגנן מהחלקה הסמוכה. מצאתי שלעבוד יחד – מקל.
עשבים שוטים יכולים להפיץ את זרעיהם בצורה יעילה ביותר
שמתי לב שסוג מסוים של עשב מופיע בכל מיני אזורים בגינה שלנו, למרות שהוא מעולם לא נזרע על ידי.
זה מזכיר לי מאוד מחשבות מטרידות, או דאגות. יש להן יכולת להתרבות ולהופיע פעמים רבות, וכמו הזרעים שנפוצים בכל החלקה (למדתי שכל פרח יכול לייצר 100 זרעים ויותר, שהרוח ממהרת לפזר), יש למחשבות יכולת לעבור לראשיהם של אנשים אחרים ולהתפתח שם.
דאגות וטרדות מגיעות ונזרעות בראשים של כולנו.
לחשוב על דברים טובים, לבחור להשקיע בזרעים הטובים, הנכונים, עם העיקר שאני מזהה – שם נעשית מלאכת הניכוש. כאשר הזרעים הללו קטנים ורכים וניתנים לטיפול.
חוש ההומור של הטבע – עשבים שוטים לעיתים דומים מאוד לצמחים רצויים
העשבים השוטים מאוד דומים לשתילים שלידם הם גדלים. במבט חטוף, מרחוק הגינה נראית משגשגת, ירוקה ופורחת. אבל מקרוב, מתגלה ה״תרמית״. תרמית שזרים לאו דווקא יבחינו בה. יש לדעת להבחין בין מה שרצוי בגינה לבין מה שלא רצוי.
איך מזהים? הלב יודע.
אנחנו, אם נהיה אותנטיים – יודעים בדיוק מה ״שלנו״ ומה נכון להוציא, ורק נראה יפה מבחוץ.
מכירים את האנשים העסוקים שרצים ונראים תמיד בעשייה חשובה ודחופה? לפעמים גם זה מראית עין, לעתים מסתתרת בעשייה הזו ״בריחה״ מהתמודדות אמיתית. מהומה רבה על לא כלום.
עשבים שוטים תמיד יגדלו שוב – האנטרופיה תמיד גדלה
האנטרופיה (אי הסדר) תמיד הולכת וגדלה. זהו חוק טבע. כל התהליכים הספונטניים (כאלו שלא נדרשת אנרגיה כדי לבצעם) יתרחשו רק אם בסופם מידת האנטרופיה גדלה. למשל – במגדל קוביות – נדרשת אנרגיה גדולה בבנייתו, וכמה קל להביא למצב של הרס שלו. גידול העשבים בגינה מתנהג לפי החוק הזה. עשבים שוטים גדלים – נוצר אי סדר.
כדי להביא את הגינה למצב של סדר צריך להשקיע אנרגיה רבה. זה אומר שניכוש העשבים הוא עבודה אינסופית, כשם שהעבודה שלנו להיות במיטבנו היא עבודה אינסופית.
בספר קהלת מופיע המשפט: ״לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת; עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.“ (קהלת ג, א-ב).
זוהי המחזוריות של החיים, החיים שלנו הם הלידה והמוות, הסדר ואי הסדר, ההמשכיות וההתמדה. להמשיך לעקור את מה שמיותר, גם אם יצמח שוב ושוב ושוב; להמשיך לטפח ולגדל ״פירות טובים״, דברים שחשובים וממלאים עוברנו; להמשיך לשמוח על העשייה הזו. גם כשהיא קשה, גם כשחם, גם כשצריך לעצור הכל ולהפוך עולמות ולמצוא את הזמן והמקום עבור זה. זה המקום בו תמיד – לא משנה מה – יהיה לי מקום. תהיה לי משמעות. העשייה שלי תהיה מיטיבה.
זה כל כך הרבה.
וכל כך לא מובן מאליו.