הלנה פטרובנה בלבצקי הותירה אחריה מורשת אנושית אדירה. בלבצקי, אישה רוסיה יוצאת-דופן שחיה במאה ה-19, הספיקה בחייה לנדוד בין ארבע יבשות, לעבור תלאות ולהגיע למישורים הגבוהים של טיבט, שם הייתה חניכה במנזרים שהיוו בתי ספר מתקדמים לחוכמת המזרח. לאחר שהכניסו אותה בסוד הלימודים הגבוהים של הרוח, הטילו עליה מוריה את המשימה הקשה להביא את החוכמה שלמדה והייתה אצורה במשך שנים רבות בטיבט, אל תרבות המערב המטריאליסטית ולהפיצה. הם סברו כי למרות המעטה המטריאליסטי העוטף את המערב, הוא בשל סוף סוף לקלוט את יסודות הרוח.
לשם כך נסעה בלבצקי בשנת 1875 לניו-יורק וייסדה שם, ביחד עם הגנרל האמריקאי ה.ס. אולקוט את האגודה התאוסופית, שמטרתה הייתה לחקור ולהפיץ את החוכמה האוניברסלית הקיימת בתוך כל הדתות ומעבר להן. היא עמדה על כך שהתאוסופיה איננה מתיימרת להיות דת חדשה ואיננה מאיימת על אף דת קיימת, אלא מלמדת את החוכמה המשותפת לכל הדתות, ושואפת ליצור אחווה אוניברסלית ללא הבחנה בין דת, גזע, צבע עור, מגדר או מעמד חברתי. הלימודים שלה במזרח לימדו אותה שעל אף ההבדלים הרבים הקיימים בין בני האדם במישור הנראה לעין, לנשמה של האדם, שהיא שורש הקיום והזהות הפנימית של כל אדם, אין גיל, מגדר, גזע, או צבע עור. את הידע שניתן לה לגבי מהות הקיום, חוקי הטבע והכוחות הרדומים הקיימים באדם היא שאפה להעניק לכל מי שהתעניין בכנות ושאל שאלות מהותיות על הקיום שלנו, על העולם, ועל התפקיד שלנו בעולם.
חילוקי דעות על מקור הטקסט
מטיבט הביאה איתה בלבצקי אל המערב טקסט הקרוי ״קול הדממה״, שמקורו הוא ב״ספר צווי הזהב״, אשר יש אומרים שהוא הטקסט העתיק ביותר שקיים. עצם קיומו של הספר הוכחש על ידי מלומדים וחוקרים בני זמנה של בלבצקי, והיא הואשמה בכך שרימתה והונתה את הציבור. רק לקראת סוף המאה ה-20 החלו להופיע עדויות לפיהן הספר הוא חלק מכתבי הטנטרה הבודהיסטים, השמורים היטב במנזרים של טיבט. הטקסט זכה גם להתייחסות והכרה על ידי הדלאי למה ה-14. בלבצקי עצמה, לעומת זאת, נהגה לומר שהתלמיד האמיתי של החוכמה מתעניין פחות בשיטות ההוכחה הפוזיטיביסטיות (המבוססות על מה שנראה בעין, ועל מה שניתן להוכיח באופן ברור וודאי), ויותר במהות הדברים, שאותם ניתן לבדוק, ליישם ולחוות בחיי היום-יום. הדבר דומה לסועד במסעדה שדורש לקבל מהשף הוכחה מוצקה לקיומו של המתכון, במקום לטעום את המנה שמונחת לפניו ולבדוק האם היא ערבה לחכו ולבטנו.
את הטקסט עצמו זכרה בלבצקי בעל פה, מכיוון שלא הורשתה על ידי מוריה להעביר אותו בשום דרך אחרת, ולכן היא מתארת את מלאכת התרגום כמלאכה קלה יחסית שהושלמה תוך זמן קצר. הוא תורגם ישירות לאנגלית פואטית ויפהפיה (על אף שאנגלית לא הייתה שפת האם של בלבצקי), וחלק גדול מהקסם שלו נעוץ ב״מוסיקליות״ של המשפטים, ובדימויים העשירים, מלאי החיים והעוצמה המלווים אותו.
ללמוד לנהל את הקולות הפנימיים שלנו
הטקסט נקרא ״קול הדממה״, מכיוון שהוא פורש בפני מחפש החוכמה את הנתיב שבו עליו לצעוד בחפשו אחר ה"עצמי" האותנטי ביותר שלו, הקול של המורה הפנימי, הזהות שאיננה משתנה אל מול הגוף המזדקן, הרגשות החולפים או תפיסות העולם המתעצבות ומתגבשות. זהו קול של אמת, של ידיעה עמוקה ומצפן מוסרי שרבים מאתנו מחפשים אחריו כשאנו פוגשים בדילמות ובאתגרים הרבים של החיים.
אנו חיים בחברה שאפתנית והישגית ביותר, אך מוזר ככל שיישמע – לא תמיד אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים (כלומר, מה אנחנו באמת רוצים). איך אפשר לשאוף למעלה ולכוון את חיינו למטרה מסוימת, כשאנחנו לא מצליחים לשמוע את עצמנו מבעד לקולות הרבים של ציפיות החברה והמשפחה, או מבעד לפחד שלא נהיה כמו כולם? רבים מאיתנו הורגלו לשחות בזרם החיים המוכתב מראש (טיול גדול, פסיכומטרי, תואר ראשון ושני, חתונה + 3 ילדים, משכנתא, וכו׳…) ומשקיעים מאמצים רבים כדי לא לסטות מהמסלול הזה, אך מדי פעם אנו עוצרים לשאול: רגע, מה אני עושה כאן בעצם? את מי משרתים כל המאמצים הללו? האם כך אני רוצה להמשיך ולחיות את חיי?
הטקסט מלמד אותנו שהפתרון אינו נעוץ בחינוך מחדש של האחרים, בשינוי של הסובבים אותנו, או בכך שנהפוך אטומים לחברה שבה אנו חיים, אלא ביכולת שלנו ללמוד לנהל את הקולות השונים הקיימים בתוכנו: ״לפני שהנשמה יכולה לשמוע, על האדם להפוך חרש לשאגות כמו ללחישות, ולזעקות הפילים הזועמים, כמו לזמזומה הכסוף של הגחלילית הזהובה.״ ״קול הדממה״ הוא קול עדין ושקט שבקלות יכול להיבלע בתוך המולת החיים, בין הפחדים והחששות – ״זעקות הפילים הזועמים״, לבין התאוות והתשוקות – ״זמזומה הכסוף של הגחלילית הזהובה״. אלו הם מאפייניו של הקול האמיתי, הקול הפנימי הנכסף. על מנת להצליח לשמוע אותו, יש ללמוד להשתיק, או לפחות להחליש, את הקולות הפנימיים המאפילים עליו. התמסרות לגישה זו, הגורסת כי זירת ההתמודדות האמיתית היא למעשה בתוכנו, אל מול הקולות הפנימיים שמושכים אותנו למטה, נותנת פרספקטיבה ופותחת אופק חדש להתפתחות שמעבירה את האחריות, ואת החופש לקביעת גורלנו – לידינו.
״אומר החוק הגדול: על מנת להפוך להיות היודע של העצמי השלם, עליך להיות היודע של עצמך.״
אינטואיציה של הלב
בהמשך מדבר הטקסט בדימוי עז על הצורך בפיתוח שליטה על המנטל על מנת לשמוע את אותו קול דומם: ״המנטל הוא הקוטל הגדול של האמיתי, על התלמיד לקטול את הקוטל.״ על אף שאנו רגילים לראות במנטל כלי מתקדם בעל יכולות נעלות, ועל אף שפעמים רבות הוא אכן משרת אותנו, יש פעמים בהן הוא מכביד עלינו, מבלבל אותנו, ואף עוצר את ההתקדמות שלנו.
מי מאיתנו לא נתקף מדי פעם ספקות משתקים לפני צעד חיוני אך מפחיד שדורש אומץ ותעוזה רבה? מי מאיתנו לא עומד חסר אונים, שרוי בבלבול נוכח דילמה קשה שיש בה אין סוף שיקולים? למנטל עוצמה רבה – אך עוצמה זו יכולה באותה נשימה להפוך לאויב מר. יתרונותיו של המנטל נעוצים ביכולת שלו להפריד ולסווג רעיונות על מנת לעזור לנו לפתור בעיות, ולפענח מצבים מורכבים. אך מאפיין זה מפריע לנו פעמים רבות לראות את הקשר בין אלמנטים שנראים לכאורה מנוגדים – בתוכנו או מחוצה לנו – יכולת חשובה ביותר כדי לתפוס את המציאות השלמה. המנטל אינו אוהב פרדוקסים, למשל, אך החיים מבקשים מאיתנו פעמים רבות להיות מסוגלים לשאת פרדוקסים: ללמוד להכיל את הטעויות שלנו ולא להלקות את עצמנו באשמה, ובמקביל לדרוש מעצמנו להשתפר ולהתעלות; לקחת אחריות על הטעויות שלנו בקונפליקט מול האחר, ובמקביל לבקש מהאחר גם לקחת אחריות על טעויותיו, וכדומה. אלו פרדוקסים מהחיים של כולנו שהמנטל מתקשה לעבוד איתם.
הטקסט מכוון אותנו ללמוד להרפות מהמחשבות, בעיקר הלא מועילות, ובאופן כללי לא להזדהות תמיד עם המחשבות שלנו. במזרח למשל, האינטואיציה נחשבת ליכולת מתקדמת ונעלה יותר מהמנטל, אף שאצל רובנו היא איננה מפותחת. אינטואיציה אמיתית איננה רק תחושת בטן או ניחוש, אלא ידיעה ברורה הנובעת מבפנים. כדי להתחיל לפתח אותה עלינו ללמוד לחבר בין המנטל לבין הלב. לא להסתפק, למשל, במחשבות קרות ומנותקות מחום של אמפתיה וחמלה. לא לחשוב במכניות, מבלי לנסות לגעת במרכז הווייתנו, מבלי להושיט יד של עזרה והבנה אל האחר, והשונה מאתנו.
״אז מהלב הכוח הזה עולה לתוך השישי, האיזור האמצעי, המקום שבין עיניך, שם הוא הופך לנשימה של הנשמה האחת, הקול שממלא הכל – קולו של המורה.״
צוואה של חיים
בלבצקי עצמה נפטרה בשנת 1891 לצד שולחן הכתיבה שלה כשהיא עסוקה עד רגעיה אחרונים בהשלמת המשימה האדירה שלקחה על עצמה. היא הותירה אחריה אסופה רחבה של כתבים שפתחו עבור המערב צוהר אל חכמת המזרח, ביניהם ״קול הדממה״, ואנו חבים הרבה מהפתיחות הקיימת היום במערב לבודהיזם, יוגה ושאר גישות מן המזרח לעבודתה המאומצת. היא עצמה אמרה: ״לא עשיתי דבר חדש. כל הפרחים אותם שזרתי יחד, אף לא אחד מהם שייך לי, רק החוט המאגד אותם לבדו הוא שלי.״
מעל לכל הותירה בלבצקי אחריה מורשת של חוכמה הניתנת ליישום על ידי כל אחד ואחת החפצים בכך. ללא ספק היא הייתה שמחה לשמוע שיש מי שנעזרים בכתבים שהיא השאירה, כמו גם בדוגמה האישית שלה, כדי להתקרב למי שהם באמת, לקול האמיתי שלהם, מעבר לכל הקולות האשלייתיים והמבלבלים הקיימים בתוכם, ועל ידי כך אף עוזרים במעט לעולם פצוע ומלא בכאב ושנאה. העצות שהיא מביאה לנו דרך הטקסט אינן קלות ליישום, וגם לא מכוונות אותנו אל הדרך הקלה, אך הן מציעות לנו מסע מופלא בנתיב של אמת, אשר מאפשר לנו להשיל לאט לאט את משקלם של השקר והאשליה, ולהתקרב אל גרעין עצמיותנו ולמציאות כפי שהיא.
״חפש את זה, אשר יגרום לך להיוולד מחדש במישור החוכמה – הפרוזדור השוכן מעבר, אשר אינו יודע צללים ובו אור האמת זורח בתהילה נצחית.״