"הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי."
(אבות, פרק א, פסוק י״ד)
אני כותב שורות אלו בסוף חודש אפריל 2020, בעת שהעולם נמצא בעיצומה של התמודדות עם מגפת הקורונה.
רבות דובר ועוד ידובר על המגפה, המקורות שלה, ההשלכות שלה, האתגרים שהיא מציפה ברמות שונות של הקיום האנושי וההזדמנויות שהיא מביאה עימה.
אני מבקש להביט על היבט אחד, שחשיבותו והתוקף שלו הם הרבה מעבר למגפה כזאת או אחרת, והוא הקשר בין האני לאחר.
אחת הנגזרות המידיות והברורות של הניסיון לצמצם את ממדי ההידבקות במחלה, הוא הצורך במה שהחל להיות מכונה: ריחוק חברתי. אנשים בכל העולם התבקשו להישאר ספונים בבתיהם, לא לצאת אל העולם ובעיקר לא להיות בקרבת אנשים אחרים. נראה שגם במהלך פתיחת הסגר, שהחל להתממש במקומות אחדים בעולם בעת כתיבת דברים אלו, יהיה צורך להמשיך לשמור על מרחק פיזי בין אנשים כל עוד לא ימצא חיסון שבדוק וברור שיכול הוא להתמודד עם סכנות המחלה.
ההתמודדות הזאת, שנראית הגיונית לנוכח הנסיבות, לנוכח סכנת המוות כתוצאה מן המחלה, מציפה את השאלה הפילוסופית – מה משמעות החיים המשותפים של בני האדם, ומתוכה נגזרות שאלות רבות אחרות. האם יכול אדם לחיות חיים מלאים לבד? האם הוא יכול להיות מאושר בלא תלות באחרים? האם החיים המשותפים בין בני אדם, כפי שאנו מכירים, הם רק תוצאה של ניהול אינטליגנטי של אינטרסים משותפים, או שיש בהם יותר מכך?
אם אין אני לי, מי לי? י
מבחינה פילוסופית מילים אלו מתארות את ההתחלה של תהליך העשרתם של החיים. לכאורה כל אדם שנולד חי, ובמובנים מסוימים כך הוא. אבל הרעיון של אבולוציה אפשרית בחיי האדם, אבולוציה שכוללת יכולת לקלוט את עצמי ואת האחרים ואת העולם באופן עשיר יותר וקרוב יותר למציאות ולחוקי הקיום, כולל בתוכו את הצורך שהאדם ילמד לחיות יותר ויותר.
לחיות יותר משמעו, למשל, לעבור מרמות חיים בסיסיות-הישרדותיות המבוססות על מנגנונים אינסטינקטיביים באישיות שלנו, חיים שיש בהם פחות יכולת בחירה ועצמאות, לחיים רחבים יותר, של שאיפה ומימוש של מישורים נפשיים ואף רוחניים. חיים אלו מתפתחים ככל שפוקח יותר אדם את עיניו, ככל שהוא מבקש לצאת מאזורי התלות למישורים של התלבטות ושאלה ובהמשך גם להכרעה-בחירה. אדם כזה גדל, מתבגר ומתפתח לקחת אחריות גדולה יותר על חייו. הוא כבר אינו מביט על הנסיבות כעל גורל עיוור שבא לכוונו, אלא יודע שיש ביכולתו לכוון בעצמו את חייו, לפחות בממדים הפנימיים שלהם. יש לו חירות מוחלטת, למשל, להחליט איך הוא יגיב לכל נסיבות חייו, גם אם הן מגיעות מחוצה לו ואין לו שליטה עליהן. זהו לב ליבו של התהליך שמתואר יפה במילים המוכרות כל כך: אם אין אני לי, מי לי. במובן העמוק של המילים הללו, כאן מתחיל התהליך הפילוסופי, תהליך התעוררות האדם.
וכשאני לעצמי, מה אני?
אבל התהליך אינו מסתיים ולא יכול להסתיים אצל האדם היחיד בלבד. יותר מזה, כבר בשלבים ראשונים יחסית של התעוררות האדם לאפשרות שלו לשאול, להטיל ספק, לחשוב ובעיקר לקחת את גורל חייו בידיו, הוא קולט באופן ישיר שכמוהו כל האחרים יכולים וצריכים לעשות, ושלמעשה חלק אימננטי מתהליך החשיפה והגילוי שלו את עצמו ובהתאמה את העולם, כולל את חשיפת האשליה של הנפרדות שהוא חי עמה כל עוד היה כרוך ביצר הישרדותו.
האדם לומד להבין ולקלוט שהוא יצור חברתי, שהוא זקוק לאחרים לא רק כדי לממש באופן יעיל אינטרסים הישרדותיים שיש לו שקשורים לתזונה, ביטחון וכלכלה, אלא שעצם האפשרות שלו להמשיך לגדול ולצמוח נפשית ורוחנית תלויה ביכולת שלו להיחלץ מגבולות האגו הבסיסי שלו וללמוד לחיות יחד ובדיאלוג מתמשך עם האחרים שמסביבו.
על פי הבודהיזם, בתרגול של שש הפַּרַמִיטוֹת, שהן איכויות שצריך אדם להשיג כדי לבנות את תודעתו, האיכות הראשונה שיש לתרגל מכונה דאנה. איכות זו מושגת על ידי תרגול של נדיבות ברמות שונות, המבקש לסייע לאדם להחליף את האנוכיות שלו ביכולת לדאוג לאחר.
בנצרות קיים המפתח של שבע המידות הטובות (שיש אומרים שהנצרות אימצה מאפלטון ומאריסטו). אחת המידות הטובות היא נדיבות שתרגולה מבקש לעזור לאדם להגיע למצב של אי אנוכיות ויכולת אמפתיה בריאה כלפי האחר.
מרקוס אורליוס, בספרו "מחשבות לעצמי”1, מנסח את הקשר בין היחיד לאחר דרך דימוי מן הטבע: "מה שאינו מועיל לכוורת אף אינו מועיל לדבורה".
וכך הלאה… אפשר להזכיר דוגמאות רבות לאותו העיקרון, שכרוכים חיי היחיד בחיי האחרים שעמו.
הגדיל לומר בעניין הפילוסוף היהודי הנודע, מרדכי מרטין בובר בספרו המפורסם ביותר, "אני ואתה".2 מרטין בובר מציג את רעיון הקשר של היחיד אל האחרים בצורה מאוד נחרצת ומיוחדת.
"’אני’ מתהווה מול ‘אתה’; עם היוולדי אני אומר ‘אתה’. חיי ממש כל כולם מפגש."
בובר עשה הבחנה בין שני אופנים דרכם אדם יכול לחיות את חייו:
"אני-לז" (it) באנגלית. בובר משתמש בגוף שלישי נטול מגדר כדי להעיד על קשר מנוכר, על יחס שדומה ליחס לחפץ או לאובייקט ו״אני-אתה״.
״חיי אנוש אינם מתמצים בפעלים יוצאים בלבד. אין הם עומדים רק על פעולות שמכוונות כלפי משהו. אני תופס משהו. אני חש משהו. אני רוצה משהו. אני מרגיש משהו. על כל אלה וכיוצא בהם אין חיי אנוש עומדים. כל אלה וכיוצא בהם מייסדים את ממלכת הלז. ואולם לממלכת האתה יסוד אחר. מי שאומר ‘אתה’ אין בידו משהו, אין בידו כלום. אבל הוא עומד בתוך קשר… דע את האמת במלוא מובן המילה: ללא ‘לז’ אין אדם יכול לחיות. אבל החי עימו בלבד אינו אדם"!
בובר מעמיד את לב החיים האנושיים הממשיים על היכולת של האדם להיפגש באמת עם האחר. באחר זה הוא כולל את עולם הטבע, את בני האדם האחרים ואת המפגש האפשרי עם האלוהים.
הוא מתאר את אפשרות המפגש כנדירה ודורשת נוכחות שאי אפשר לקיימה מתוך הרגל. לא בכל פעם שאדם פוגש בטבע, או בבני אדם אחרים, אכן מתקיים מפגש. פעמים רבות, אולי רבות מדי, המפגש הוא פורמלי ואובייקטיבי ומתבסס על הניסיון ועל מה שהאדם מדמה שהאחר הוא, אבל אין בו באמת מגע אמיתי, אותנטי, טרי וייחודי – מפגש. וככל שהאדם חי את חייו ללא מפגשים כאלה, חייו חסרים, אין הוא אדם (!) אומר בובר.
"כל העומד בתוך קשר משתתף בממשות, כלומר בהוויה שאינה רק בתוכו ואינה מחוצה לו. כל ממשות היא פעולה שאני משתתף בה, ואין אני יכול לקנות אותה לעצמי. אם אין השתתפות אין ממשות. אם אני קונה לעצמי, אין ממשות. ככל שהמגע עם ה’אתה’ ישיר יותר כך ההשתתפות שלמה יותר".
ואם לא עכשיו, אימתי? מסתורין ואשליה נוספת בולטים בחיי האנוש, ומבוטאים בהנחה שיש לו לאדם זמן רב.
מה הבעיה עם הנחה זאת?
ראשית עצם ההבחנה שיש לנו זמן רב לכאורה, היא מאוד לא ברורה. מהו זמן רב? והאם באמת יודע אדם כמה זמן יש לו? אבל חשוב מכך, כאשר חי אדם על פי ההנחה שיש לו זמן רב, ההשלכה של כך בדרך כלל היא שהוא נמנע ממפגש אותנטי, כפי שמתארו בובר.
לבני אדם קל יותר לחיות בעבר, תוך שהם שרויים עדיין במאורעות העבר שוב ושוב ללא יכולת שינוי או שחרור, או בעתיד תוך שהם מנסים לתפוס מה יהיה ואיך יהיה, בדרך כלל בדאגה. מה שקשה ביותר וכמעט בלתי אפשרי הוא להיות כאן ועכשיו ברגע הנוכחי.
מדוע? משום שחיים ברגע הנוכחי מבקשים מהאדם ערנות, תשומת לב, ריכוז, מפגש אמיתי וראשוני עם כל מה שמולו ועימו והוא הרי נע בין העבר לעתיד.
אבל מה יש לו באמת? את העבר שעבר? את העתיד שעוד לא כאן?
לא. יש לו את הכאן ועכשיו, שיש אף ומגדילים ואומרים שהוא הנצח. "כאן הנצח: ההתגלות של נוכחות כאן ועכשיו" (בובר, "אני ואתה”).
אז נסיבות החיים, בדמות מגפת הקורונה, שלחו אותנו הרחק איש מרעהו, אל הריחוק החברתי.
אבל האם לפני כן היינו באמת קרובים?
האם היו חיינו מבוססים על המפגש ״אני-אתה״ או שמא למרות שפע של אמצעים ואפשרויות זמינות כל כך, לא היה בינינו יותר מ״אני-לז״?
אני מניח שתשובה לשאלה זאת צריך כל אדם ואדם לענות.
הרושם הכללי שלי, שקשור גם לניסיון חיי, הוא שצדק בובר כשטען שברירת המחדל של חיי האדם מתנהלים לא בכאן ועכשיו ומבוססים על ניסיון חיים שכולנו צברנו וצוברים, ויש בו הגיון ותועלת אבל גם מחיר, מחיר כבד – חוסר במפגש – המגע החי והרוטט נמנע וחסר.
לכן יכול להיות שאחת ממתנות הזמן שבו אנו חיים, היא להזכיר לנו כמה חשובים האחרים בחיינו, כמה זקוקים אנו להם והם לנו.
זקוקים איך? בוודאי במפגש הפיזי, ביכולת לגעת, לחבק ולאהוב, אבל גם הרבה מעבר לכך.
איך? באפשרות של להעז לקיים מפגש חי, טרי, ער, עם האחרים שבמהלך חיינו – הדוממים והחיים, הקרובים לכאורה והרחוקים לכאורה, אלו שבגובה עינינו ואלו העליונים יותר, אלו הנראים והברורים ואלו הנסתרים מן העין – דיאלוג מתפתח ומתמשך, דרכו נמשיך לגלות את עצמנו ואת העולם.
כי כשאני לעצמי, מה אני?
שלכם,
רונן חלבי,
מנהל אקרופוליס החדשה בישראל