צילום: עידן צ׳רני
מה משותף לבאנג'י, להישרדות במדבר ולקעקוע עצמי? כיום הם מקובעים בהכרתנו כפעילות "אקסטרים" הנעה בין חיפוש ריגושים לבין חבלה עצמית, פיזית או רגשית. אך טקסי החניכות השבטיים היוו במקורם נקודות שיא בתהליכי התבגרות שבסיומם הצטרפו הנערים והנערות אל החברה הבוגרת כבוגרים אחראיים.
השנה היא 1835. ג'ורג' קטלין, חובב מסעות אמריקני, יוצא למסע אל מקורות נהר מיזורי כדי לחקור שבטי אינדיאנים רחוקים. באחד השבטים, המאנדן, הוא זוכה בהזדמנות נדירה לקחת חלק באירוע מיוחד שנועד להפוך את הנערים של השבט לגברים לוחמים. בטקס הרואי, לצלילי תופים, הנערים עוברים סדרה של מבחנים והתנסויות שנועדו לבחון את כוח רצונם, אמונתם והסיבולת שלהם. האירוע הטקסי מסתיים בחגיגה גדולה, ומי שהיו עד כה נערים מוכרזים כעת כלוחמים. הם עברו את המבחן.
ככל שחוקרים מערביים הגיעו לפינות הנידחות של הפלנטה, כך הם גילו שטקס דוגמת זה אינו כה נדיר. למעשה, חלק גדול מהחברות המסורתיות השתמשו במה שנקרא "טקסי מעבר" (Rites of Passage) כדי לעשות את המעבר מהילדות לבגרות. הבאנג'י, למשל, מגיע מתוך מסורת כזו. הנערים של שבט הוונואטו באפריקה הוכיחו את אומץ לבם על ידי קפיצה מעץ גבוה כאשר הם קשורים בשריג של גפן. לעומתם, הנערים של שבט המסאי התמודדו עם אריה כאשר רק חנית בידם. אצל האבורג'ינים, הנערים היו צריכים לצאת לתקופת התבודדות בשממה ולהצליח לשרוד בה בעצמם, ובדרום אמריקה, הנערים תפסו את מקומם בין הבוגרים לאחר שהוכיחו את יכולתם לשאת כאב. הרשימה ארוכה.
באופן מעניין, ושונה אולי ממה שהיינו חושבים, אנו יודעים שהנערים בחברות המסורתיות חיכו להזדמנות כדי להיחשב מבוגרים. הלך הרוח המקובל התייחס למבחנים אלה כזכות גדולה אשר דרשה מאמצים והכנות מכלל השבט. הנערים הנבחנים היו במרכז תשומת הלב של השבט וכולם קיוו להצלחתם. הנערים עצמם, למרות ההתרגשות והחשש הצפויים, הרגישו לרוב שנפלה בחלקם זכות, וציפו לחוויה משמעותית של טרנספורמציה.
טקסי המעבר זוכים לייצוג גם בתרבות הפופולרית. למשל, בסרט אווטאר עובר הגיבור (ג'ק סאלי) מבחן שכזה, כאשר הוא נדרש לטפס אל צוק גבוה ושם להכניע ולביית ציפור אימתנית (האיקראן). לאחר שעבר את המבחן, יחד עם נערי השבט, הוא מוכרז כלוחם וכחלק בלתי נפרד מהשבט. בסרט אחר, "מפוצלים", עוברת ביאטריס מבחנים כאלה יחד עם חבריה כדי להתקבל לפלג.
המשותף לטקסי המעבר הללו הוא שהנער המבקש להפוך למבוגר צריך להוכיח את עצמו. עליו להוכיח את עצמו על ידי איכויות כגון אומץ לב, יכולת הקרבה, סבילות לכאב, ובאופן כללי על ידי היכולת לנהל את עצמו ולא להיות מנוהל בידי פחדים או גחמות. לעתים אפילו ההכנה לטקס דרשה מהנער להוכיח שליטה על יצרים, וכללה הימנעות ממזון, משתייה ומשינה למשך מספר ימים.
כדאי לציין שטקסים מקבילים היו גם לנערות, אף שאלו פחות מוכרים. למשל, אקט חידוד השיניים של נערות שבט המנטוואי באינדונזיה, קעקוע עצמי של נערות שבטי הפאלו במערב אפריקה, או טקס זריחת השמש של נערות האפאצ'ים. הרעיון מאחורי הטקסים היה דומה – להוכיח את היכולת להיות אישה בוגרת ולוותר על המקום של הילדה.
מה המטרה של טקסי המעבר הללו, ומה עשה אותם כה נפוצים?
אחת מהסברות המרכזיות קשורה לדרך שבה אנו, בני האדם, גדלים. המין האנושי הוא אחד המינים בעלי "תקופת התלות" (Dependency Period) הארוכה ביותר. מה הכוונה? כאשר עגל נולד, למשל, הוא עומד על רגליו בתוך מספר דקות, ובתוך שבוע הוא כבר מסוגל ללכת בקצב של העדר. אף שהוא עדיין נזקק להגנה ולסיוע, רמת עצמאותו גבוהה יחסית. התינוק האנושי, לעומת זאת, נולד תלותי ביותר. ללא הגנה וללא טיפוח הדוק מצד סביבתו, הוא לא ישרוד. הוא תלוי בסביבה במשך שנים ארוכות.
בעידן המודרני תקופת התלות אף התארכה. אם בעבר יכולנו להיחשב עצמאיים ברגע שידענו לצוד או ללקט, אז היום אנו בעידן של מקצועות מתקדמים אשר ההכשרה אליהם נמשכת שנים ארוכות. הכשרה למקצוע הדורש דוקטורט, למשל, עשויה להשאיר את הסטודנט תלוי כלכלית בהוריו עד קרוב לגיל 40…
תקופת התלות הממושכת של בן האנוש מביאה אותו לפתח "פסיכולוגיה של תלות". כלומר, אוסף של תפיסות ודפוסים שבמרכזו עומד הצורך לקבל אישור או הצורך להיות נאהב ומקובל. אפשר לכנות זאת גם "פסיכולוגיה של ריצוי", אשר מטרתה העמוקה היא לדאוג לכך ש"יהיה מי שידאג לי".
אף על פי שדפוסים פסיכולוגיים אלו אכן חשובים בתחילת דרכו של האדם, הם הופכים לעול כאשר הם נמשכים לתוך בגרותו. מבוגר בן 40, שעדיין עסוק רבות במה שהוריו חושבים עליו או מה הם מאשרים או לא מאשרים לו לעשות, יתקשה להיות מאושר. כך גם אם הוא עדיין לא מסוגל לקחת אחריות על החיים שלו. כיצד יוכל לחיות את חייו כאשר הוא עדיין כבול לדפוסים המגבילים שהיה עליו לפתח כילד?
טקסי המעבר של החברות המסורתיות נועדו לחצות בדיוק את המגבלה הזו. ייתכן כי לאחר תקופת תלות כה ממושכת של החיה האנושית, רק אקט משמעותי יכול לשחרר את האדם מכבלי ילדותו ולהזניק אותו לעצמאות. המעבר מפסיכולוגיה ילדית (פסיכולוגיה של תלות), לפסיכולוגיה בוגרת (פסיכולוגיה של יכולת, Potency) אינו ברור מאליו. הבגרות תתאפשר רק אם הנער יבחר להיפרד מהמקום הילדי-תלותי שמכתיב את התנהלותו.
כלומר, טקסי המעבר נועדו לאפשר מוות ולידה מחדש. על המועמד למות ל"אני הילדי" שלו, כדי לאפשר הולדה של ה"אני הבוגר". לכן, גם באופן סדרתי הטקסים הללו כרוכים ב"לגעת בקצה", ואפילו למות כמעט באמת. החוויה, בכל מקרה, צריכה להיות כזו של מוות ושל לידה מחדש, ולעתים, לאחר הטקס, המועמד גם מקבל שם חדש כדי לתת משנה תוקף לשינוי שחל בו.
כשאנו מתבוננים בחברה המערבית ניתן לזהות שרידים של המסורת הזו. אפשר למנות את בר המצווה או בת המצווה כגרסה מתקדמת של טקס מעבר כזה. במקביל אליו, גם טקס הקונפירמציה והסקרמנט בנצרות ("טקס לחם הקודש"). גם חגיגת גיל 16 (Sweet Sixteen) מקבלת משמעות של "מעבר לבגרות", וכך גם חגיגת ה-Prom, שהפכה להיות נפוצה יותר ויותר. בפיליפינים מצוין המעבר הזה בחגיגת הדבוט (Debut), ובמקסיקו בחגיגת הקווינסיניירה (Quinceanera).
מה שנותר היום מהטקסים המסורתיים הוא שריד בלבד. למעשה, מה שנותר הוא בעיקר החגיגה שאמורה להיות בתום סדרת המבחנים. המבחנים עצמם הוצנעו עד כדי נעלמו.
האם יש לכך מחיר מבחינת המעבר שלנו מ"פסיכולוגיה של תלות" ל"פסיכולוגיה של יכולת"? אשאיר לכל אחד מכם להעריך זאת.
מעניין לראות שגם היום במקומות שבהם הבגרות הכרחית, נוצרים מנגנונים חברתיים דמויי טקס מעבר, כדי לאפשר את הבגרות הזו. כדוגמה לכך אפשר לראות את הצביון של מה שקרוי "טירונות" בצבאות השונים ברחבי העולם.
כדי להיות חייל נדרשת רמה מסוימת של בגרות ואחריות. חייב להיות מעבר מהעמדה של גיל ההתבגרות לעמדה של בוגר, של חייל נושא נשק. ואכן, אם בוחנים את תהליכי הטירונות בצבאות השונים אפשר לזהות אלמנטים משותפים, שמנסים להעביר את האדם לעמדה פנימית בוגרת. הטירונים "מופשטים" מהזהות הקודמת שלהם, מחליפים את הבגדים של הילדות במדים, נמצאים רחוק מהמשפחה שרואה בהם עדיין ילדים, נדרשים לאחריות ולמשמעת ונוגעים בגבולות הפיסיים והפסיכולוגים שלהם. למרות חוסר המושלמות של התהליך אפשר לזהות כאן את הניסיון להפוך "נערים" ל"בוגרים". פעמים רבות השירות הצבאי כולו משמש טקס מעבר ממושך. כך, השירות הצבאי הופך להיות מנגנון התבגרות המחליף את טקסי המעבר המסורתיים. בחברות שבהן אין גיוס חובה, ניתן לראות צעירים רבים בגילאי ה-20 שלהם שעדיין נמצאים בפסיכולוגיה ילדית. הקולג'ים האמריקאים, לדוגמה, מנסים לפתור זאת על ידי מבחנים למיניהם שעורכות "אחוות הקולג'ים".
קיים, כמובן, הבדל משמעותי בין טקסי המעבר לבין טירונות או שירות צבאי. הנבחנים בטקסי המעבר היו שותפים למטרה וראו בטקס כלי כדי להפוך להיות בוגרים. הם הכינו את עצמם ממושכות וראו בו הזדמנות להצטרף לחברת הבוגרים. הטקס לא יכול היה לפעול עליהם אם הם לא היו שותפים מלאים לו.
ומה בין זה לבין הפילוסופיה?
טקסי המעבר הם תופעה מעניינת בעיני הפילוסופיה, היות שגם הפילוסופיה תמיד כיוונה את עצמה לסייע לאדם לחלץ את הפוטנציאל הטמון בו. המוטיב של "מוות ולידה מחדש", אשר חוזר על עצמו בטקסי המעבר, מוכר לנו גם מחוויות שאנשים עוברים במסגרת התהליך הפילוסופי. בכל שלב מחדש יש להגיע לקצה, ושם למצוא כלים ואיכויות פנימיות אשר מאפשרים את המעבר לשלב הבא. התפקיד של הפילוסופיה הוא לתת כלים ולעזור לבנות את התהליך. אנו כבר יודעים מזמן שהפילוסופיה אינה רק עולם של מילים, אלא עולם של חוויה והתפתחות, ויש להכיר זאת לעומק.
נסיים במילותיו של נלסון מנדלה, אשר טקס ההתבגרות שהוא עבר סייע בידו למצוא כוח במבחנים הגדולים של חייו: "אין בנמצא הליכה קלה לעבר החירות, ועל רבים מאיתנו יהיה לעבור בגיא צלמוות שוב ושוב לפני שנגיע לפסגתו של ייעודנו".
כל אחד מאיתנו יכול לגעת בקצה, ולהפוך להיות יותר ממה שהוא מעז לדמיין.
צילום: עידן צ׳רני