גדלתי בקיבוץ. מרבית מהילדים-אנשים בני גילי היו רואים בכך זכות גדולה. הקיבוץ, כפי שהיה בשנות ה-70 וה-80 היה מקום ש״שווה״ לגדול בו, והאמת שהיתה לי ילדות מופלאה. גדלתי במשפחה גדולה, כך שתמיד היה לי היכן להתאוורר מהאחים הקטנים שלי, ואדי ענק וירוק שבו היינו משחקים מחבואים עד שעות החושך וירידה תלולה במיוחד (ומשובשת מאוד) שאיפשרה מבחני אומץ בהם היינו בוחנים מי מוכן לרדת הכי מהר עם האופנים בלי להאט עד הבית (הפסדתי באופן קבוע… הייתי פחדנית לחלוטין). ועם כל הקסם הפסטורלי הזה – היו גם זכרונות אחרים של ילדות שבה ״כולם צריכים להיות אותו הדבר״. לא באופן קיצוני, כפי שנהוג היה לחשוב על ילדי קיבוצים, אלא דווקא בדברים הקטנים. גדלתי עם שלושה אחים אבל עם עוד 9 בני קבוצה, מין אחים למחצה, שנכפה עלינו לגדול יחד פשוט כי נולדנו באותו השנתון. חלקם חברים טובים עד היום, וחלקם לא קשורים אלי בשום צורה.
וכמו בכל קבוצה שגדלה יחד, מיד כל אחד ״קיבל תפקיד״. התפקיד שויך אלינו אם בשל הכישורים שלנו ואם בשל התכונות שספק בלטו ספק הוטבעו בנו. היה המצחיק והיה החכם, היה המופרע, היתה המגניבה וכדומה. אני הייתי החנונית – ולפי כל הטייפקאסט – עטורה משקפיים עגולים (לא אופנתיים בעליל, שנות ה-80), לנצח קבורה באיזה ספר, מנגנת בחליל צד.
תדמית החנונית שירתה אותי נאמנה. גם כשלא עשיתי שיעורים – המורות לא בדקו, וכמי שתמיד בחרו בה אחרונה במשחקי כדור, בשיעורים שבהם היה צריך להפגין כישורים לימודיים – הייתי נחשבת כמי ששווה להיות איתה בקבוצה. אבל עם הזמן התדמית הטובה הזו כבר נמאסה עלי. לא בחרתי בה באמת, הרגשתי שאני ״משחקת תפקיד״, שכל רגע מישהו יעלה על זה שזו לא באמת מי שאני.
בגיל ההתבגרות, ועם רצון לגבש זהות פחות חנונית ויותר מקובלת, עברתי להומור. הומור אינטליגנטי, מושחז, סרקסטי. הפכתי להיות הצינית בקבוצה. קוטרית משעשעת, חדה, מצחיקה, מהירה ומדויקת.
ובהיותי תלמידה טובה, למדתי לתפוס את התפקיד הזה בכל מקום, בכל זמן, ולשכלל אותו כל פעם מחדש. זה היה ה״קלף המנצח״ שלי, והוא תמיד עבד. המקום שלי הפך להיות מקום ״שווה״.
אבל מה זה אומר לבחור ב״תפקיד״? לגבש את מי שאני אל מול מה שמקובל, יפה, נחשב או מוצלח? כאשת חינוך וכאמא לילדה מתבגרת, אני יודעת לומר שאלה היו הרהורי גיל ההתבגרות, גיבוש זהות מבולבל ומערער – שלב הכרחי ובריא שכולם עוברים דרכו. אלא שהחוויה הזו עודנה מהדהדת וחוזרת אלי מפעם לפעם, היא לא הושלמה עד תום, אולי כי הנושא של זהות הוא דבר שכל הזמן, גם בגילי המתקדם, נבחן, נפתח ומתעורר מחדש.
פעמים רבות בחיים עמדתי מול החוויה הזו של הבחירה ״מי אני, מה אני״. זה לא היה רק בתכונות האופי, זה היה באינספור צמתים ומקומות שבהם התעוררתי לכך שאני משנה את מי שאני לפי הסביבה, לפי המצופה.
הלכתי אחרי כל כך הרבה בחירות שהיו מרצות, שהעידו (קודם כל לעצמי) שאני יכולה, שאני ראויה, שיש לי מה לתת.
עשיתי עבודת גמר במכון ויצמן כי מדעים זה נחשב, אבל אני לא זוכרת שום דבר מהמחקר ולא היתה בי שום התלהבות ועניין כפי שאמורים להיות למדענים; למדתי עיצוב גרפי כי זה מקצוע שיקי ומגניב, אבל לא באמת מצאתי את עצמי מוכשרת למשהו, ורוב הזמן החוויה היתה חוויה של השוואתיות וביקורתיות מתישה; הייתי מ״פית בצבא, עשיתי שנת שירות נפלאה, הייתי מנהלת צעירה שהתקדמה מהר מתפקיד לתפקיד… אבל כל אלה היו הישגים משמעותיים כשמשהו שם כל הזמן היה חסר. היו רק רגעים מעטים בהם הלב פעם והיתה בהם התרגשות, חוויה אמיתית ואותנטית שזו באמת אני.
השאלה איפה אני ומה קורה איתי, ואם אני אכן בכיוון, היתה דבר ששאלתי את עצמי פעמים רבות. השאלה הזו הדהדה כי היא החזירה אותי למשפט ממקורותינו – ״דע מאין באת ולאן אתה הולך״, ולאורך כל הדרך, גם כשבגרתי, פגשתי באותה ילדה חסרת ביטחון שצריכה להוכיח.
לא העזתי באמת לשאול את עצמי – אם זה באמת נכון, למה זה מרגיש כאילו שהכל כבד כל כך? שמרוב משקל לא מרגישים את השמחה והקלילות של הלב? מה יקרה אם כל זה יילקח ממני?… מה יישאר?…
בגיל עשרים ומשהו, בהיותי סטודנטית, גרתי בחיפה, והגעתי להרצאה פילוסופית על "הגיבור היומיומי". תואר בהרצאה שכולנו מחזיקים את הצורך להיות גיבורים – לא במבחנים גדולים ומשמעותיים שכולם תופסים אותם כאירועים דרמטיים, אלא דווקא בדברים הקטנים של היום יום, באירועים הפשוטים וה"רגילים" בהם אנחנו צריכים לחוות את המבחן של להיות יותר ויותר מי שאנחנו באמת. הקרב הוא לא מול משהו חיצוני, הוא תמיד פנימי. זו היתה הרצאה מאלפת ומרתקת, אבל בתוך תוכי, במשך שעה וחצי – רעדתי.
קלטתי את המלים, אבל הרגשתי אותן בתוך הלב, בתוך הדם, בכל הגוף.
ההרצאה הסתיימה, הודיתי בחיוך, והלכתי לדירתי. הלכתי מהר, לא ברור למה אבל אני זוכרת את השרירים הכאובים כשאני עולה ממש מהר את העליות של רחובות חיפה, וככל שהתקדמה הדרך המוח לא הפסיק לרוץ ולשחזר מה היה כרגע. הדרך נמשכה, והמלים אט אט החלו להתפוגג. נשאר רק הגוש החנוק הזה בגרון, והוא עלה וטיפס, מעלה מעלה, לעיניים. ואז צריבה ממושכת ופרץ בלתי נשלט של דמעות.
אלה לא היו דמעות כאב, אלה היו דמעות של הבנה.
זו היתה תחושה כאילו מישהו קרא אותי כל השנים, ידע בדיוק מי אני, והזכיר לי שאני מחזיקה בגבורה משהו שאני לא.
באותו הרגע, באותה תובנה, הבנתי שכל מה ש״אני״ הוא לא באמת אני. שאני מחזיקה את התוויות האלה בכוח.
רציתי להפרד מהחנונית, מהצינית, מהמעצבת, מהמחנכת, מהילדה הטובה, מהאחראית, מהביקורתית, מהעצמאית…. אבל אם כל אלה לא מי שאני – אז מה כן? מה נשאר שם מתחת לכל ה״אני״ האלה?
אני משחזרת את אותם רגעי ילדות רחוקים, ונזכרת באחת השיחות שהיו לי עם אמי, שיחה בה סיפרתי לה שכל הזמן הרגשתי שיש לי שאלות שלא מרפות, שאלות חזקות, משמעותיות, שעוד מילדות הבנתי שלא צריך לשאול בקול רם. אמרתי לה שאני צריכה לעזוב הכל – את הקיבוץ ואת הקבוצה ואת כל מי שכבר כל כך מכיר אותי, שאני צריכה לברוח, כדי להבין מה אני רוצה להיות. ואמא שלי – אישה חכמה שבטח תכחיש ולא תזכור את השיחה הכל כך גורלית הזו – שאלה אותי ״זו בריחה או בחירה?״.
השאלה היתה שם, והיום אני יודעת להגיד שאני מרבה להרהר בה סביב הבחירות השונות שאני עושה.
הבחירה האמיתית היא זו שבשעת המבחן, או ברגעי האמת שלי עם עצמי, אני יודעת להגיד בלב שלם ש״נתתי את הטוב ביותר שלי״. לא פחות ולא יותר. ואולי זוהי הבחירה האמיצה באמת של הגיבור, זהו המבחן לו הוא נדרש – אותו גיבור יומיומי, שמעז לרעוד, לחיות עם השאלות הללו – המבלבלות, המערערות – ולשהות בהן כדי לברר לעצמו מי הוא ומה הוא, מאין הגיע ומה הדרך שעשה, איך נתקל בקירות ובמחסומים שבדרך, איך צלח וכבש נצחונות, ואיך הוא – בסוף המסע המתיש והמרשים הזה – עומד שלם ויודע להעריך את הדרך שעבר, לקראת מה שלא יבוא.
היום, ממרום שנותיי ועם הרבה שיעורי חיים חשובים כל כך, אני עדיין פוגשת את אותו בלבול, את אותן שאלות ואת אותם פחדים של בחירות אמיצות בחיים. רק שכעת אני פוגשת אותם עם קצת יותר פרספקטיבה, עם קצת יותר בגרות, עם הרבה פחות רתיעה ובעיקר – עם האומץ לשהות בהם ולא למהר למצוא תשובה שתיראה נכונה. עם האומץ להסתכל ולהגיד שכרגע, למיטב הבנתי את הדברים, זה הדבר הכי נכון שמאפשר לי להביא את מי שאני. את ה״הכי טוב שלי״.
ואותה ילדה? מדי פעם אני נזכרת בה, וחוזרת 30 ומשהו שנים לאחור, מסתכלת לה בעיניים, ואומרת לה ״את בסדר, את היכן שאת צריכה להיות, התשובות עוד יגיעו ויתבהרו, אל תמהרי״. ואני מחבקת אותה חזק חזק, שתדע שהיא לא צריכה לברוח יותר. שהיא הולכת בקצב שלה.
היא בוחרת, והיא לא לבד.