אני מתגעגעת לג’יהאד.
כשפגשתי אותה במשרד לפני המון שנים, התגובה הראשונה שלי היתה זעזוע לשמע שמה. התגובה השנייה היתה, לעצמי פנימה – כנראה לא שמעתי טוב, ואליה – ג’יהאן? לא, ג’יהאד, היא אמרה בחיוך עדין, מורגלת בזעזוע שמעורר שמה. זה לא מה שחושבים, הסבירה בלשון רבים ולא ישירות אלי, כסוג של אדיבות שכל כך נדיר למצוא היום. גי’האד זה להשקיע את כל המאמץ של כל אחד כדי להיות הכי טוב שהוא יכול להיות. זה יכול להיות בכל תחום. שתקתי, חייכנו, ובמרחב שנפתח בינינו נצמדנו להגדרה שלה, תוך התעלמות מכוונת מהפרשנות הפוליטית המוכרת, שרק הלכה והחמירה.
עבדנו יחד שנים, וככל שהכרתי אותה יותר, כך הערכתי אותה יותר. היא היתה למדנית ומעמיקה, היא דיברה בנועם ובחיוך עם כל אדם, קולה היה רך ואוצר המילים אדיב, גם אם אמרה דבר של תוכחה. כשהדריכה אנשים, שאלה אותם למה בחרו לעשות כך או אחרת, מה רצו להשיג, האם המטרה הושגה, והאם ניתן היה להשיג את המטרה בדרך אחרת? על ידי כך, לימדה אותם לחשוב, להתבונן ולהכיר בטעות ללא פחד מביקורת.
לאורך שנות עבודתנו מצב הביטחון המדיני עלה וירד, מבצעים עם שמות שנראה כאילו נשלפו מוכנים ממגירה יצאו לפועל. הארץ שתתה דם וכולנו התמלאנו כאב ודאגה. גם היא, אך נקודת המבט שלה היתה תמיד על הצד שמעבר לגבול, בעיקר על הילדים שנפגעו. אירועים אלה יכלו להרים בינינו חומה, ועשינו מאמץ לא לאפשר זאת.
באחד מהימים הנוראיים ב-2002, הוזמנו ליפו לפגישה שתואמה כמה חודשים מראש, בנושא הגיל הרך. באותם ימים התקיים מבצע "חומת מגן" ובמהלכו התנהל קרב קשה במיוחד בג’נין, בסיומו התבצרו מבוקשים בכנסיית המולד בבית לחם. בן הזוג של מדריכה שעבדה איתי שירת כרופא צבאי באותו מבצע, והיא נשארה בבית מודאגת עם שלושה ילדים קטנים. בפגישת צוות מקדימה שקיימנו ביקשה שאבטל את הפגישה, כי היא לא מסוגלת להשתתף בה. שקלנו יחד את הנושא. יתכן שגם העמותה הערבית שהזמינה אותנו היתה חווה הקלה אם היינו מבטלים. גם אני, אישית, הייתי מוצפת. החדשות היו קשות, המתח גבוה, ותאריך הפגישה שנתקע שם היה בלתי נסבל. אבל מעבר לאישי, בראייה ממלכתית, ידעתי שנכון לקיים את הפגישה, וידעתי שיש משמעות כבדת משקל להחלטה לבטל או לדחות. כבדת משקל לא מפני שזה היה כל כך דחוף וחיוני, אלא בגלל מה שהיה משתמע מביטול. היה משתמע מכך, שבמצב הנוכחי אנחנו לא מסוגלים להביט זה לזה בעיניים ולדבר בנושא ממלכתי שקשור לחינוכם של ילדים רכים, כי חומה עומדת בינינו. שחררתי את אותה מדריכה והגעתי עם שאר חברי הצוות לפגישה. גם ג’יהאד הגיעה. כולנו היינו חיוורים ומאופקים, ויחד עם זאת קיימנו דיון ענייני ובסיומו קמנו להיפרד.
ליבי פעם בחוזקה כשניגשתי לג’יהאד ושאלתי אותה אם תרצה לשבת איתי אצל אבו חסן, לאכול חומוס. עשיתי את זה כנגד האינסטינקט להיעלם משם מהר, כדי לא לחשוף שום רגש. היא נענתה בקלות. ישבנו במקום הקטן וכמובן שלגי’האד היה יתרון מוחץ. עיניה הטובות, החיוך העדין שלה, השפה הערבית הקולחת והופעתה המוקפדת, כל אלה דיברו בחן עם המלצר שהתעלם ממני לחלוטין. כשהגיע החומוס היא פתחה ואמרה, ראית בטלוויזיה מה עשו לילדים? ראית כמה נורא? הנחתי את ידי על ידה ובקול רועד אמרתי לה, ג’יהאד, היום רק נקרע פיתה יחד, לא יותר, זה כל מה שאפשר. דיברנו על הפגישה, על הילדים שלנו, ואחר כך התחבקנו ונפרדנו לשלום.
כשג’יהאד פרשה לגמלאות נסעתי לחיפה לבקר אותה בביתה. היא בישלה מטעמים נהדרים והשווינו, איך היא מכינה אותם ואיך סבתי המצרייה נהגה להכין. ג’יהאד סיפרה את קורותיה, וחשפה עוד יותר את דמותה של אשה אמיצה, שהתחילה כנערה ששמעה בקול אביה שהציע לה חתן, ובגרה כאם לארבעה ששברה את הכלים והחליטה שלא עוד. עכשיו כשהרהרה על חייה, לא מתוך מאמצי ההישרדות, עלתה בה עצבות והיא שאלה, למה חיכיתי 20 שנה? כנראה כי הילדים רצו לבוא, אמרתי, והם נהדרים. לאחר שעזבה את בעלה, ללא תמיכת הוריה, ללא רשת ביטחון כלכלית או חברתית, היא הצליחה להקים בית חם ואוהב, המשיכה ללמוד, ועבדה ביותר מעבודה אחת עד שהתבססה. מעולם לא החסירה דבר מהילדים, וגם על התפתחותה שלה לא ויתרה.
חלפו שנים אחדות וב-2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה. אקרופוליס החדשה המוכרת כגוף מתנדבים ארצי במצבי חירום לקחה חלק במאמצים של גופים ואנשים פרטיים, לחלק מצרכים בסיסיים ומזון על פי רשימת כתובות ולשמח ילדים במקלטים. היה לנו בסיס בבית אחד החברים, ביקנעם עילית, ומשם יצאנו מאורגנים כיחידות פעולה לאזורים שונים. זו היתה פעולה שמתחה את כוחותינו מכל הבחינות: סופי שבוע ארוכים ומאומצים, בני משפחה שהתרעמו לעתים על היעדרנו ועל הסיכון האישי שלנו, ילדי מתנדבים שהיה צריך להעסיק בינתיים, וכמובן הלוגיסטיקה העצומה של קבלת מוצרי מזון, אחסונו, מיונו והובלתו לכתובות במרחב הצפון.
באחד מימי שישי, עמוק לתוך המלחמה, נותרנו עם מלאי גדול של מזון, כי אזרחים רבים כבר לא יכלו לשאת את המצב ונסעו דרומה לקרובי משפחה ולחברים. רק קשישים ומוגבלים נותרו בכתובות אליהן הגענו. מה נעשה עם כל מה שנשאר? אין לאן להחזיר, וכבר ערב שבת.
נזכרתי בג’יהאד והתקשרתי אליה. תיארתי לה את המצב ושאלתי, האם ידוע לה על תושבים בחיפה או בסביבה, שנותרו בביתם, ואולי אינם רשומים בכתובות שקיבלנו? אולי יש משפחות או בודדים שישמחו לקבל מצרכים ומוצרי מזון עוד באותו יום?
ג’יהאד שוב היתה ממוקדת במתרחש מעבר לגבול. בדמיוני אני רואה אותה מרותקת למסך וצופה בכל הרשתות האיזוריות, נעטפת בענני צער וכעס וחוסר אונים. אף אחד כאן לא צריך מזון, היא אמרה לי בקול מר. אתם רוצים לעשות משהו טוב באמת? יש כאן מישהו, והיא נקבה בשמו, שאוסף מזון במשאיות ומעביר אותו לעזה. אבל התורמים שלכם בטח לא יאשרו דבר כזה, נכון? היתה נימה של לעג בקולה, לפחות באזני.
נאלמתי דום. הכאב שלה התאגרף, ללא כל אדיבות, ופגע ישר בבטן. היה בזה מעין ביטול של כל מאמצינו. אפילו ביטול של כל הכאב שהיה גם בארצנו.
זה לא נכון, אמרתי לה, יש אנשים גם בחיפה ובסביבה שזקוקים. אני לא מכירה כאלה, היא אמרה. אמרתי לה תודה וסגרנו. חומה קמה בינינו, גבוהה יותר משתינו. והייתי המומה מצער. חשתי גם בושה ואשמה באופן בלתי הגיוני, לא בגלל משהו שעשיתי, אלא כי ביני לביני נאלצתי להודות שקמה בינינו חומה, ושלא יכולתי למנוע זאת. שמרתי את הדברים לעצמי ולא שיתפתי אף אחת ששתינו מכירות, לזכר אותה אדיבות שתמיד הקפדנו בה.
הקשר בינינו נותק עד 2015. לקראת הקיץ אמרה לי חברה לעבודה, שג’יהאד חולה ושטוב יהיה אם אצור איתה קשר. היא בקשה שאצור איתה קשר? שאלתי, מופתעת. פשוט תצרי קשר, אמרה לי החברה, היא יודעת שהיא היתה לא בסדר איתך, לפני שנים, והיא רוצה לדבר. חלף שבוע ולא עשיתי כלום. לא ידעתי מה אומר, מאיפה להתחיל? מה מתבקש? ככה זה כשקיימת חומה. שוב פגשה אותי חברתנו לעבודה בפרוזדור ואמרה, אל תחכי עוד. אם את מתכוונת להתקשר, אל תחכי.
רק אז הבנתי שהשעה ממש דוחקת והתקשרתי. ביתה ענתה לטלפון ואמרה, אמא לא יכולה לדבר. חכי רגע, קראתי אליה לפני שתסגור, היא רוצה לדבר איתי, אתן לך סימנים. הזדהיתי בשמי, קראתי לה בשמה, הזכרתי לה שנפגשנו בחתונה של אחיה, סיפרתי לה שאני יודעת שנולדה לה בת. שימי אותי על רמקול ביקשתי. וכך היא עשתה.
ג’יהאד, קראתי בקול רם, ג’יהאד, כיף חאלק חביבתי? אני מתגעגעת אלייך. לא עומד בינינו דבר, את שומעת? אין שום דבר שעומד בינינו. אינשאללה נתראה בקרוב.
היא שמעה אותך, אמרה ביתה ובקול חנוק הוסיפה, תודה. הודיתי לה גם אני, וסגרנו.
כעבור שלושה ימים הגעתי שוב למשרד. ברחבת הכניסה היתה מודעת אבל עם תאריך של שלושה ימים קודם לכן. ג’יהאד עצמה עיניים זמן קצר אחר שיחתנו.
אני מספרת את הסיפור בגלל הגעגוע, לא מפני שהוא דוגמה מושלמת לשיח. לאורך שנים קיימנו, ג’יהאד ואני, דיאלוג אינטימי, לא שלם, ככל יכולתנו. לא העמדנו פנים. התעניינו באמת זו בזו כדמויות שלמות, והכרנו גם בגבולות השיח. אני לא בטוחה שהגבול היה פוליטי. מבחינתי לפחות, הגבול היה כאב, תסכול, חוסר אונים. אני מאמינה שכך גם עבורה.
בספרו "דרך האושר" מצטט פרננדו שוורץ את הפילוסוף הצרפתי Lacroix: “איננו מחייבים את האחר לחשוב כמונו, אלא משתדלים לשכנעו שיאמץ לעצמו את גישתנו, אם הוא רוצה בכך… הדיאלוג הוא הניצחון של הפילוסופיה, שהיא אי-אלימות.”1 לאורך השנים תרגלנו שתינו, בשיח בינינו, גישה הומנית. ניסינו לשכנע שאנו פתוחות אל האדם באשר הוא אדם, מעבר לזהויות הזמניות. עד לאותו רגע של משבר, די הצלחנו בכך.
שוורץ מוסיף, “קבלת הדיאלוג משלימה עם האפשרות של הליכה לקראת גורל משותף בדרכים שונות. מדובר ככלות הכל, בשני אנשים החולקים ישות בלתי נראית על ידי קשר נראה, כיוון שהאמת נולדת ‘בין’ אלו המקיימים דיאלוג.” אני מאמינה בזה בכל ליבי, ולכן ברגע האמת, הרגע האחרון האפשרי היא קראה לי והחומה שעמדה בינינו התפוגגה לחלוטין. אני מלאת הודיה על הרגע הזה בו נוכחתי שוב כי מה שנראה כחומה בצורה אינו אלא תוצר של הסובייקטיביות שלנו. כל רגע מכיל בתוכו הזדמנות לפרוץ מתבנית כובלת. גורלנו כבני אדם מעבר להגדרות פרטניות של גזע, דת ולאום, הוא משותף ואנו יכולים להתקרב אל האמת, הבלתי נראית לעין, באמצעות דיאלוג.
1 פרננדו שוורץ, ״דרך האושר: הפילוסופיה החיה של סוקרטס״. הוצאת אקרופוליס החדשה
עיצוב: שי פארן, ליטל כספין