"הוא חצה את האוקיינוס, את הים הנרחב, לעבר השמש העולה, סייר ברחבי העולם בחפשו אחר החיים. הוא ראה את הסוד, גילה את הנסתר, הביא ידע הקודם למבול. הוא יצא במסע למרחקים, אך לבסוף מצא את השלווה. שני שליש ממנו אל, שליש אדם…".
כך, חרוט על 12 לוחות חימר עתיקים, נפתח המיתוס המתאר את עלילות גלגמש. מיתוס זה הינו המיתוס הכתוב העתיק ביותר שנמצא. לוחות החימר עליהם הוא נמצא חרוט הינם מתקופת המאה ה-20 לפני הספירה, מאזור בבל–מסופוטמיה–אשור, שלימים נקרא פרס. במרוצת השנים נמצאו גרסאות רבות נוספות של המיתוס, חלקן שלמות יותר וחלקן פחות. המיתוס מתאר את הרפתקאותיו של מלך אוּרוּק, גלגמש, במסעו אל השלווה, אל השמש ואל החיים.
תפיסת האדם בתרבויות המסורתיות
כדי להצליח להיכנס ולגעת מעט במשמעויות של המיתוס, עלינו לנסות לחזור בדמיוננו לתקופה בה הוא נכתב ולתפיסת האדם של אותה התקופה. אל האדם, כבכל תרבות מסורתית, התייחסו כבעל שני חלקים: רוח וחומר; חלק שהוא אלוהי, נשגב ונצחי, וחלק שהוא לא יותר מאשר בעל חיים אינטליגנטי, חיה מפותחת מאוד ובת תמותה – זמנית. מסעו וייעודו של האדם על פי התפיסה המסורתית הוא להגיע לאיחוד בין חלקים אלה, על ידי כך שיביא עצמו למצב בו צדו החייתי יהפוך להיות הכלי המדויק כדי לבטא באמצעותו את מהותו הנצחית.
כמה מתוכנו הוא "אל" וכמה מתוכנו, אם כן, הוא אדם? כאן בדיוק מצוי המסע. מיתוסים רבים מתארים תהליך מעגלי של יציאה מ"גן עדן" של אחדות ללא הכרה, דרך מסע ארוך של תלאות והרפתקאות ועד לאיחוד מחדש עם הנצח, כאשר תוך כדי תהליך מתווספת הכרה של המציאות. לפי תפיסה זו האדם נמצא תמיד בתהליך. הוא מתחיל במצב בו הכרתו נמצאת כמעט לחלוטין במהותו הזמנית – מלבד איזה זיכרון עמום ולא מודע של אחדות שהיתה עם נשמתו, ולכן הוא בעיקר אדם; במשך הזמן הוא עובר תהליך של "היזכרות", ולאט לאט הופך את היחסים, עד שהוא מגיע להכרה מלאה בהיותו אל, כלומר מזדהה עם נשמתו הנצחית.
גלגמש מתואר כשני שליש אל ושליש אדם – הוא כבר עשה יותר מחצי הדרך. לכן האלמנט המוביל בחייו, העיקר, המשמעות, חייב להימצא עבורו במהותו האלוהית.
המיתוס
בתחילת דרכו גלגמש אינו מלך טוב. הוא מלך קשה ולא מתפשר, ובני עמו מתפללים לאלים שיביאו להם ישועה ממלך אכזר זה. האלים נענים, ואנוּ, מלך האלים, מבקש מארורו – יוצר האדם – ליצור עוד יצור שישתווה לגלגמש בכוחו. כך נולד אנקידו, איש היערות. אנקידו חי ביער, מנותק מבני האדם. הוא דובר את שפת החיות ואינו מכיר ביכולותיו האנושיות. בשלב מסוים צייד צעיר מבחין בו ושם לב מיד כי יצור מרשים זה הינו בעל כוח אדיר, שייתכן וישתווה אף לגלגמש. השמועה נפוצה ומגיעה עד לגלגמש, אשר מחליט לשלוח את שאמאט, הכהנת היפהפיה, כדי שתפתה אותו ותלמד אותו את דרכי בני האדם ותביאו לפניו. כך קורה, ואנקידו נופל מיד בקסמיה של שאמאט ונשאר איתה במשך שבעה ימים ושבעה לילות. במשך תקופה זו מאבד אנקידו את יכולתו לתקשר עם חיות הבר, ובשובו אליהן הן בורחות ממנו כמו היה אדם מן הישוב. בלית ברירה שב אנקידו עם שאמאט לחיות בין בני האדם. אנקידו לומד את דרכי האדם והופך אחד מאנשי הכפר.
גלגמש נוהג היה להגיע לחתונות של בני עמו ולתבוע לעצמו את הזכות, כמלך, להעביר את ליל הכלולות עם הכלה הטריה. מנהג זה הכעיס מאוד את אנשי אורוק והם תלו תקוותיהם באנקידו שיצילם ממלכם. ואמנם, באחת הפעמים חסם אנקידו את דרכו של גלגמש ולא אפשר לו להכנס למשכנם של האוהבים. כך התחיל הקרב האדיר בין אנקידו וגלגמש. הקרב נמשך שעות וימים מבלי שאף אחד מהם מצליח לגבור על רעהו. לבסוף, הצהיר אנקידו כי הוא אינו מבקש לחתור תחת המלך, אלא להגשים עמו יעוד. אז אנקידו וגלגמש נשבעים לידידות מקודשת וחותמים ברית זו בנשיקה.
לאחר מכן יוצאים אנקידו וגלגמש, בשליחותו של האל שמש, להרוג את המפלצת חומבבה הנוראה המגינה על יער הארזים הקסום. הם עושים את דרכם לעומקו של יער הארזים, שם הם מצליחים בכוחות משותפים להרוג את המפלצת, כאשר אנקידו מוביל, כיוון שהוא מכיר את הדרך. בשובם כגיבורים, מנסה האלה אשתר לפתות את גלגמש להינשא לה. גלגמש מסרב ומטיח בה עלבונות לרוב. אשתר זועמת ודורשת מאביה, אנוּ, שישלח את השור האלוהי להרוג את גלגמש, ולא היא תזרע הרס וחורבן בעיר אורוק כולה. אנקידו וגלגמש שוב יוצאים לקרב כנגד השור הלבן הנורא, אשר נשיפת אפו בלבד מסוגלת לפעור בור באדמה ולבלוע 200 איש! שוב בכוחות משותפים, מצליחים זוג החברים להרוג את השור. אך הדבר גובה מחיר כבד, אנקידו נופל למשכב. על ערש דווי אנקידו זועם ומגדף עד כי הוא מתחרט שאי פעם עזב את היערות – אך לבסוף הוא משלים עם גורלו ומת בשלווה. מותו של אנקידו מזעזע את גלגמש ושולח אותו בחיפוש אחר הנעורים הנצחיים. במותו הופך אנקידו לגרזן כפול אותו נושא גלגמש בהמשך מסעותיו. הסיפור אינו מסתיים כאן, וגלגמש עושה עוד דרך ארוכה עד אשר הוא כובש באמת את שלוותו.
העבודה עם המיתוס
המיתוס עשיר בסמליות רבה ומכיל רבדים שונים – חלקם אישיים, חלקם היסטוריים וחלקם תרבותיים. על מנת לעבוד עם מיתוס זה עלינו לחפש היכן אנו מזדהים עמו, היכן הוא נוגע לנו, מה אנו יכולים לקחת ממנו לחיינו. ננסה לבחון פן מסוים אותו מציג לנו המיתוס, והוא תהליך בניית האחווה בין האדם לבין עצמו. גלגמש ואנקידו מסמלים את שני החלקים באדם. שניהם מתוארים כבעלי גוף ואישיות מדהימים ביכולותיהם, אלא שלאנקידו חסר החלק האלוהי. הכרתו הגבוהה ביותר הנה זו של ה"חיה האינטליגנטית"; הוא לא נועד למלוך.
בתחילה, אנקידו וגלגמש כלל אינם מודעים האחד לשני, להפרדה הקיימת ביניהם, וגלגמש חסר כיוון ואינו מולך כראוי. דבר זה גורם לצרימה בהווייתו, המוצגת כזעקת עמו: הייתכן כי זהו מלכנו? הייתכן כי זהו הנעלה שבאנשים? חייו אינם מתנהלים כשורה, הוא איננו מרוצה. אם אין הכרה בחלקים השונים באדם, החיים הופכים להיות מרדף אחר צרכים שחלקם ינבעו אולי ממקום גבוה ואצילי, אך חלקם ממקום חייתי. האדם יימצא במצב של בלבול, בו הוא חושב שהוא מולך בחייו אך הוא לא יודע להבחין איזה חלק בתוכו אמור למשול ואיזה חלק בו אמור לעזור לו. לכן החלטותיו, מעשיו ובעיקר סדרי העדיפויות שלו מבולבלים גם הם. על אף היכולות הפוטנציאליות האדירות הקיימות בו, הוא אינו מצליח למשול בממלכתו. דבר זה מביא לכך שהוא רואה כי קיים פער בין מי שהוא יודע שהוא אמור להיות, לבין מי שהוא בפועל. הפער קורע אותו מבפנים ובעקבות כך, בשלב כלשהו גלגמש מכיר בו – זוהי הנקודה בה נולד אנקידו. גלגמש הופך מודע לפירוד הקיים בתוכו ומתחיל לגשש, להכיר ולבחון את צדדיו השונים.
ואולם, המלחמה טרם החלה, וגלגמש ממשיך לרדות בעמו, עד אשר מגיע הרגע בו גלגמש מגיע לבצע את זממו ורואה את אנקידו עומד מולו. למעשה הוא רואה את החלק החייתי בו, את האישיות שלו – הוא כבר אינו יכול להתעלם ממנה – היא חוסמת את דרכו כיוון שההכרה שלו בקיומה מחייבת אותו. הוא לא יוכל יותר להמשיך במעשיו כתמול שלשום. הוא מבין כי עליו להילחם על מנת שיוכל להתעלות על עצמו ולהיות מלך אמיתי. זוהי אותה מלחמה מדוברת המופיעה במיתוסים כה רבים מרחבי העולם העתיק. המלחמה קשה, מתישה וכמעט בלתי אפשרית – שהרי אנקידו נוצר עם יכולות זהות לאלה של גלגמש – וכפי שנאמר, כאשר גדל האור, גדל גם הצל. גלגמש לא יוכל לנצח את אנקידו אם ישתמש רק בכוח. הפתרון הוא אחר – על האישיות להבין את מקומה. ישנו תהליך של חינוך, וכאשר האישיות "מבינה" לבסוף את יעודה בתוך האדם נולדת האחווה.
כדי שתיולד האחווה גלגמש היה צריך קודם כל להכיר בפירוד הקיים בתוכו, אשר הוביל למלחמה. לבסוף, מתוך המלחמה נולדה ההכרה בכך ששניהם בעלי יעוד משותף, התגלה המכנה המשותף שאיפשר לאחווה להיוולד. אנקידו וגלגמש הפסיקו להילחם רק כאשר הצליחו לראות עצמם כיחידה אחת הפועלת עבור עמם, עבור עצמם ועבור האלים שמעליהם. הדברים הפכו ברורים: גלגמש ייתן את הכיוון ואנקידו ילווה אותו בנאמנות בכל אשר ילך. כמו כיתת חיילים בה אמנם יש תפקידים שונים אך הם כולם הולכים יחד באחווה, כאחים לדרך, מאוחדים לקראת משימתם.
אין לטעות ולחשוב שלאחר מלחמה קצרה ניתן להשיג אחווה זו. זהו תהליך ארוך ואיטי, וספק אם מספיקה תקופת חיים אחת על מנת לכבוש הכרה זו. המיתוס של גלגמש מתאר את התהליך האנושי כולו וכל שלב בו יכול לארוך שנים רבות. אבל גם אם לא נגיע לכך שכל חלק מיישותנו נמצא מכוון לשרת את יעודנו באחווה ללא תנאי, אנו יכולים לזכות בניצחונות קטנים מדי יום, להצליח לכבוש בכל יום עוד חלקיק מאישיותנו אשר יעמוד לצדנו וישרתנו בהמשך מלחמתנו. לשם כך עלינו תחילה למצוא את הכיוון המיועד לנו – מכיוון שללא כיוון לא יתכן שיתוף, וללא שיתוף לא תיתכן אחווה, ואז המלחמה תהיה מתישה ובלתי אפשרית, לא נוכל לכבוש את עצמנו.
לבסוף מגיע הרגע בו אנקידו מכיר בגלגמש כמלך ומוכן ללוות אותו בדרכו. וכך יוצא האדם להרפתקת החיים, אך כעת יש לו מרכז, יש בו אחדות – האישיות מכירה במקומה והאדם מכיר בעצמו. ואולם, יעבור עוד זמן עד אשר האישיות תשתכלל ותהפוך לגרזן הכפול המוזהב, לכלי המושלם והמדויק, וכאשר זה קורה משמעו כי האישיות – מתה; כבר אין לה חיים משל עצמה. הרג השור האלוהי מסמל את השליטה המלאה בעולם החומר. האדם שולט לחלוטין באישיותו והיא משרתת אותו בשלמות בהמשך דרכו, אל עבר השמש העולה.