יש לנו כאנושות הררים של מילים על אהבה, אך במציאות של חיינו אנו מתקשים לגרום לה להיות נוכחת. מאמר זה מציע דרך שבה נוכל למצוא את כוח האהבה ולהשתמש בו בניסיון להתפתח ולגשר, וכן לחפש אותו בתוכנו בשגרה היומיומית ובגובה העיניים ככלי פרקטי של חיים.
כמה עוד אפשר באמת לעיין בערך האהבה? מה לא נכתב על אהבה? שירים, ספרים, מחזות. כמה חיים אבדו בגללה ולשמחתנו כמה חיים חדשים באו אל העולם בזכות אותה אהבה. האהבה היא אכן אחת החידות הגדולות של הקיום האנושי; אנו מונעים בשמה לכבוש כמעט כל חלק של חיינו, היא מרימה אותנו לגבהים שלא ייאמנו, והיא עצמה כוח יצירה מדהים של הטבע. מנגד, בחלקה השלילי של פעימת החיים עצמם, היא מפרקת, משברת ומחריבה.
ריבוא פנים לאהבה; אהבה רומנטית, אהבת הורה לילדו, איכר לשדהו, אדם לאלוהיו ועוד רבות מספור. אך כשאנו רוכבים על הגל העצום של האהבה, האם אנו אוחזים בידינו את המושכות? האם אנו מנווטים את דרכנו לחוף מבטחים? ואם כן, מדוע אנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב מוטחים אל הקרקעית בעת שהגלים מערבלים את גופנו, מים ממלאים כל חלל המיועד לנשימה והרגשה עצומה של חנק ממלאת אותנו?
זו שאלה שמעסיקה אותי מזה שנים; לא רק מה היא אהבה, אלא כיצד אוכל באמת להפסיק לעיין בערך שלה ולהתחיל לעבוד איתה בתוך החיים שלי? כיצד אני יכול להגיע למצב שבו איני נשלט בידי האהבה אלא מגלה אותה מחדש בתור כוח של חיים?
טוב, אינני מתיימר לכתוב עוד מאמר אינטלקטואלי על האהבה; יש רבים וטובים ממני, אבל מניסיון החיים שלי ברצוני להציג את הזווית האישית שלי על האופן שבו אני עובד עם הכוח העצום הזה ששמו אהבה.
על החוף, טרם הכניסה למי ההתנסות אני מזהיר – אין מדובר במסע אל מתכון בטוח של אהבה מחויכת שכולה שלווה ונמנום אחר הצהרים על הדשא. אהבה היא כוח שמהותו ללמד אותנו על עצמנו ועל החיים, ומניסיון – אין התנסות ללא מאמץ. אז אם אתם מעוניינים בהרפתקה ובמה שהיא דורשת מאיתנו, בואו נצא לדרך.
תוך כדי שיחה עם ידיד צעיר שקיימנו לפני כמה ימים, הוא סיפר לי על מערכת יחסים רומנטית הנמצאת בתחילתה. "אנחנו בשלב הנכון," הוא אמר, "השלב שבו מסתיימת ההתאהבות ומתחילה האהבה." מאחורי האמירה הזו נחבאת דרך חיים שלמה…
כשמגיע משבר בחיים הזוגיים שלי, מדוע אני חווה תחילה כעס ותסכול, ורק דרך ההרגשה הזו אני מצליח להשלים ולעבד את הסיטואציה לכדי הידברות עם לב פתוח?
אז מה באמת ההבדל בין התאהבות לבין אהבה? מדוע זו מתחילה כשזו נגמרת, ומה בדיוק קורה כאן?
ננסה לעשות מעט סדר.
לתפיסתי, ההתאהבות היא מערבולת חזקה של רגשות; היא טורפת את החושים ומעלה אותנו מעלה. לרגעים אנו חווים את מה שנתפס בעיננו כאושר; להיות במחיצת מה שאנו אוהבים. זה ממלא אותנו, ולעיתים אנו מתמכרים לתחושה החזקה הזו.
אך אם נעצור רגע ונבחן זאת נראה כי אנחנו מתאהבים לאו דווקא באדם שמולנו; אנו מתאהבים באיזו דמות שלו שחלקה נוצרה מתוכנו, מהתשוקות שלנו, מהצרכים שלנו וממה שאנחנו תופסים כיפה וכנכון.
בעצם אנו קצת מתאהבים בעצמנו…
אהבה היא היכולות שלנו לראות בעיניים אובייקטיביות, במידת האפשר, את האחר וגם את עצמנו, ולקבל אותו ואותנו כפי שאנו. לאהוב למרות הפגמים, לאהוב בזכות מה שהוא ואנו היום.
יש שיסכימו עם הרעיון הזה, אולם רק באופן תיאורטי. מובן, שאנחנו רוצים שבן הזוג שלנו יתפתח ויגשים את עצמו, אבל לעתים איננו מעוניינים בזה בהקשר ישיר אלינו, בכך שנהיה מחויבים לכך.
ברובד מסוים, אהבה למעשה היא היכולת שלנו לעלות בשלבים בסולם שהחיים מציעים לנו. יתרה מכך, אהבה היא לאהוב את מה שהחיים מביאים עמם – את הרגעים היפים וגם את רגעי המאמץ, האתגר, הקושי, כי זו דרכם של החיים, לעזור לנו להתפתח למי שנועדנו להיות. אהבה היא היכולת שלנו להכיל את מה שהחיים מציעים ומביאים ולאמץ אותו אל ליבנו. כך אנו מתפתחים.
אז איך אנו מעבירים בפועל את עצמנו משלב ההתאהבות אל שלב האהבה? ובכן, השלב הראשון הוא פשוט לעצור, להתבונן בחיים שלנו ולשאול את עצמנו, מה אנו אוהבים בהם ויותר חשוב, מה אנו לא אוהבים בהם. אתן דוגמה אישית. שנים התמודדתי עם חוסר שביעות רצון מחלק מהתכונות האישיות שלי – הצורך שלי, למשל, לעשות צחוק מכל דבר בצורה רועמת. הייתי מתייסר שעות על כך שבסיטואציה שבה התבדחתי על משהו יצרתי חספוס וגסות שפגעו באחר.
את מה שאנו לא אוהבים בעצמנו יש לבחון בצורה בהירה, ואם זה משהו שבכוחנו לשנות, בואו נפעל היום לשנות אותו. אין זה חשוב כלל אם נצליח; חשוב לנסות. עצם הניסיון מניע את התהליכים העמוקים של החיים בתוכנו ומאפשר לנו באופן מאגי לעבוד עם הזרימה של תנועה אל תוך חיינו. אם אנו מונעים מתוך כוונה לגרום לטוב, אזי אנו מגייסים בעצם את עוצמת כח הטבע שנקראת אהבה, כי אהבה היא התנועה של החיים עצמם אל עבר הפוטנציאל שיש בתוכנו ואליו אנו כמהים.
במובן זה יש בי עדיין אותה תכונה של הכנסת הומור אל סיטואציות כמעט בכוח. אבל היום אני מזהה אותה יותר מבעבר. אני אוהב את היכולת החיובית שטמונה בה לרכך סיטואציות דרמטיות מדי בחיינו ולאפשר להן להיות פשוטות יותר ובגובה העיניים. בכך אנו מנגישים אותן אל אלו המעורבים ומאפשרים להם לגעת בהן.
ומנגד, עם החספוס והגסות שהן עלולות להביא, אני מתמודד בעזרת תשומת לב והכרה לתכונה הזו שבי ולמקורותיה. כן, זה עדיין קורה לפעמים, אך אני פשוט משתמש בזה כניסיון להתפתח ממנו, ואם אני חורג מדי, אני ניגש ומתנצל.
ואם נדמה לנו שזה משהו שאין בכוחנו לשנות? או אז נמדדת עוצמת האהבה במלוא עוזה. אני מציע פשוט להרהר בדבר ולהבין מדוע איננו אוהבים אותו וכיצד נוכל להתבונן בצדדים החיוביים שלו, שכן לכל דבר שקיים בעולם יש היבטים של אור וצל גם יחד. אם רק נרצה לראות את האור, נוכל. אפשר גם לשאול את עצמנו, אם יש בנו מגרעה שזיהינו, איזו תכונה טובה או מעלה נוכל לאמץ לעצמנו ולפתח אותה כך שתסייע למגרעה להתעמעם ולהיות פחות דומיננטית.
לדוגמה, המנהל שלי בעבודה הוא אדם נוח מאוד ונוטה לפיוס. שנים לא יכולתי להתמודד עם התכונה שלו לא להתעמת במקומות שבהם הייתי בטוח שהצדק אינו עם הצד השני, ולמרות זאת הוא תמיד היה בעמדה מתפשרת ומוותרת. אבל כשהחלטתי להתבונן בסיטואציות בצורה אובייקטיבית יותר, גיליתי אפילו מעין קסם בהתנהלות שלו. אולי לא תמיד היא הביאה את התוצאה הקונקרטית שאליה כיוונתי, אבל תמיד היא הביאה עמה הרמוניה אל תוך הסיטואציה. דרכו למדתי בעצמי את היכולת למצוא אמת משותפת שכל הצדדים לדיאלוג יכולים לחיות איתה בשלום.
המבט המפוכח והחומל הזה למעשה יכול לאפשר לנו לראות את המציאות בצורה אמיתית יותר. לא לתת לגל הרגשות שלנו להעלות אותנו למעלה ואז להטיח אותנו אל הקרקעית. הוא יאפשר לנו להיות יציבים יותר, לקבל את מה שהחיים מביאים לנו, ואפילו להיות מאושרים יותר מעצם הזיהוי הזה…
בעיניי להיות יציב, לקבל את מי שאני כמות שאני, לרצות להתפתח כשהלב שלי אומר שזה נכון לי, ולחוש חמלה כלפי עצמי – הם אבני הבסיס שאני גיליתי ליציבות ולנוכחות של אהבה בחיים שלנו. ואם יש בסיס יציב לנוכחות של אהבה, האהבה נמזגת לשם, כי כך הטבע פועל. המשך ברור לכך הוא האפשרות להרחיב את היכולת שלי לאהוב עוד דברים בעולם – את הטבע ואת פרטיו, אנשים, חיות, צמחים ואת החיים עצמם.
אחד הדברים המרעישים ביותר שגיליתי, תוך ההליכה בדרך המאוזנת הזו שאני מציע, הוא שאהבה של אמת כרוכה במאמץ מתמשך למצוא את המקומות האותנטיים שלי. כלומר לשאול "מה אני אוהב בעצמי?" כרוך במאמץ לא פחות מלשאול את עצמי, "מה אני לא אוהב?" הבנה זו הייתה מאירת עיניים עבורי.
אהבה איננה חליפה של צמר גפן ורוד, אלא כמו החיים עצמם היא מכילה בתוכה גם את יופי השושן וגם את חדותם של הקוצים.
אם יש דבר שחוויתי כאחת האהבות המהותיות בחיי, זו היכולת לאהוב גם את הקוצים. אלו שדוקרים וכואבים. לדוגמה, לא לצפות מהאנשים שעובדים איתי להתנהג כמוני, ואף שאני דואג להם כל כך, להתאכזב מהם על מי שהם ולחוש תחושות של חוסר צדק ואולי כעס. איך זה קורה אחרי שעשיתי עבורם הרבה כל כך?! מוכר? זה נכון גם עם ילדים, מכרים, חברים ובסיטואציות רבות של מערכות יחסים.
אבל המאמץ הזה לצאת מעצמי, לראות את הצורך שלי להיות טוב יותר ולא לחפש את ההתפתחות של האחר שיהיה באזורי הנוחות שלי – נטע בי אהבה, שלווה מנחמת ומחבקת. זה אפשר לי פעמים רבות במהלך החיים להמשיך ולחייך, להמשיך וללכת ואפילו לשמוח באתגרים ולהשתנות.
מתוך נסיונותיי אלו אני מזמין אתכם למסע; מסע אל עצמכם. במהלך המסע הזה אולי תגלו יותר מי אתם. שאלו את עצמכם, למה אני אוהב מה שאני אוהב? למה אני לא אוהב בי ובעולם מה שאני לא אוהב? ואולי שאלו את השאלה הגדולה יותר – האם אני יכול ללמוד לקבל את חוסר המשולמות שיש בחיים, את חוסר המושלמות שיש בי, והאם אני יכול אפילו לאהוב אותה?…
רגע לפני הסוף, ולהשראה בלבד, אני משתף אתכם בשיר שכתבתי בעת הרהורים אלו. אולי הם יסייעו גם בידכם בתחילתו של מסע קסום; מסע אל עבר האהבה.
אדון
תן לי לחוש את חמלת הטל המרווה את אדמת המדבר הצחיחה
אפשר לי לחוות את ההתנפצות לרסיסים של הגל הנשבר על החוף
לחוש את חומה של קרן השמש על גב ההר הקפוא
לחוות את הבדידות של טיפת המים הנפרדת מקצה הקרחון
את השייכות של הדבורה לכוורת
את הנפרדות של מי שאהובתו נטשה
תן לי אדון את כל אלה לפגוש בריבוא פניה של המציאות
ותן לי לקבל את כולם ולאמצם אל לוח ליבי
תן לי אדון את האהבה.