דמיינו שאתם חיים בעולם ללא חושך. תמיד יש אור בחוץ ושמש שזורחת בשמיים. ההבדל בין עונות השנה נהיה מעט מעורפל והחיים נדמים כמו קיץ אחד ארוך.
מה אתם מרגישים כשאתם מדמיינים זאת?
בימים אלו אני קורא ספר של סופר שאני אוהב מאוד. אייזק אסימוב, אחד מגדולי סופרי המדע הבדיוני בכל הזמנים, כתב בשנת 1941 סיפור קצר בשם "שקיעה". כחמישים שנה לאחר פרסומו הורחב הסיפור לרומן בשיתוף פעולה עם רוברט סילברברג. הסיפור הוא על עולם שנמצא על כוכב לכת דמיוני, שמוקף בלא פחות משש שמשות. בכל רגע נתון, בכל מקום בעולם, נמצאת לפחות שמש אחת בשמיים, מאירה ומחממת. הוא מתחיל ברגע מעניין מאוד, בנקודת הזמן שבה העולם מתכונן לקראת ליקוי חמה אשר יחשיך את השמיים. פחד מוות מתעורר באנשים אשר לא חוו חשיכה בכל ימי חייהם. בתחילת הספר מתואר פסיכולוג בכיר אשר בא לחקור תעלומה שמתרחשת בפארק שעשועים, ובו יש מתקן חדשני שנקרא "תעלת המסתורין". חלק לא מבוטל מהאנשים שעלו על המתקן סבלו לאחר מכן מתסמיני חרדה ופוסט-טראומה. חלקם אף לא יכלו לשאת את ההשפעה של החוויה ושמו קץ לחייהם. המסתורין של אותו מתקן הוא למעשה שהייה של 15 דקות בחושך מוחלט. במהלך המחקר הפסיכולוג משוחח עם הנפגעים, ומבין שהבעיה העיקרית היא אותו מפגש עם החשיכה, שאותה האנשים לא פגשו מעולם. הם סיפרו על תחושה של ריק מוחלט, חוסר אונים, שקט בלתי נסבל, ויצאו עם חשש אמיתי שאותו חושך יחזור לחייהם ללא התראה מוקדמת.
נכון, איננו חיים על כוכב לכת דמיוני, אלא על כדור הארץ הנפלא שלנו. הוא מאפשר לנו מחזורים של אור וחושך, יום ולילה, קיץ וחורף ואנו מתנהלים כך בשגרת יומנו. אך אם נישיר מבט ונתבונן לעומק בגישה פילוסופית על הסיפור הקצר הזה, יש לא מעט דמיון לחיינו אנו. כשאנחנו קוראים על אותם אנשים אחוזי אימה מחשיכה, במבט סמלי, אנחנו יכולים – בלי להתבייש – להודות שאנו למעשה מתבוננים במראה.
מה מפחיד בחושך?
אנחנו מכירים את זה מאז שאנו ילדים, בחדר השינה, בבית החם, כשהיום נגמר וכבים האורות, והגיע הזמן לישון. אולי מפלצת תקפוץ מארון הבגדים? ואולי איזה רעש לא צפוי ירעיד אותנו? מתעורר אז גם הצורך לבקש מאבא או אמא להישאר לצידנו ולתת לנו תחושה של ביטחון, חום ומשהו מוכר.
היום, כשאנו מבוגרים, כבר איננו פוחדים מהחושך באותו אופן כפי שהיינו ילדים, אך האם הפחד הזה באמת נעלם? אם אנחנו מעזים להתבונן על החושך כעל סמל, אנחנו יכולים לגלות דברים מעניינים מאוד על עצמנו. מה עם החושך הפסיכולוגי, לדוגמה? חושך פנימי? אלו הן אותן מגירות חשוכות ונעולות שקיימות בתוכנו, ואנו נוטים לסגור אותן ולהדחיק את קיומן. ומה לגבי זיכרונות כואבים, פחדים, תכונות שקיימות בנו שאיננו אוהבים? מה יקרה אם נסכים לשהות באלו למשך זמן מה? אילו מפלצות עלולות לקפוץ מהארון הפנימי? אילו רחשים בלתי צפויים עלולים להרעיד אותנו? זה יכול להיות תרגיל מעניין ליצור לעצמנו "תעלת מסתורין" שכזו, ולשהות בתוך החושך הפנימי שלנו למשך 15 דקות, לא פחות ולא יותר, ללא הסחות דעת, ופשוט להיות.
האם החושך חשוב?
עולה השאלה המתבקשת שצועקת מתוכנו – למה??? למה זה חשוב? למה לעשות את זה לעצמנו? למה לפחד? האם אי אפשר להסתכל רק על מקומות הנעימים והמענגים ולהסיט את מבטנו מאלו המכאיבים?
שאלה טובה, ומי ששואל את עצמו את השאלה הזו מתחולל בתוכו הקרב הטבעי של הפילוסוף, בין הסקרנות והתעוזה של הנשמה לגלות את החוכמה והמסתורין של החיים, לבין הזעקה של האישיות שלנו להישאר במקום מבטחה הנעים.
כדי לנסות לענות על השאלה אפשר להיעזר במורי חוכמה גדולים, כמו בודהה לדוגמה. הוא מדבר על החיים החומריים שלנו, שהם למעשה אשליה, צל של העולם האמיתי. אנו נעים במחזורי החיים והמוות, בין עונג וכאב, כמהים ונמשכים אל התשוקות המענגות (האור) ובורחים אחוזי פחד מן הכאב (החושך). בודהה מציע לנו דרך להתעלות לממד אחר ולראות את האחדות שבין הניגודיות הדואלית המופלאה הזו. אך כדי להצליח באמת לראות את ההרמוניה, את האחדות שבין שני הניגודים, אנו חייבים להכיר את שני הצדדים של המטבע.
הבודהיזם הטיבטי יכול ללמד אותנו לעבוד נכון עם החושך. ב"ספר המתים הטיבטי" מדובר על כך שמרגע שהאדם נולד, הוא מתחיל להכין את עצמו לרגע המוות. התפיסה היא שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ולא מנותק מהם, בדיוק כפי שכאשר השמש שוקעת, היא לא באמת נעלמת, אלא עוברת אל הבלתי נראה ומאירה מחוזות אחרים שאינם בטווח ראייתנו. לכן אם נתיידד במהלך חיינו גם עם החושך ונתרגל שהייה ב"חושכים קטנים", נהיה מוכנים יותר כאשר החושך הגדול יגיע.
אם כך, אנו יכולים לקלוט את המוות גם כמסתורין. הוא קשור לבלתי נראה. הוא מאפשר לנו צוהר לאזורים שבהם אנו לא יכולים להיות כאשר אנו נמצאים באור. אלו מקומות חשובים להתפתחות שלנו, לבריאות שלנו ולמסע של חיינו.
זיהום אור
בעולם המודרני, ככל שעובר הזמן, יש פחות ופחות מרחבים של חושך פיזי. בשנים האחרונות נעשו סביב הנושא שורה של מחקרים אקדמיים במטרה לבדוק כיצד המגמה הזו משפיעה על המערכת האקולוגית שבטבע, ועל האדם כחלק ממנה.
לדברי פרופסור (אמריטוס) אברהם חיים מאוניברסיטת חיפה, "בגלל ההתפתחות בטכנולוגיה והופעת תאורה דומיננטית כחולה קצרת גל, הנחשבת לחסכונית, אנו מבלבלים בין יום ובין לילה. מאחר שבני אדם ביקשו לסלק את החושך באמצעות אור, התוצאה היא שיבוש מערכות! בלילה התחיל להופיע אור כחול שהולך ומתחזק, הן במרחב הפרטי – שימוש במחשבים, טלוויזיות, טבלטים, טלפונים סלולאריים, תאורת LED, והן במרחב הציבורי – תאורת רחוב וכלי הרכב הנעים בכביש, לוחות מודעות, מסכי חוצות דיגיטליים ועוד. העלייה העולמית בזיהום אור היא בשיעור של כ-6% בשנה."
לתופעות הללו קיימות השלכות בריאותיות על האדם – כמו הפרעות בשינה ופגיעה ברשתית העין ובמערכת העצבים, אשר מבדילה בין יום ללילה, ועל הסביבה – למשל שיבוש מחזורי הפריחה של צמחים ופגיעה במנגנון הניווט של בעלי חיים מסוימים.
אך נוסף על כל אלו, אנו כפילוסופים מזמינים את עצמנו לשאול מה עוד נפגע כאשר אנו מנסים בכוח מלאכותי להתנגד למחזורי הטבע? מה אנחנו מפספסים? לדוגמה, מתי פעם אחרונה יצאנו החוצה וראינו את הכוכבים?
ראלף ואלדו אמרסון, פילוסוף מן המאה ה-19 כתב על משמעות התצפית בכוכבים: "אם על הכוכבים להופיע לילה אחד בלבד בכל אלף שנים, הכיצד יאמינו בני האדם, ואיך יעריצו או ישמרו, למשך דורות רבים, את זכרה של עיר האלוהים?״
כשאנו נושאים את עינינו מעלה ללילה מלא כוכבים, אנחנו נכנסים לפרופורציה. עולה בנו הפליאה על כך שאנו קטנים כל כך ויש אין סוף יקום שקיים מלבדנו. יכולה אף להתעורר חוויה מיסטית של חיבור לקדושה. כל זאת יכול לעזור לנו לצאת מעט מעצמנו ולראות שהבעיות היומיומיות שלנו, שנראות לעתים כה גדולות, הופכות ברגע אחד לפירורים… ומצד שני, כשזיהום של אור מונע מאיתנו את הקשר עם הכוכבים, וכשאנו שמים את עצמנו במרכז, מוקפים בחומות ומתרחקים מהטבע ומחוק המחזורים, אנו עלולים לשכוח שאנו חלק ממשהו גדול יותר, חלק ממערכת הרמונית ויפה.
אז מה לעשות?
אפשר להמשיל את עונות השנה בטבע לאנרגיות של יין ויאנג. אם הקיץ מאופיין באנרגיה שמשית חזקה ומוחצנת, שקשורה ליאנג, החורף מזמין אותנו להתחבר לאנרגיית היין: אנרגיה של הקשבה, קבלה, הכלה והשקטה. כדי לעבוד נכון עם האנרגיה של החורף, של החושך, נדרשת מאיתנו אקטיביות מסוג אחר – אקטיביות פנימית. כשהתנועה בטבע מתכנסת פנימה ובחוץ מחשיך, נוצרת גם ההזדמנות עבורנו להקשיב לקול הפנימי, הקול של הלב.
הקשבה לקול הפנימי יכולה להפחיד אותנו, ואם נעשה זאת הנטייה האינסטינקטיבית שלנו תהיה להדליק אור כלשהו כדי לנסות להתגבר על הרחשים האלו שאנו לא מכירים ולעיתים עלולים גם קצת להכאיב. כיום יש לנו מגוון הסחות דעת בחוץ שזמינים לנו בלחיצת כפתור: תאורה בשפע, מחשב, טלוויזיה, סמארטפון, וכיוצא באלו.
כשאני נזכר בניווטים בשטח בלילות חשוכים במהלך שירותי הצבאי, ההתחלה תמיד הייתה הכי קשה. לא רואים כמעט כלום, צריך ללכת במקום לא מוכר, עם קולות מפחידים מבחוץ ובפנים וגם לנווט את דרכנו אל היעד בבטחה. האינסטינקט הראשוני הוא להדליק פנס כדי לגבור על החושך, אך אורו של הפנס יאיר לנו את הטווח הקרוב בלבד, משום שאורו מסנוור ואי אפשר לראות יותר כמה מטרים קדימה. הדרך האינטליגנטית באמת היא לשהות רגע בחושך ולאפשר לעצמנו ולעיניים שלנו להתרגל אליו. בתוך כמה רגעים אנו נגלה שהשד לא נורא כל כך. אפשר להגיע למישורים עדינים יותר, פנימיים יותר, ולראות הרבה יותר ממה שחשבנו.
אנו, בני האדם, הרפתקנים. אנו מנווטים במסע של חיינו, ולעיתים נדרשים לנווט בחשיכה – אשר היא חלק מהמחזורים של הטבע.
במקומות האלו, החשוכים, קיים המסתורין שהחיים טומנים בחובם. אל נא נתפתה מיד להדליק פנס, שהרי יש בתוכנו מצפן פנימי, לפיד שמאיר את הדרך. גם אם לעיתים הוא מדשדש, הוא קיים עמוק בפנים, יציב, עם שורשים. אפשרו לעצמכם להתרגל לחושך; זהו תהליך שלא מתרחש ברגע.
מי יודע מה נגלה?
זה כל הקסם!