דמיינו סיטואציה: שתי מכוניות נוסעות במהירות במקביל זו לזו. האחת מתקדמת מהר יותר, פותחת פער של עשרה מטרים וחותכת את הנתיב של המכונית השנייה. הנהג של המכונית הנחתכת לוחץ על דוושת הבלמים וצופר בכל הכוח.
לאחר כמאה מטרים שני הנהגים מגיעים לרמזור אדום, נעמדים זה לצד זה, פותחים את דלת הרכב, יוצאים ממנה ו… מה קורה אז?
אני מניחה שרבים מאיתנו משערים שהסיום של הסיטואציה לא יהיה מלבב במיוחד. אנחנו נדמיין איך הנהג הנחתך יוצא מהאוטו סמוק פנים, טורק את הדלת, מגדף, עיניו מזרות אימה, מתקרב באיום לנהג החותך, “מברך" את אמו, כולו חדור חמת זעם ותחושת צדק עליונה על העוול העצום שנגרם לו.
והנהג השני? במקרה הטוב, מצטדק: “מי ראה אותך בכלל??!!” אבל ברוב המקרים, תוקף בחזרה. למה? כי "הבא להורגך השכם להורגו", – זוהי ההגנה הטובה ביותר. השאלה רק על מי ועל מה אנחנו חושבים שאנו מגינים?
אבל נחזור רגע לדרמה שלנו טרם סיומה, האם אפשר לחשוב על דרכים אחרות לסיים אותה? האם יהיה זה כה מופרך לדמיין שני אנשים יוצאים מהמכוניות, ולאחר דין ודברים קצר, מנומס ולא תוקפני, אולי אפילו הבעת התנצלות, לוחצים ידיים וחוזרים למכוניות כשהם חכמים יותר?
מה עדיף? להיות צודק או להיות חכם? התשובה המתבקשת – ושגם נשמעת טוב יותר – היא להיות חכם, אך בפועל, בסיטואציות כמו אלה המתוארות, אנו בוחרים באפשרות הראשונה, המיידית, האינסטינקטיבית, המלחמה על הצדק שלנו.
אבל מהו הצדק הזה אם לא ראייה אנוכית, סובייקטיבית, הנובעת מתוך האגו המצומצם שלנו? הראייה שלנו את המציאות היא לרוב חד-צדדית, חסרת פשרות, המעמידה עקרונות מעל לבני האדם.
הרי איננו מתהלכים בעולם כשבידינו מאזני הצדק. הצדק המוחלט הוא מעלה אובייקטיבית הקשורה ליכולת הבחנה מוחלטת בין טוב לרע, יכולת שבני האדם לא ניחנו בה. הצדק שאנחנו דורשים הוא אישי ומצומצם, קשור לנטיות לבנו, לאופן שבו גידלו אותנו ולמצב הרוח שקמנו איתו בבוקר.
הטעות האנושית אינה נובעת מן הצדק אלא מרדיפת הצדק, כלומר מיומרה קיצונית לדעת את האמת (שלנו!) ולכפות אותה על אחרים.
רצוננו להיות צודקים, “לנצח", גורר אותנו למלחמות התשה עם הסובבים אותנו, מוציא מאיתנו את החלקים החייתיים, האינסטינקטיביים. אין מנצחים שם, רק אנשים מובסים עם אגו מנופח.
הכעס מרחיק אותנו וגורם לנפרדות – מהאדם שנמצא איתנו בסיטואציה ומעצמנו. כעס הוא דבר מצמצם, המונע את האפשרות שלי להתרחב אל עבר האחר. רבי נחמן מברסלב אמר שבשעת כעס אדם מאבד את הקשר אל נשמתו, וכך אנו מאבדים את החיבור אל האני האמיתי, אל הנעלה שבתוכנו. כולנו בוודאי מכירים את תחושת הפיצול והכאב המגיעה פעמים רבות לאחר שאיבדנו את עשתונותינו; אולי יצאנו כשידנו על העליונה אך עם טעם מר בפה.
והרי אמר יהודה עמיחי: "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב."
המהות של האדם והאתגר שלו הם היכולת להזדהות עם החלקים הגבוהים והעדינים בתוכו, ולהצליח לשלוט על "החיה".
את זאת אי אפשר לעשות על ידי אינטלקט מפותח. החוכמה שבה עסקינן אינה דורשת תוספת ידע, אלא תוספת של הכרה.
החיים מזמנים לנו שלל התמודדויות – מצבים של חוסר הרמוניה, נסיבות שאין לנו שליטה על קיומן – אך החופש הגדול של האדם הוא לבחור כיצד הוא מגיב לנסיבות.
להיות חכם משמע להכניס הכרה בכל סיטואציה שאני נמצא בה, אם יזמתי אותה ואם לאו. להכניס מרווח בין מה שמתרחש לבין התגובה שלנו אליו, ולשבור את המעגל הסגור של גירוי – תגובה, גירוי – תגובה. לא סתם אומרים לנו לספור עד עשר בשעת כעס, כי אז נוצר שם חלל, ולחלל נכנסת הכרה, והיא גורמת לי להאט, להירגע, להתבונן “מבחוץ” על מה שקורה, להפוך את התגובתיות האינסטינקטיבית לפעולה מחושבת.
כשאנו מגיבים באוטומטיות, אין שם באמת חופש בחירה, אלא ציות עיוור לאינסטינקט.
האינסטינקטים שלנו חשובים וטובים למטרות הישרדות וכל עוד הם באים להגן על חיינו הפיזיים, אך רוב הטרגדיות מתרחשות כשהאינסטינקטים משתלטים על העולם הרגשי שלנו.
אפשר להשוות את ההבדל בין הציות לאינסטינקט לבין הבחירה בהכרה – להבדל בין לחימה לבין אומנויות הלחימה המסורתיות. אנחנו יוצאים למלחמה כי אנחנו צודקים ורוצים לנצח בקרב ולהביס את היריב.
המלחמה ניזונה ממצבים של חוסר הרמוניה ונפרדות, לעומת אומנות הלחימה המבקשת להימנע ממצבים כאלה, ומטרתה לפתור סיטואציות בצורה הרמונית וללמד את לוחמיה שיקול דעת, גמישות פעולה, פתיחות לב ומחשבה.
החוכמה אינה לנצח בכמה שיותר קרבות, אלא לנצח בלי קרב. ואם נחזור לנהגים הזועמים שלנו: ויתור קטן, מחילה על הכבוד והנפת יד חברית יוכלו למנוע הסלמה ולזכות אותם בניצחון אנושי אמיתי.
“שדה הקרב", או "הכביש" של אומנויות הלחימה, הוא הדוג’ו, אולם באימונים, האדם שאיתו אני מתאמנת איננו היריב שלי שאני רוצה להכריע, אלא בן הזוג שלי ללמידה ולהשתפרות. האם נשכיל להתייחס כך לכל אדם שאנו פוגשים? האם נשכיל לראות בהם בבואות של עצמנו?
הנזירה פמה צ’ודרון כותבת בספרה ״תרגול של שלום״ שמלחמה ושלום נולדים בלבבות של בני האדם, ומלחמה מתחילה כשאנחנו מקשיחים את לבנו. הגדרה טובה של שלום תהיה "ריכוך הנוקשות שבלבנו", והיא מוסיפה שאילו יכולנו לראות את העולם ממעוף הציפור והיינו מביטים מטה על כל חילוקי הדעות, היינו רואים שלסיפור יש תמיד שני צדדים, וכל אחד מהם בטוח שהוא צודק. לכן הפתרונות חייבים לבוא משינוי הגישה ומריכוך הנוקשות בלבנו ובמחשבותינו.
להיות חכם משמע לתת באומץ מקום לחמלה ולאהבה תחת השנאה וההפרדה. זה מבקש מאיתנו “להסתכל על האנשים בעיניים של אלוהים", לדעת שכל אחד נמצא בעיצומו של איזשהו קרב ומנסה לעשות את הכי טוב שהוא יכול, אבל מכיוון שהוא לא מושלם, בדיוק כפי שאנו איננו מושלמים, לא תמיד זה מצליח…
אני עומדת ברמזור. עוד לא הספיק האדום להפוך בהחלטיות לכתום, וכבר אני שומעת מאחוריי צפצוף ארוך, חסר רחמים, המאיץ בי ללחוץ על דוושת הגז. יש אנשים בעלי יכולת חמלה מפותחת, שמצפצפים מין צפצוף קטן כזה, שנועד לזרז, אבל רוב הצפצופים הנשמעים הם כאלה שנועדו להתרות: “אני מרכז הקיום כרגע, פני לי את הדרך!”
מי שביקר בהודו מכיר את חוויית צפצופי המכוניות והריקשות הבלתי נגמרת.
חברה שגרה בהודו מזה מספר שנים סיפרה לי שהצפצופים האלה הם שפה, וכי הם ממש מדברים זה עם זה בצפצופים, והיא לאט לאט מתחילה לפענח מה מביע כל צפצוף. ואכן, אחרי שהחושים נרגעים מהמתקפה עליהם, הצפצופים בהודו נשמעים כמו שיחה עליזה ובלתי פוסקת בין כל הנהגים. השיחה הזו היא פעולה שיוצרת תקשורת, ניסיון לאחד בין אנשים, ואילו צפצוף אגרסיבי יוצר אלימות ונפרדות. מה נבחר לייצר?