פילוסופיה לחיים | רשימה מספר 5
איך יוצאים מכאן?
שינוי הוא תנועה. תנועה של דבר ממצב מסוים למצב אחר. לשאלה על האפשרות של האדם לנוע, לשנות ולהשתנות, ניתנו תשובות רבות.
אזכיר שתיים מהן שנראות מנוגדות:
הרקליטוס שטען, "אינך יכול לטבול באותו הנהר פעמיים", וקהלת מנגד, "מה-שהיה, הוא שיהיה, ומה-שנעשה, הוא שייעשה; ואין כל-חדש, תחת השמש…"
האמירה הראשונה מדברת על התנועה הבלתי פוסקת שבה נמצאים כל הדברים וגם האדם. האמירה השנייה לעומתה מתארת מציאות קבועה שהייתה, הווה ותהיה.
אז מי מבין השתיים נכונה?
אפשר לומר ששתיהן נכונות, ושהאמת נמצאת במתח בין שתי גישות אלו.
כיצד אפשר ליישב מתח זה? אפשר לומר שעל פי פילוסופיות ודתות רבות, העולם, על היבטיו השונים [שרבים מהם האדם אינו מכיר], מתנהל על פי חוקים. במזרח כינו זאת הדהרמה, החוק הגדול שיש לו ביטויים בחוקים רבים בתחומים שונים ושהוא קבוע ובלתי משתנה. אבל עם זאת, בתוך מסגרת החוק והדהרמה, וכחלק של ביטוי החוק, כל הדברים נמצאים בתנועה.
באיזו תנועה מדובר? לא מדובר בתנועה כאוטית מקרית, אלא בתנועה שיש בה סדר, אינטליגנציה וכיוון, משום שהיא ביטוי של חוק.
אחד המושגים המתאר תנועה זו הוא אבולוציה.
על פי תפיסת הדהרמה והחוק, כל הדברים נמצאים באבולוציה שמטרתה התפתחות והוספת הכרה לדברים.
ברמת האדם, ניסוחים שונים על התנועה האפשרית של האדם מדברים על האתגר של האדם להכיר את עצמו ואת העולם, להגיע להכרה רחבה יותר של עצמו הנעלה, הרוחני, על חשבון העצמי הנמוך והחומרי.
בבודהיזם תיארו תהליך זה כתהליך המביא את האדם לנירוונה – השחרור הגדול; בהינדואיזם מוזכרת המוקשה כמצב של שחרור האדם; ביהדות האזוטרית מדובר בתיקון של האדם, שיכול להביאו להזדהות עם צלם האל שבתוכו. ועוד…
יתכן שניסוחים אלו של התנועה האפשרית של האדם יכולים להיתפס גבוהים ורחוקים ביחס לחיינו על האדמה. זה מובן, אבל בכל זאת חשוב להכיר את כיוון התהליך, משום שעל פי הפילוסופיה הוא הציר והמקור לשלל התנועות האפשריות בחיי האדם. כלומר, כל תנועה ושינוי שאנו עושים בחיינו בסופו של דבר, בהכרה או שלא בהכרה, נאספים אל התנועה הכללית הגדולה המצופה מהאדם – והיא הכיוון של האבולוציה שלו.
כאשר הקשר זה ברור, אפשר לדבר על שינוי כיוון בהקשר לשני צירי העולם העקרוניים: החומר והרוח.
החומר הוא הצורה, האמצעי, המרכבה, כלי הביטוי שדרכו ובאמצעותו אמורה להתבטא הרוח.
הרוח היא המהות, האידאלים, הערכים, ההכרה שכדי להתבטא בעולם הנראה זקוקה לפלטפורמה.
כך שינוי "אופקי" הוא שינוי המתרחש בתוך מעגלי הזהות החומריים שלנו, שינוי שיכולים להיות לו הקשרים פיזיים או נפשיים. אלו יכולים להיות שינויים בהתנהגות או אפילו ברמת הדפוסים הפסיכולוגיים שלנו, אבל מה שמייחד אותם הוא שהם אינם פורצים את עמדת ההזדהות שלנו עם המבנה של האישיות שלנו ועם "העולם הנראה" החומרי.
אני כולל ב"עולם הנראה" כל מה שאנו מכירים בקיומו, ולא דווקא מה שאנו רואים בעיניים הפיזיות שלנו.
לעומת זאת, שינוי "אנכי" הוא שינוי שעיקרו גילוי של הרוח וקיום של תנועה לכיוון של הרוח.
מה זאת אומרת תנועה לכיוון של הרוח?
הכוונה היא ליכולת של האדם לזהות בתוכו צורך וקול ערכי שהם תמיד רחבים ואוניברסליים יותר מקולות אישיותו הזמנית, ובעיקר ליכולת של האדם להתחיל לחיות מתוך נאמנות לקול זה.
מדובר כאן בלא פחות מאשר מהפכה קופרניקאית. במקום שהאמצעים יהיו המרכז, ושאלות של מה יש לי או אין לי ולכן מה אני עושה או יכול לעשות – את המרכז תופסת שאלת המי-אני ומה היכולת שלי ללא תלות באמצעים.
השינוי ה"אופקי" הוא שינוי של צורה, כמו שינוי שמוכר מעולם התופעות הפיזיות, הביולוגיות או הכימיות. דבר יכול ללבוש צורה או לפשוט אותה, אבל להישאר בעל אותה מהות. מים יכולים להפוך למוצק או לאדים, ואפשר לעשות מניפולציה על מים כדי להגיע למרכיבים הבסיסיים שלהם וכך לפרקם או להרכיבם מחדש… אבל בכל המקרים מדובר במים.
השינוי ה"אנכי" הוא שינוי של מהות שיש בו יותר מאשר שינוי בצורה. על שינויים כאלה דיברו בתפיסות של אלכימיה עתיקה, למשל על שינוי של עופרת לזהב או של פחמן ליהלום.
צריך לשים לב שגם לשינויים אלו יש כיוון, כלומר פחמן יכול להפוך להיות יהלום ועופרת לזהב, אבל עופרת אינה יכולה להפוך להיות יהלום.
כאן אנו פוגשים את המסגרת, או את החוק, או את אי התנועה בתוך התנועה האפשרית.
והאדם? הוא מתחיל את חייו כפחמן… הוא מזדהה עם החלקים שאנו מכנים היום אישיות, ובתהליכים של זמן רב ולחץ הוא יכול להפוך להיות יהלום.
זהו בדיוק המעבר מהזדהות עם החומר להזדהות עם הרוח שבאדם.
באופן כללי שינוי הוא דבר שדורש מאמץ ועבודה, אבל ברור ששינוי "אנכי" דורש יותר מכך. הוא דורש לא רק להחליף הרגל אחד באחר. הוא דורש להחליף זהות, להגדיר מחדש את המרכז, ובמובן מסוים להפסיק לפעול מתוך הרגלים.
סיפור טיבטי מבהיר זאת יפה:
אדם קם בבוקר הולך ברחוב ונופל בבור. אדם קם בבוקר וזוכר שיש בור ברחוב אבל נופל שוב בבור. אדם קם בבוקר וזוכר שיש בור ומנסה להימנע מליפול בו, אבל בכל זאת נופל. אדם קם בבוקר, זוכר שיש בור ומצליח לא ליפול בו. אדם קם בבוקר והולך ברחוב אחר.
השינוי ה"אנכי" מתואר בשורה האחרונה של הסיפור.
מובן שמדובר כאן בשינוי המתרחש בתהליכים עצומים של חיים וזמן.
ומדובר בכך שהחיים, על הנסיבות שלהם, הופכים להיות דרך עבור האדם לצעוד, ללמוד ולגלות את הרחובות שבהם לא צעד בעבר.
זהו שינוי שיכול להתרחש רק ברמת האינדיבידואל, אבל לב לבו הוא דחיקה של גבולות האינדיבידואל והרחבתם המשמעותית.
כלומר כל שינוי רוחני תקף מחייב את נפילת האשליה הגדולה של הקיום [כפי שהגדיר אותה בודהא], היא אשליית הנפרדות. כאשר אשליה זו נופלת, התהליך האינדיבידואלי גולש אל הציבוריות, הוא אינו עוד תהליך שבין האדם לעצמו.
שינוי זה, אף על פי שאנו מכנים אותו "אנכי", חייב להתבטא בעולם "האופקי" על פני האדמה.
הוא מתבטא בעולם האדמה משום שהאדם ממשיך לחיות על האדמה. הוא חי עם אישיותו בעולם כפי שהוא, אבל מתפקד בו אחרת.
כיצד אחרת? הוא מקרין בכל מעשיו ונוכחותו את הערכים הגבוהים שפגש בעצמו הנעלה, המחברים אותו אל הכלל. אדם כזה לא יפעל למען ביתו. הוא יחפש בכל אשר יהיה לתת ולהשפיע על סביבתו כדי שתהיה טובה יותר, יפה יותר, צודקת יותר.
הוא ישאף לחלוק עם אנשים מה שפגש וגילה בעצמו.
מה שיהיה על שולחנו כמטרת חייו ממש יהיה קידום של החיים האפשריים במלוא עוצמתם עבור כל בני האדם באשר הם.
כך, ככל שיהיו אנשים שיעזו להצטרף לשינוי ה"אנכי" תתחולל תמורת עומק אמיתית גם בחיי החברה.
האנשים שהצליחו לשחרר את עצמם מכוחות האינרציה של הנראות יתפקדו בפועל כדוגמאות חיות וכמנהיגים טבעיים עבור אחיהם.
אמנם מדובר בתהליך הדורש זמן רב יותר מתהליך השינוי ה"אופקי", אבל משום שמדובר בתהליך של עיצוב ושינוי זהות השפעתו ותוקפו יהיו גבוהים יותר לאין שיעור.
פילוסוף, אדם הדבק ברוח, כאשר הוא באמת עובר שינוי, הוא מתרחב. ראייתו, הכרתו ורגישותו אינן מסתיימות עוד רק בגבולות האינדיבידואלים שלו. אז, שאלות החברה, הקשיים של בני האדם, הסבל, אי הצדק והעוולות וכן השמחות והאור – הם ממש שלו.
ברור שבתחילת הדרך, כאשר אדם מתחיל להתעורר לצורך שמעבר לנראה, הוא שומע קודם את הקריאה בתוכו, ולא פעם, בתחילתו של תהליך זה יש באדם רצון אפילו להתרחק מרעש העולם הזה ולבקש את טובתו, מזור לסבלו או מענה לשאלותיו.
אבל ככל שהאדם נשמע לצורך בתוכו, ככל שהוא מעז לדעת את עצמו, לחקור, לגלות, להטיל לספק, ללמוד, להיות מוכן להתמסר, להיות מוכן להתרחב, להסכים, אף אם רק לרגעים, לתרגל "נעשה ונשמע" – הוא אינו יכול לחמוק מלבטא את שליחותו הפוליטית.
תחילה מדובר בהבנה, ואז ומתחברים שני חלקיו של המשפט "אם אין אני לי מי לי…. ואני כאשר אני לעצמי מה אני"… וככל שהאדם מסוגל לשינוי מהותי וככל שהאדם נעשה אתי יותר, כך הופכת הבנה זו לחוויה ולחיים.
את החוויה הזאת, שאי אפשר לוותר על השליחות אפילו אם משהו בתוכי רוצה בכך, אפשר למצוא בדבריו של אפלטון על השליט האופטימלי מבחינתו – הפילוסוף שבדרך כלל לא ירצה להיות השליט; ובצורה סימבולית יותר בהתנגדותם של אנשי רוח גדולים שבאיזשהו רגע פגשו את ייעודם ושליחותם… למשל, משה כבד הפה שהטיל ספק ביכולות לעשות זאת… או בבריחתו של יונה מגורלו…
ככל שהדברים ברורים לי אני יודע שייתכן שעבור רבים כרגע הם עדיין לא ברורים, ואני יודע שבעתות המצוקה שבה אנו חיים יש המבקשים פתרון כאן ועכשיו… כמעט כבמעשה קסם.
ואני אומר יש פתרון, ואכן יש בו קסם והוא של כאן ועכשיו אבל קצת אחרת…
כרגע ראוי, שכל מי שיש צורך רוחני בתוכו, יקום ויעשה מעשה.
שלכם,
רונן חלבי
מנהל אקרופוליס החדשה בישראל.