המוסיקה היא חלק בלתי נפרד מחיינו. אנו רגילים לשמוע מוסיקה כמעט בכל זמן ובכל מקום – בבית או בעבודה, כשאנו לבדנו או עם חברים. צלילים נשמעים סביבנו כל היום, ואין כמעט אדם בעולם שאינו אוהב מוסיקה.
אולם האם אנו באמת יודעים מהי מוסיקה? מדוע אנו מתרגשים, מתעלים משמחה, רוקדים, נעצבים או מתכנסים פנימה כאשר אנו מאזינים למוסיקה? מדוע אנחנו כה אוהבים מוסיקה ונמשכים אליה?
על פי החכמה העתיקה, מאחורי המוסיקה הנשמעת מסתתרים חוקים שעל פיהם בנוי העולם כולו. אלו הם חוקים שאם נלמד אותם ונעמיק בהם, נוכל אולי להגיע לתובנות חדשות על עצמנו, על הקשר שלנו לאנשים אחרים ועל הקשר שלנו לעולם. מהם אותם חוקים? אילו סודות יכולה המוסיקה ללמד אותנו?
המילה מוסיקה נגזרת מהמילה היוונית Musike, שמשמעותה "האמנות המוזאית", כלומר אחדות בין צליל, מילה ותנועה. בעולם העתיק הייתה המוסיקה מושג רחב בהרבה ממה שאנו מכירים היום, מושג שהתייחס לשפה האוניברסלית של הטבע. הצליל הנשמע נתפס כביטוי של הסדר האלוהי – יחסים הרמוניים הבונים את היקום. סדר זה משתקף בין היתר באמנויות המוזאיות – מוסיקה, מחול ותיאטרון, וכן גם בארכיטקטורה, בגוף האדם, בטבע ועוד.
מהם אותם יחסים הרמוניים?
פיתגורס
פיתגורס היה מהפילוסופים החשובים והמשפיעים ביותר ביוון ובמערב בכלל. לאחר תקופת נדודים ברחבי העולם, שבמהלכה למד את חכמת התרבויות העתיקות, הוא הקים את בית הספר הידוע שלו, שבו שקדו תלמידים רבים על אמנות ההקשבה וההתבוננות, במטרה להפוך פשוטים יותר, טובים יותר וקרובים יותר למי שהם באמת.
בעוד מסורות עתיקות רבות התייחסו לקשר שבין המוסיקה לחוקי הטבע, פיתגורס היה הראשון שהגדיר באופן מדעי את הקשר שבין צליל, מספר ויחס מתמטי. על פי תפיסתו, ישנם חוקים אנלוגיים בין הטבע, האדם והמוסיקה. חוקים אלו אפשר לצמצם לפרופורציות מתמטיות או ליחסים מספריים. כיצד?
פיתגורס החל לחקור את המרווחים הנוצרים בין צלילים המתקבלים מחלוקה של מיתר אחד. הוא לקח תיבת עץ, ועליה מתח כמה מיתרים בעלי אורך זהה. הוא השאיר את המיתר הראשון כמות שהוא, ואת המיתר השני חילק לחצי. הוא גילה שהצליל שהתקבל הדהד בתדירות כפולה מהצליל הבסיסי. כאשר פרט על שניהם יחד, התקבל צליל זך וצלול (מרווח זה נקרא "אוקטבה" בשפת המוסיקה – המרווח שבין שמונה צלילים בסולם המוסיקלי). הוא המשיך וחילק את המיתר השלם, והפעם לשלושה. הוא פרט על המיתר הקצר, שאורכו שני שלישים מהמיתר, יחד עם המיתר הראשון השלם, וגם הפעם התקבל צליל זך ונקי (מרווח זה נקרא "קווינטה" – המרווח שבין חמישה צלילים בסולם). פיתגורס המשיך לחלק את המיתר למספרים שלמים, וכך גילה את הקשר שבין מרווח מוסיקלי לבין יחס מתמטי. כלומר, אם נמיר יחס מתמטי מסוים לצליל, נוכל לשמוע אם יחס זה הרמוני, כלומר יוצר תחושת שלמות ואיזון בתוכנו, או שהוא לא הרמוני, צורם.
פרופורציות מתמטיות אלו נחקרו לאורך ההיסטוריה ויושמו בתחומים רבים. בימי הביניים והרנסנס, לדוגמה, השתמשו ביחסים ההרמוניים באדריכלות. בהתאם לכך, אם יתורגמו היחסים בין גודל קירות הקתדרלה לצלילים – הם ייצרו אקורד מוסיקלי הרמוני ביניהם. אנלוגיה זו, בין צורה לצליל, הביאה את גתה להכריז ש"קתדרלות הן מוסיקה קפואה".
מרתק עוד יותר לגלות שכאשר מיתר רוטט בתדר הבסיסי שלו, הוא רוטט בו-זמנית גם בנקודות החלוקה שלו במספרים שלמים. תדרי משנה אלו אינם נשמעים לאוזן, אך הם מעבים את הצליל והופכים אותו לעשיר ומורכב. הם נקראים "צלילים עיליים" או "הרמוניקות". כלומר, הצליל האחד מורכב, למעשה, מצלילים רבים (ראו תרשים).
ההרמוניה של הספירות
הפילוסוף בן המאה השישית, בואתיוס, הגדיר שלוש רמות של המוסיקה:
מוסיקה אוניברסליס –מוסיקת הספירות. אלו הם יחסים מתמטיים הקיימים בין כוכבי הלכת. אם נתרגם יחסים אלו לצלילים, נוכל "לשמוע" שישנה הרמוניה בין תנועת הכוכבים.
מוסיקה הומנה – היחסים ההרמוניים שבגופו ובנפשו של האדם.
מוסיקה אינסטרומנטליס – זו המוסיקה שאנו מכירים, הנשמעת לאוזן. זוהי הרמה הנמוכה ביותר של אותה "מוסיקה שמימית".
הפיתגוראים האמינו כי לכל דבר ביקום יש צליל. הכול שר שיר הלל לאדריכל השמימי, הדמיאורגוס – בורא העולם. לכן כל דבר ביקום קשור ביחסים מתמטיים לשאר הדברים. האדם אינו מסוגל לשמוע את ההרמוניה של הספירות, משום שהוא לכוד באשליית העולם החומרי. אולם תפקידו של האדם הוא לקלוט את היחסים ההרמוניים, שהם ביטוי של המוסיקה השמימית, ולבטאם בתוכו ובעולם. "כפי שלמעלה, כך גם למטה" – על האדם להיות המראה, הגשר.
כיצד נוכל לעשות זאת? כיצד ניתן ביטוי להרמוניה השמימית?
הרמוניה מוגדרת כאיזון בין מתחים או ניגודים. דבר כלשהו יכול להיות הרמוני אם מתקיים בו איזון בין מתח (דיסוננס, בשפת המוסיקה) להרפיה (קונסוננס). מכאן שהרמוניה לעולם קשורה ליחס בין שני דברים. צליל בודד אינו יכול להיות הרמוני כשלעצמו, אלא הרמוני ביחס לצליל אחר, כפי שראינו.
כאשר מתקיים יחס הרמוני בין שני צלילים, נוצרת התאמה ביניהם – הם מהדהדים יחד או משתתפים באותו הריקוד, כיוון ששניהם מהווים חלוקות של אותו מספר או אותו תדר בסיסי. אם ניקח שתי גיטרות זהות, למשל, ונפרוט על מיתר של אחת מהן – אותו המיתר יהדהד גם בגיטרה השנייה מבלי שניגע בה!
ניתן להגדיר את עיקרון ההדהוד כ"דומה מושך דומה". זהו חוק טבע שאפשר לראותו מתבטא במוסיקה. כאשר אנו עומדים שלווים מול שקיעה ביום חורף וחשים את היופי, או כאשר אנו מתבוננים בשמים זרועי כוכבים ומתמלאים בפליאה, או כאשר אנו שוקעים בעיני אדם אהוב, עושים מעשה טוב או נכנסים לחלל מעוצב ואסתטי – אנו חשים את אותו ההדהוד הקיים בין הערכים שבתוכנו – יופי, פליאה, אהבה, אמת, צדק, טוב – לבין ערכים אלו שאנו קולטים מהסביבה. ערכים נצחיים, הקיימים תמיד, מהדהדים בתוכנו כאשר אנו מבטאים אותם בעולם. כאשר הטוב הקיים בתוכי נמצא ביחס הרמוני לטוב הקיים בעולם, נוצרת מנגינה.
נוכל לבחון את היחסים שלנו בכל תחומי החיים:
היחס בינינו לבין עצמנו
האם היחס בינינו לבין עצמנו הוא יחס הרמוני? האם יש איזון בין מי שאני רוצה להיות לבין מי שאני בפועל? האם ישנה הרמוניה בין מה שאני חושב, אומר ועושה? במילים אחרות, נוכל לשאול את עצמנו האם אנו משמיעים את המוסיקה שלנו? האם השיר שלנו מתנגן בעולם?
תרבויות רבות מתייחסות ל"צליל האחד", או "הצליל ללא צליל" – התדר הבסיסי שממנו נברא העולם. גם בתוך האדם קיים תדר בסיסי, אותו "אום", קול פנימי שאינו משתנה ונמצא בהדהוד מתמיד עם העולם. זהו הציר או המיתר הפנימי שלנו, מי שאנו באמת.
עם זאת, קיימים בתוכנו תדרי משנה רבים, צלילים אחרים שלעתים אנו שומעים חזק וברור יותר מאשר אותו צליל אחד. אלו הם הקולות המשתנים, הדעות הזמניות שלנו, קולות ההרגלים והדחפים שלנו, דפוסי המחשבה שאנו מושפעים מהם לעתים, או קולות האפנה והסביבה שבה אנו חיים. כל אלו אינם נמצאים תמיד בהלימה עם אותו קול אחד, ואז אנו "יוצאים מכיוון" והאיזון בחיינו מופר. כאשר מעשינו אינם עולים בקנה אחד עם פנימיותנו, נשמע צליל צורם – כעס, קושי, מתח, חרדה, דיכאון וחוסר סיפוק.
היחס בינינו לבין אחרים
כשאני פוגש אדם אחר, האם המרווח שנוצר בינינו הוא הרמוני? לעתים אנו מחזיקים בהקשר לאדם שעומד מולנו בצליל מסוים – כלומר בדעה, במחשבה או בדימוי – וקשה לנו להשתחרר ממנו. במקרה כזה ייווצר במפגש עם האחר צליל צורם. לפיכך, לעתים כל מה שנדרש כדי שתיווצר הרמוניה, הוא שינוי; שינוי קטן של הצליל הזמני שאותו אני מחזיק, כלומר ויתור, יכולת לקבל את השונה ממני ולחפש את ההתאמה בינינו.
היחס בינינו לבין העולם
כיצד אני מתייחס לעולם? האם אני חלק מהסביבה שלי? האם אני שייך לעולם וחי בו, או אולי רק "עובר" בו?
אם אנו רואים ומזהים מקומות שבהם אין התאמה ואין איזון – אזי הכלי שלנו אינו מכוון. בדיוק כפי שהכנר מכוון את כינורו בהתאמה לעצמו ובהתאמה לתזמורת, כך עלינו לכוון את עצמנו וליצור יחסים הרמוניים יותר בכל הרמות. כל אחד מאיתנו יכול לכוון את הכלי שלו בלבד – ובכך להשפיע על היצירה כולה.
אנו יכולים ללמוד להקשיב ולכוון את עצמנו בהתאם למי שאנו, מתוך מטרה להשפיע וליצור שינוי בעולם, כדי שנוכל יום אחד לחיות בעולם טוב יותר, הרמוני יותר, שבו בני אדם ערבים זה לזה היות שהם מבינים שהם אינם אלא צלילים שונים באותה היצירה.
אם גם בכם קיים הצורך ליצור מוסיקה בחייכם – אתם מוזמנים להצטרף לתזמורת!