ללאונרד כהן יש שיר שנקרא On that day, שמדבר על "היום שבו פצעו את ניו יורק".
הייתי בדרכי לשם ביום הזה, 11.9.2001, בטיסה שיצאה מהארץ ועצרה לחניית ביניים בפרנקפורט.
בפרנקפורט עלה לטיסה בחור גדל-ממדים ובעל חזות "אחרת", וישב לידי. לא יכולתי לזהות מהיכן הוא, והוא לא תקשר ולא יצר קשר עין. כשהדיילים הגישו ארוחות, הוא לא לקח אפילו מים. הוא גם לא קם לשירותים במהלך כל הטיסה. כפי שניתן להבין הוא נראה לי חשוד בכל קנה מידה, והרצתי בראש ניחושים מאיפה הוא יכול להיות.
לקראת נחיתה, בעוד המטוס מנמיך מעל ניו יורק, חילקו הדיילים את טופס הרישום שצריכים למלא מי שאינם אזרחי ארצות הברית בעת הכניסה. הבחור שלידי לא מילא את הטופס.
כשניגש הדייל לאסוף את הטופס, הוא פצה פיו לראשונה ואמר: "אני פליט עיראקי". מסתבר שהוא וחברים נוספים, ובהם משפחה צעירה עם שלושה ילדים, קיבלו מארגון הומניטרי הזדמנות חד-פעמית, כרטיס טיסה חד-כיווני, והם הגיעו לטיסה זו עם בגדיהם שעל גופם ושקית ניילון ובה מעט חפצים אישיים.
חייכתי אליו וניסיתי לקשור שיחה באמצעים לשוניים מוגבלים ביותר. הבחור שמח לשתף. הם חצו את הגבול לירדן בדרך לא דרך, לאחר שנכלאו ועונו בעיראק. הם קיבלו הזדמנות יחידה ומיוחדת, והם בדרכם לשיקגו, מקום שבו יש פליטים יוצאי עיראק, ובקרבם הם מקווים להיקלט.
אך כאמור, ההזדמנות המיוחדת שלהם הצטלבה בתאריך מיוחד, המכונה באנגלית 911, (מספר חירום, המקביל אצלנו ל-100).
המטוס הנמיך וכבר ניתן היה לחוש את הלחץ באוזניים, כאשר לפתע התרומם שוב, רטט מעלה ומטה ופנה כלעומת שבא. לרגע חשבתי שאולי טרם התקבל אישור נחיתה, אך המטוס המשיך להתרומם ולנסוע בכיוון ההפוך ליעד ובמהלך לא רגוע.
כעבור עוד כמה רגעים שמענו את הקברניט מודיע: "נוסעים יקרים, המרחב האווירי של ארצות הברית נסגר לתנועה, והטיסה מוסבת לגנדר ניו-פאונדלנד. פרטים נוספים נמסור בהמשך".
המידע הכה אותנו בשוק. הפליט העיראקי הביט בי וניסיתי לשתף אותו ללא מילים במידע הבלתי נתפס. כשעבר לידי הדייל שאלתי אותו האם נאמר שכל המרחב האווירי של כל ארצות הברית סגור? או שמא רק החוף המזרחי? כי במקרה כזה יכולתי לחשוב על סופה מתקרבת. הדייל אישר, כל המרחב כולו.
המחשבה הבאה הייתה – מלחמה? עם מי? למה? ואנו, הישראלים שמורגלים לקבל מיד את כל המידע, מילולית וויזואלית, בחזרתיות ובכל אמצעי התקשורת, נותרנו בעמימות בלתי אפשרית. ברגע כלשהו עלה שוב הקברניט והודיע שהייתה מתקפת טרור על ניו יורק. The twins have leveled הוא אמר. איזה משפט קצר ומדהים. בו-זמנית חוויתי את האסתטיקה שלו ואת חוסר היכולת לקלוט אותו. הפליט רצה מידע, וכל מה שיכולתי לומר היה "מוחאראבין…". הוא לא היה צריך יותר מזה ופניו נפלו.
כעבור עוד שעה נחתנו בגנדר ניופאונדלנד, ואני כותבת הפעם כדי לספר במיוחד על נדיבות לבם של התושבים. גנדר היא עיירה קנדית רחוקה ונידחת שבימי מלחמת בעולם השנייה שימשה בסיס חשוב לתדלוק מטוסים. בשנות ה-50 של המאה הקודמת הייתה לתחנת תדלוק לטיסות טרנס-אטלנטיות, ונמל התעופה שלה היה מהחשובים באותה תקופה. כבר מזה עשרות שנים שאין לו אותה החשיבות. עיירה קטנה זו קלטה ב-11 בספטמבר למעלה מ-6,600 נוסעים ואנשי צוות, מספר השווה לשני שלישים מאוכלוסייתה באותה עת.
לאחר הנחיתה נשארנו על המטוס עוד שעות אחדות, עד שירד הלילה וכנראה הוחלט שיש להכיר בכך שהטיסה הגיעה לסיומה, גם אם לא הגיעה ליעדה. כשדלתות המטוס נפתחו הייתה העיירה כולה מוכנה למבצע הענק הזה שאפילו שם כבר היה לו, Operation Yellow Ribbon – קליטת אלפי "פליטים" באופן מעורר השראה.
לכל אחד מהמקומיים הייתה תגית הנושאת את שמו, וכל אחד הציג את עצמו קודם כול בשמו ובתפקידו. כמו-כן, נראה היה שכל אחד מבעלי התפקידים יודע ומכיר את התכנית כולה. מוסדות החינוך הושבתו והפכו לאכסניות, בעוד שהמלון היחיד קלט את כל צוותי האוויר. האוטובוסים הצהובים של בתי הספר הסיעו את כולנו אל אולם קבלת הנוסעים הקטן, ולאחר שנכנסנו רשמית לקנדה חיכו לנו דוכנים לכל אורך הטרמינל. כל בעלי העסקים המקומיים היו שם עם מרכולתם. הם חילקו קודם כול שקיות ניילון, כדי שיהיה נוח לקחת, ואז כל פריט מזון אפשרי, משחות שיניים וציוד היגייני אחר.
חמישה לילות ישנתי באולם הספורט של הקולג' המקומי, ובו נפרשו 400 אלונקות מוגבהות, שעליהן כריות חדשות עטופות בניילון ושמיכות צבאיות.
כל משרדי מוסדות החינוך נפתחו ואיפשרו לכולנו להתקשר הביתה, לכל מקום בעולם ללא תשלום.
כל התושבים, גדולים וקטנים, בישלו, אפו, הגישו ופינו מאכלים במשך כל ימי שהותנו שם, כולל מזונות מיוחדים לסוכרתיים, ללא גלוטן וכדומה.
מדי בוקר הם הופיעו במכוניותיהם והציעו לקחת אותנו לסיורים באזור, או להוריד אותנו במרכז הקניות או על שפת האגם ולבוא לקחת אותנו חזרה בשעה שנרצה.
נדיבותם הבלתי נשכחת ראויה לכל שבח. הם ראו בנו את אחיהם. זה היה רגע של אמת שהם התרוממו אליו במלוא הדרם, כאילו כל חייהם רק התכוננו אליו, ברמה הרעיונית וברמה הטכנית.
כאשר סוף-סוף נפתחו הגבולות ונערכנו לפרידה מאנשי העיירה ומהנוסעים האחרים, פגשתי שוב את חבורת הפליטים. "מה את אומרת?", שאל אותי אחד מהם, "קיבלנו הזדמנות חד-פעמית להיכנס לארצות הברית, אבל האם זה זמן טוב לפליטים מעיראק להיכנס עכשיו? איך יתייחסו אלינו? הציעו לנו גם להישאר כאן בקנדה…". ככל הידוע לי הם בחרו להישאר בקנדה, שכבר עברה את מבחן הקליטה הראשון.
ובאשר לי? אומר את האמת, בעוד הנוסעים שלצידי היו מוטרדים מהיעדר חפציהם האישיים (שהרי ירדנו מהטיסה ללא המזוודות), הייתי אחוזה בתחושה אפוקליפטית שהעגלה הוסתה ממסלולה, ומי יודע אם תעלה חזרה על המסלול.
הייתי לבד, ללא משפחתי, וחשבתי על כל אותן פעמים שבהן אנשים נעו בחופשיות ופתאום נחסם בפניהם הגבול באופן שרירותי. מישהו נסע לבקר קרובים בלבנון או בירדן, או בגרמניה, ונשאר לכוד… בתוך זה, התבוננתי על האור שקרן מהאנשים הטובים ההם, על לבם הפתוח, על נדיבותם, שהייתה מעוגנת היטב ביעילות, וידעתי שאני רוצה להיות יותר ממה שהייתי באותו זמן, פתוחה יותר, נדיבה יותר, ממומשת יותר כאדם.
חלפו עוד שנתיים מאז אותו יום שבו פצעו את ניו יורק עד שהגעתי לכאן. פגשתי את המיתוס, וכל השאר היסטוריה.