אחיין שלי, נער פיקח הלומד לראות את העולם בו הוא חי, שלח לי בתחילת חודש מרץ לינק לתוכנית "זהו זה". "אתה חייב לראות אותה", אמר, "יש בה קטעים מצחיקים במיוחד על המצב שאנו חיים בו". אז ניגשתי לצפות בתכנית המדוברת, תכנית אהובה שאני מכיר עוד מילדותי ואכן מצאתי שמבטם של יוצרי התכנית ממשיך להיות משעשע ומעורר מחשבה.
תפס את תשומת ליבי קטע מיוחד, שיר שהוצג כקליפ משוחק שבו כיכבו שלמה בראבא ויוני רכטר. נושא הקטע היה "האיש הירוק" אותו גילם שלמה בראבא ויוני רכטר היה על הפסנתר.
מה היה בסיפור הזה ומדוע תפס את תשומת לבי? ובכן, להלן המהלך הבסיסי שלו במילים חופשיות שלי: לפני זמן רב, בעיר ירוקה גר לו איש ירוק שחי לו בבית ירוק. בבוקר ירוק אחד הוא קם ממיטתו הירוקה, לבש חליפה ירוקה וחבש כובע ירוק ומסכה ירוקה ויצא אל העיר הירוקה כדי לעשות קניות. הוא לקח את הדרכון הירוק שלו ויצא אל האוטו הירוק שלו. נסע האיש הירוק ברכבו הירוק ועבר בנופי העיר הירוקים, ראה את הבתים והאנשים הירוקים שהסתובבו ברחובות הירוקים בבגדים ירוקים ועם מסכות ירוקות. לפתע הבחין לצד הדרך בה נסע, באיש שחור עומד – בסרטון האיש השחור הוא איש חרדי לובש שחורים – עצר את רכבו, הוציא את ראשו מן החלון ושאל את האיש: אדוני, מדוע אתה לא עוטה מסכה על פניך? ענה לו האיש השחור בשלוש מילים ולא הוסיף: "אני מסיפור אחר".
כאשר ראיתי זאת חשבתי לעצמי שזה קטע נפלא! מדוע? משום שמעבר לכך שהוא הוצג בצורה חיננית ומשעשעת מאוד, מעבר לכשרון הרב של מבצעיו שהופגן דרכו ומעבר למחשבות שהוא מעורר על המצב שבו אנו חיים כעת, המילים של האיש ה"שחור" שלחו אותי לשאלה בסיסית בפילוסופיה ובחיים של כולנו.
אנו יודעים שיש לכל אחד מאיתנו סיפור משלו, סיפור אחד ומיוחד שאין שני לו. אנו מכירים את הגיוון העצום שקיים במרחב האנושי, ויש לו ממדים וביטויים אינדיבידואלים וגם קולקטיביים. הייחוד שלנו כפרטים ברור ובוהק; מתוך מיליארדים רבים של אנשים, אין שניים זהים בשום צורה ואופן. כך גם ברמת החברות והעמים, יש רבים וכל אחד מהם יש לו את הסיפור הברור והנפרד שלו. גם אם תנסו לחפש לא תמצאו שני סיפורים זהים בדיוק, לא של אנשים ולא של קבוצות.
אז מבחינה זאת, התשובה של האיש ה"שחור" מובנת והגיונית. אבל היא גם מפתיעה ומעוררת שאלה.
האם באמת הוא מסיפור אחר? כל כך אחר שאין לו קשר לסיפור של האיש ה"ירוק"? ויותר מכך, האם מעבר לסיפורים המיוחדים של כולנו אין לנו סיפור אחד משותף? (שאלה עזה גם אם בוחנים אותה ברמה עכשווית ישראלית…)
הפילוסופיה מלמדת אותנו שאחד מסודות החיים הוא האחד שהוא גם רבים. כלומר, אמנם יש בעולם התופעות אותו אנו מכירים וחיים ריבוי עצום ומרהיב של צורות חיים, ממש אינספור מבחינת היכולת שלנו לקלוט, אבל הגיוון הזה בסופו של דבר הוא ביטוי של אחדות עלומה, שהיא החיים, שתמיד היו ותמיד יהיו.
הרעיון של מקור עולם אחד, שממנו יוצאים או נובעים כל הדברים ומשום כך במהלך של קיומם הנפרד הם "מכירים" בצורה כזאת או אחרת במקורם, ממשיכים להיענות ולחיות את חוק החיים, הוא רעיון שיש לו מופעים רבים במחשבה הפילוסופית הקלאסית.
בהקשר זה מעניין במיוחד מקומו של האדם. האדם מתואר לא פעם, כפי שאתם בוודאי כבר מכירים, כיצור מורכב. יש לו חלק בסיסי אותנטי, שם מרכז זהותו, וחלק זה מתואר כרוחני, כעדין, ככזה שלא נולד ולכן לא מת. אבל יש לו גם חלקים גסים יותר, חומריים יותר, מרכבות או כלים שבעזרתם הוא יכול להתגשם בעולם החומרי שאנו מכירים. החלקים הללו כוללים את מרכיבי האישיות שלו (גוף פיזי, אנרגטי, רגשי ומנטלי). על פי נוסחים שונים של הפילוסופיה, חלקים זמניים אלו, נולדים ולכן גם מתים, אבל האדם האותנטי נמצא מעבר לזמניות הזאת.
מעניין במיוחד לראות שבמורכבות זאת נמצא גם המתח המובנה בין הרבים לאחד, שהוזכר למעלה.
כלומר, ברמת האישיות של האדם, והכלים שבעזרתם הוא מתבטא, יש גיוון עצום שלא מאפשר זהות אפילו של שני פרטים. כל אדם נולד בנסיבות מאוד מיוחדות, לשני הורים ביולוגיים מאוד מיוחדים ונושא עמו טביעה מיוחדת וייחודית רק לו.
מבחינה זאת כל אדם ספציפי והסיפור המיוחד שלו. אבל אם מביטים אנו על האדם שמעבר למסכות הזמניות שלו, שם אנו מוצאים שהזהות של האדם, יותר משהיא מיוחדת, היא משותפת ומחברת יותר מאשר היא מפרידה. כלומר, בחיי האדם, גם ברמת הפרט וגם ברמת הקבוצה, ככל שהאדם מזדהה עם האישיות הספציפית שלו ושל הקבוצה אליה הוא שייך, הוא מזדהה עם הסיפור הייחודי שלו, ושאר סיפורי האדם והעולם שמסביבו נתפסים על ידו כסיפורים אחרים שלא ברור הקשר שלהם אליו. אבל ככל שהוא מעמיק לגלות מי הוא, ככל שהוא תופס את זהותו הפנימית שמעבר למסכות הספציפיות, הכלים שבעזרתם הוא מתבטא במחזורי החיים השונים, הוא מסוגל לראות את בני האדם שמסביבו בפנימיות שלהם, במהותם, ואז מעבר להבדלים ברמת הפרטים כמו ברמת הקולקטיבים, הוא קולט שהולך ומתהווה סיפור אחד. איזה סיפור? הסיפור האנושי, הסיפור של האדם האוניברסלי שנמצא מעבר להבדלים ולמה שמפריד ביננו.
הבדלי הזדהויות אלו קשורים כאמור ליכולתו של האדם לזהות את עצמו באמת. למעשה ההצעה הפילוסופית לאדם עומדת כולה על האפשרות שיש לו, אם ירצה, להתעורר ולגלות מי הוא מעבר למה שהוא תופס עם חושיו, מעבר למה שהסיפור שעליו גדל אומר לו.
כך, ככל שיש יותר בני אדם השואפים לאנושיות הגבוהה שלהם, הם יכולים להכיל ולחמול ולראות את המשותף שיש בין כל בני האדם, לא משנה מה צורתם, צבעם, הגזע שלהם, מינם או עוד מאפיינים רבים אחרים שאינם מהותיים מבחינת טבע האדם.
שלוש מטרות–על היו בבסיס כל בתי הספר לפילוסופיה בסגנון הקלאסי, כפי שהן כעת בבסיס השאיפה של אקרופוליס החדשה בעולם:
- לקדם אידאל של אחווה בינלאומית המבוססת על כיבוד המעלות האנושיות, ללא הבדל של גזע, מין, תרבות, מעמד סוציאלי וכדומה.
- לטפח את אהבת החוכמה דרך לימוד השוואתי של הפילוסופיות, הדתות, המדעים והאמנויות, במטרה לקדם את הידע על האדם, על חוקי הטבע ועל היקום.
- לפתח את הטוב ביותר בפוטנציאל האנושי, תוך קידום הגשמת האדם כפרט ושילובו בחברה ובטבע כגורם אקטיבי ומודע, למען שיפור העולם.
בעוברכם על המטרות הללו, האם רואים אתם סיפור אנושי אחד אפשרי?
אני יודע שכן.
אני יודע שיש סיפור אנושי אחד, סיפור שאינו מבקש חלילה למחוק את הסיפורים האחרים, את הייחוד והיופי והגיוון האנושי, אבל שכן מבקש להציע בסיס עליון מרכזי משותף, שכן מצביע על טבע אדם אחד שמציע לאדם לחתור אליו לגלותו, למען האושר שלו, למען האושר של האנושות כולה.
נשמע לכם גדול ורחוק וגבוה?
כן, אני מסכים. כאשר אנו מביטים על עצמנו, על היכולת שלנו לזהות ולהכיר באמת את עצמנו ועל העולם שמתקיים בגיוון כל כך גדול שבדרך כלל מיתרגם לנפרדות שדבר לא יכול לחבר בין חלקיה, אז ברור שהחזון האנושי הפילוסופי נתפס כרחוק.אבל, כתמיד, הפילוסופיה, גם אם היא מכוונת גבוה, היא לעולם אינה רק תיאורטית, היא פרקטית ונגישה ובגובה העיניים של מי שרוצה לחיות אותה.
אז איך אפשר להתקדם לעבר המטרה היפה והנאצלת של אחווה אנושית אחת, אוניברסלית שאינה מפלה איש?
כפי שהזכרנו מעלה, יש להתחיל בעבודה של היחיד על עצמו. כל אחד מאיתנו צריך לרצות ולהסכים לצאת למסע של גילוי עצמו, של חשיפה של חייו האוטומטיים, חסרי ההכרה או הבחירה ושל שאיפה אל חיים אחרים, שיש בהם יותר ערנות ונוכחות, ובחירה מתמשכת של לא רק מה לחיות אלא איך.
זהו מסע של העמקה, שדורש עבודה מתמשכת של שיפור עצמי, של ניסיון מתמשך לחיות בהתאמה לערכים אנושיים בסיסיים ואוניברסליים שכולנו מכירים, ושל כוח פנימי לעשות כן בהתמדה, גם אם כעת זרם החיים האנושי אינו מוביל אליהם.
זאת הרפתקה גדולה שאין דבר מרהיב ממנה, משום שהיא מאפשרת לנו לעבור שינוי כל כך מהותי, שינוי שעליו נאמר שהוא ממש אלכימי.
זהו מסע של דחיקת הגבולות של האגו שלנו, של מה שאנו תופסים כעת כאני. זהו מסע של הרחבת הזהות שלנו, של פתיחת הלב שלנו, שאותו אנו מקיימים בתרגול מתמיד של נדיבות, של העזה להכניס לחיים שלנו דאגה גם לאחרים באשר הם.
זהו מסע של מחקר של חיים שלמים, בו אנו החוקרים וגם מושא המחקר שלנו! זהו מחקר שמבקש לגלות ממש ולחיות את הטבע האנושי שלנו על כל עומקיו. ומה נדרש כדי לעשות זאת? האם צריך תנאים מיוחדים? גיל? צבע? גזע? מצב סוציואקונומי מסוים? תעודה כזאת או אחרת? אישור כזה או אחר של מישהו שאינו אנו?
לא. כל שנדרש זה רצון אותנטי שלנו לעשות זאת ותעוזה לצאת לדרך.
אנו מתחילים את המסע הזה, כל אחד עם הסיפור הייחודי שלו. בצעידתנו אנו לומדים לראות את המורכבות של הסיפור שלנו, אנו ממשיכים לכתוב אותו, אנו עורכים אותו. מאשררים חלקים, מוותרים על אחרים, מוסיפים… וככל שאנו עושים זאת, אנו לומדים לראות ולשמוע ולקבל את שפע הסיפורים שנמצאים מסביבנו. אנו קולטים שהסיפורים השונים אינם צריכים להתקוטט, להוציא אחד את השני, לריב על הבכורה, אלא להיפך. אנו לומדים ללכת בחיים יחד, איש איש עם סיפורו המתהווה אבל עם רצון ויכולת לראות ולקבל את יְפִי וייחוד הסיפורים האחרים, גם אם בהתחלה קשה לנו לעשות זאת. ככל שאנו מתבגרים ומעמיקים, אנו מוצאים בעומקה של האדמה את המים המשותפים שאנו… לומדים לחיות יותר האחד עם השני, יחידים וקבוצות, רואים שאין בכך רק אתגר וקושי, אלא יתרונות ואפשרויות שלא ראינו קודם.
לאט לאט מצליחים אנו לראות קווים משותפים בסיפורים השונים, חלקים שנראו מאוד שונים במופעם הראשוני לפתע מהדהדים בסיפור חיינו, מובנים לנו. ואף יותר מכך, רואים אנו שיכולים אנו גם ללמוד האחד מן השני, לקבל באופן מודע השראה מסיפורים אחרים. וככל שמסענו מתמשך, ככל שעולה הדרך, אנו הולכים ומתקרבים למרכז, האחד לשני.
והנה ההולכים הרבים שעלו על ההר מצדדיו השונים, בנופים שלעתים היו כל כך שונים ומיוחדים, הולכים ומגלים שמעבר לסיפורים הרבים, הולך ומתרקם, הולך ונגלה הסיפור האחד שכולנו חלק ממנו. הוא הסיפור של כולנו.
הסיפור על האיש השקוף.
אז האם באמת אנו מסיפור אחר?
כן ולא.
אבל חשובה יותר מהתשובה שלי, התשובה של כולכם.
שכל אחד מכם ישיב, באופן מתמשך, בבחירותיו, בחייו ממש וכך נדע לאן ואיך מתפתח הסיפור שלנו.
רונן חלבי,
מנהל אקרופוליס החדשה בישראל