השקפה נכונה, רחוק מהזמן ומהסערה, על אירועים דרמטיים בחיינו יכולה לחשוף אותם לאור חדש ולגלות מה באמת היה שם.
מחלה עונתית ויראלית מאמללת מאוד אך נטולת סכנה עוברת עליי. הלילה רותח ונחילי זיעה ניגרים מראשי אל הכרית ומעוררים בי חשש שמשהו זוחל עליי. שום דבר. זוהי רק זיעתי שלי.
מה בתוך הלילה מעורפל החושים והמיוזע הזה לוקח אותי אחורה לשירות הצבאי שלי, לא אדע בדיוק. משהו שקשור לשאלה, איפה הכוח שלי? אולי אם אזהה אותו אתחיל להחלים?
ממתי אני מכירה את הכוח שלי? האם היה לי כוח? קול? כשהייתי בת 18, לחלוטין לא מוכנה בשום צורה שהיא לגיוס? שנים רבות אחרי, וגם השנה, נהגתי לומר שמי שהכיר אותי בתקופת השירות הצבאי בטח לא חשב שיצא ממני משהו. כל כך עלובה וחסרת ערך חשתי אז. ודווקא עכשיו, בערפול חושים מוחלט, כשהמנטל הוא ביצה אחת גדולה של אסוציאציות, מחשבות וזיכרונות, מתוך מקום לא צלול בעליל, עולה בי השאלה: האם זו אמירה נכונה? האם היא צודקת? ולמה אני ממשיכה לומר אותה? מה בכל זאת היה בי גם אז?
מהיום שנולדתי הבטיחו לי שוב ושוב, עוד לפני שהבנתי את המילים, שעד שאני אהיה בת 18 יהיה שלום בעולם ולא יצטרכו עוד צבא. והאמנתי. הצבא, מבחינתו, ברמות התכנון והאסטרטגיה, ניסה לכוון אותי. הציעו קורס קדם צבאי, הציעו קורס קצינים. בת ה־18 שהייתי דחתה את האפשרויות מכול וכול. הייתה זו סוג של אטימות שחיפתה על יאוש תהומי מכך שאני נדחקת כבורג למכונה, בדיוק כאשר התחלתי לעמוד על דעתי ולהכיר את עצמי.
לא הייתה בי אגוצנטריות. מאחוריי היו 3 שנים מלאות של מסירות אינסופית יומיומית לילדים בבית ילדים, שבהם טיפלתי ואותם אהבתי ממש כאילו היו שלי. לו הציעו לי אז שירות לאומי כלשהו ייתכן שהייתי תורמת ונתרמת, אך עמדו בפניי שתי אפשרויות שהכרתי אז – להתחתן עם החבר שלי, שהוא בן זוגי עד היום, או להצהיר שאני דתייה. בת ה־18 שהייתי דחתה גם את האפשרויות האלה מכול וכול. שתיהן נתפסו בעיניי כשקר, ושקר לא בא בחשבון, לא אז ולא היום. הנה מקור אחד של כוח – הידיעה שגם אם נתחתן בעתיד, זה לא יקרה עכשיו רק כדי להתחמק ממשהו, וגם אם אני מסורתית בליבי לא אקצין זאת עכשיו כדי להשיג מעמד שקרי.
בעוד אני מתהפכת על משכבי ביסורים בני־חלוף, חשבתי לעצמי, 7 חודשים של שירות בסך הכול… ומה לא היה בהם?! מה זה היה המסע הזה?! מכבש אימתני שמעך אותי כדי שאכנע, שאשתטח, שאתאים לסטנדרט, ולא נכנעתי. ואולי היה זה מכבש אימתני שעבר מעליי, אילץ את קליפתי להתבקע וסייע לי להכיר את מקומי ואת ערכי בעולם? מתוך הביצה המנטלית, בלילה הרותח הזה, אני בוחרת לראשונה באפשרות השנייה.
הטירונות הייתה נהדרת, באמת. הייתי אתלטית מאוד ובכושר טוב, באתי מבית ספרטני למדי. היום שבו עבדתי לראשונה במטבח וניסיתי לברור עגבניות לשקשוקה היה סוג של שוק, כי אחרי המאמץ לברור את הראויות, בא מישהו מעליי והתעצבן. מי ביקש ממך לברור? הכול נכנס פנימה….או-קי, שוק, אבל לא נורא. שמרתי על רוח טובה ונמנעתי מאכילת שקשוקה. הסתגלות כזו יכולתי לפתח.
באותה תקופה איתרו במיוחד מ"כיות לבסיס הטירונות. זה היה הצורך. כל מי שהייתה "בסדר" נאלצה להתמיין בריאיון אישי אצל מפקדת הבסיס, שדמותה הטילה אימה על כולנו. היא הייתה מעין "טנק מצוות" מהודר, מאוחדת כל כולה עם התפקיד. כך לפחות זה נתפס בעיני טירונית בלתי מאוחדת עם התפקיד, כמוני. הבנות התפתלו ועשו הכול כדי להתחמק. אף אחת לא רצתה להיתקע כבר בשלב הראשון לכל תקופת השירות. הפעילו קשרים (לי לא היו), איימו לברוח, להתאבד (אני לא יכולתי לשקר). ישבנו בטור מחוץ לצריף שלה, משקשקות, ואחת־אחת הן יצאו מהריאיון בוכות.
כשהגיע תורי ישבתי על כיסא לא קדמי, שלא יחשדו בי במנהיגות, חלילה, אבל לא הייתה לי אסטרטגיה. חשתי בתוכי פנימה רק דחייה מוחלטת ואטימות. יש לך ניסיון בהדרכה? אולי בצופים? לא, השבתי, מכנסת עמוק אל תוך ליבי את שלוש השנים בבית הילדים שבמהלכן הייתי לילדים מטפלת, מדריכה, מורת שיעורי עזר, פולת כינים, מפזרת הפגנות, משכינת שלום, אם ואחות. הדרכה בצופים לא הייתה, לא בצופים ולא בשום תנועת נוער אחרת.
את רוצה ללכת לקורס מ"כיות? היא שאלה. לא, השבתי. ואם בכל זאת תישלחי? שאלה המפקדת ונימת לעג התגנבה לקולה, מה תעשי? תברחי? לא, השבתי. אז מה תעשי? אם בכל זאת יבחרו בך, מה תעשי? לא היה לי את זה מוכן מראש, אך באותו רגע ידעתי, אני פשוט לא אצליח. מה זה אומר? היא הקשתה, מנסה לאתר רוח של מרד. שום דבר, אמרתי, אני פשוט לא אעשה את הכי טוב שאני יכולה כדי להצליח. שקט השתרר. היא התבוננה בי והריאיון הסתיים. יצאתי, לא בוכה. הלכתי לאולם השינה, נשכבתי על המיטה ועצמתי עיניים. שקט פנימי הציף אותי. ראיתי חיזיון מדהים של דפי נייר, מסמכים, יורדים בעדינות כמו נוצות מהתקרה, ונכנסים כל אחד למקומותיהם על מדפים. היה לי קול. והוא נשמע. ניצחתי.
האם מכאן הלכו הדברים והידרדרו? או שרמת המבחן של החיים עלתה?
שלוש האפשרויות שביקשתי לשיבוץ נדחו, ומצאתי את עצמי כפקידה באחד החילות שהיה מבוסס בקריה. מה שנראה היום כמו אתר תיירותי טמפלרי "שרונה", היה גיבוב של צריפים מתפוררים, שורצי זוחלים ומכרסמים שחיבר בין מבני האבן היפים. מרגע הכניסה ועד רגע היציאה לא נראו פני השמיים. אור יום לא חדר פנימה, אלא מהחלונות הצרים החיצוניים של אותם פחונים וצריפים. כשאני בודקת עם עצמי עד כמה אני מגזימה, אני לא מוצאת אפשרות לתאר את זה אחרת. חייל שביקש לאכול צהריים בבסיס הקריה באותה שנה נדרש לקבל חיסון נגד צהבת. נתון זה הרחיב את תמונת השקשוקה ונתן לה כותרת – זיהום. בכל בוקר כשהגעתי לפתוח את המשרד סובבתי בעדינות את המפתח במנעול, הורדתי את הידית כדי שהדלת תהיה משוחררת, התרחקתי ובעטתי בדלת בעוצמה. באור הקלוש שחדר מן החלון החיצוני קיפצו בבהלה עכברים גדולים למדי שמיהרו להימלט.
מהבחינה האנושית זה היה מורכב אפילו יותר.
הסג"מ שלצידו עבדתי אמר בטלפון, יותר מפעם אחת – כנראה הפקידה המטומטמת שלי לא עשתה את זה… התבוננתי סביבי בתדהמה. לא היה איש חוץ משנינו בחדר, ועדיין לא יכולתי להאמין שכך הוא מדבר עליי! נתתי בו מבט שאומר, שמעתי את זה! והוא החזיר לי מבט מזלזל, מלמעלה למטה.
סא"ל ענק ממדים במשרד הסמוך שנהג להושיב את המזכירה שלו על ירכו, שאג אליי יום אחד מהפרוזדור, בואי הנה! מה קרה? שאלתי מפתח המשרד. בואי הנה, אני צריך משהו, המזכירה שלי לא כאן היום. דבר, אני שומעת מכאן, השבתי, והוא פרץ בצחוק נבוך. בואי, שבי כאן, אמר בחיוך נאלח והצביע על ירכו. לא! אמרתי לו והלכתי. בואי הנה, אמרתי! הוא שאג מרחוק, והמשכתי ללכת.
ביום אחר ראה אותי רצה בפרוזדור בעודו צועד לקראתי. הוא הושיט יד, תפס אותי במעיל והרים אותי מעל הקרקע כך שפניי היו מול פניו. לא רצים בפרוזדור, סינן בשקט, ושחרר.
הגיעה השעה לתורנות לילה ראשונה, שפירושה לקחת מזרן רווי DDT מחדר מעופש, להניח אותו על השולחן במשרדי, ולקוות שזוחלים ומכרסמים לא יעלו עליי. זה כשלעצמו מצב שלא יכולתי לעכל. אך החיים לא הותירו הרבה זמן להתלבטות.
אמי נפצעה קשה בפיגוע חבלני, הראשון שהתרחש בשוק הכרמל. היא הייתה מאושפזת באיכילוב עם פגיעה רב־מערכתית. ניגשתי אל הרס"ר כדי לבקש שחרור מהתורנות ונימקתי מדוע. את נשארת, קבע. תלכי לבקר את אמא שלך מחר. באותו רגע נכנסה כרמלה, פקידה אחרת, מאופרת כנמרה. שלמה, חנחנה, אני לא נשארת לתורנות. יש לי חתונה בכרם. לכי, כפרה, לכי, השיב לה בחיוך. בפניי! בעודי באותו חדר.
היה פה אי צדק שלא יכולתי להשלים איתו. התעורר בי זעם. וזעם, לאדם שלו כמוני זה מפחיד עד מוות מצד אחד, ומצד שני הכרחי לפעמים כדי לעורר את כוחות החיים. אני לא אשאר כאן הלילה, החלטתי. לא אשאר ויהי מה! אבל, איך אצא מכאן?
עברתי במבוך וחיפשתי מוצא. מצאתי חצר אחורית עם גדר גבוהה מאוד. הייתי אתלטית מאוד. יכולתי במאמץ גדול לטפס עליה ולעבור אותה, אבל אם אתפס בעודי למעלה, מה אומר? איך אצדיק את מה שאני עושה שם? פסלתי. נותר רק פתח אחד שהכרתי, והוא הכניסה. איך אעבור בה?
חיכיתי לשעת לילה, אחרי שהלכו כולם. נעלתי את המשרד, יישרתי את הירכית, מתחתי את קומתי ובלב הולם אך בצעדים שקולים עברתי על פני הש"ג. לילה טוב, אמרתי לו, נתראה מחר. והוא פתח לי.
היו לצידי מלאכים ששמרו עליי באותם ימים קשים. שלושה חיילים ששירתו בחדרים סמוכים. אחד גבוה במיוחד, שני נמוך במיוחד, ואחד בגובה רגיל, עם עיניים ירוקות טובות, שהיה רב־מלאך.
הרגעים שאכלנו גלידה ארבעתנו, שאפנו מקטרת עם טבק בטעמים ודיברנו על מיסטיקה היו רגעי חסד. והקצינה שלי, סא"ל, שאמרה לי מהרגע הראשון, אני לא אבקש ממך אף פעם להכין לי קפה. אם את מכינה לעצמך אשמח שתשאלי אותי אם אני גם רוצה. ואם אני אכין לעצמי, אכין גם לך. אותה אישה מיוחדת הפקידה את סודותיה אצל הסג"מ והוא פיזר אותם ברוח… לכל עבר. ביזה אותה, לעג לה.
אמי נכנסה לשיקום ממושך בבית ואני ביקשתי שחרור מוקדם, וקיבלתי.
ביום האחרון הזמנתי את הקצינה שלי לקפה מחוץ למשרד. התעקשתי על כך. הודיתי לה על יחסה ההוגן כלפיי. ליבי פעם בחוזקה, אבל סיפרתי לה כל מה שאני יודעת עליה, ממנו, מהסג"מ שהיא נותנת בו אמון. היא הזילה דמעה והודתה לי על כך. צדק יראה אור.
מתוך מחלה עונתית ויראלית, מאמללת ונטולת סכנה, אני חוזרת אל בת ה־18 שהייתי ומבקשת את סליחתה. היא לא הייתה "לא כלום", לא "נוצה ברוח". וכן, היה לה כוח, גם אז. שקר גס – לא, אמת חלקית – אם צריך, לא להשלים לעולם עם אי צדק ולא להיות חלק ממנו, במקום שנראה כי אין מעבר, למצוא אותו.
הבוקר מאיר, חם ומיוזע, אבל לא איבדתי את הלילה. לעיתים נחוץ לעבור בערפל של ביצה מנטלית כדי לראות בבהירות את הדברים מחדש.