נקודת מפנה היא הנקודה בה העלילה מקבלת תפנית ומה שארע עד אותו הרגע משתנה.
על נקודות מפנה בחיים ועל מהפיכות קטנות-גדולות, מנקודת מבט אישית ופילוסופית של אמא טרייה.
השנה הזו הייתה מהפכנית עבורי – הפכתי להיות אימא, וזה שינה כל כך הרבה דברים בחיים שלי.
מהמקום שבו שלטתי בזמן שלי באופן מוחלט והחלטתי בין מה למה לחלק אותו, נוצר המקום שבו יש צרכים של עוד שתי ישויות (כן, שתיים..) שקודמים לכול!
זה מובן וברור שזה מה שצריך להיות, לפחות בהתחלה, רק שבאופן טבעי זה דרש זמן הסתגלות.
בתחילה נראו הימים כמו סרט נע; רצף של האכלות, החתלות, רחצות וחוזר חלילה.
מובן שנכחה השמחה על המצב החדש, אבל נלוו אליה הרבה מצבים כמעט בלתי אפשריים שטמנו בחובם התמודדויות רגשיות לא פשוטות. ובתוך כל הרצף הזה נכח איזשהו כוח מניע. אחרי התקופה הראשונית, כשהדברים התחילו להתאזן, תהיתי מה הוא אותו כוח.
האם תמיד היה שם בתוכי וברגע הנכון פרץ החוצה? האם לאורך הדרך שהספקתי לעשות עד כה הצלחתי לייצר אותו, לחזק אותו?
עם המחשבות הגיעה התובנה שבעצם המהפיכה התחילה אצלי מזמן.
היו לה שלבים מוקדמים שכללו מגוון של התנסויות, בחירות והחלטות אמיצות ומן הסתם גם פחות אמיצות. לאורכם של שלבים אלו תמיד היו נוכחים החיפוש אחר משמעות, אחר תשובות לשאלות הגדולות של החיים, וכן שאיפה ומאמץ להגיע למקום שארגיש שאני ממלאת בו ייעוד מסוים – הייעוד שלי!
אחד השלבים הראשונים כלל בתוכו מסעות לאפריקה והתנדבות עם בעלי חיים (קופים בעיקר, מעניין שהרבה מהחוויה האמהית הזכירה לי התנסויות מהחוויה האימהית הראשונה שלי עם תינוק שימפנזה בשם גורן, אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת 🙂 .
בהמשך חל שינוי בדרך המקצועית שלי והשלב האחרון כלל את הבחירה באימהות.
זה לא היה מובן מאליו הפעם. אני כותבת "הפעם", כי בעבר לא הייתה שם שאלה בכלל מבחינתי.
היה לי ברור, כמו להרבה אנשים, שהחיים יתנהלו במסלול המקובל: צבא, טיול, תואר, עבודה, משפחה. אבל ליקום הייתה כנראה תוכנית אחרת עבורי, ואז כבר שום דבר לא היה לי ברור מאליו.
בנקודת זמן רגעית שבה היה נראה שהחיים שוב "חזרו למסלול" פגשתי את לימודי הפילוסופיה.
החיים קיבלו משמעות שהתבססה בעיקר על מחקר מתמיד, לימודי פילוסופיה כדרך חיים ושיתוף של המתנה שקיבלתי הלאה. למה הכוונה?
יש מושג בתרבות המצרית שנקרא "מהאט", הכוונה לצדק על פי מהות, בשני מובנים – לעשות את מה שנכון וצודק עבור המהות שלי; לחיות את הייעוד שלי. ובהיבט נוסף – מה שאני מקבלת ומה שכבר נמצא בתוכי, מן הצדק הוא שאעביר אותו הלאה, אחלוק אותו עם העולם. לא דווקא בדרך של לימוד או הרצאה, אלא יותר בדרך של עשייה והוויה. ויש הרבה מה לעשות!
כחלק מהמהפך הפכתי מאדריכלית למורה. לפני כן לא היה לי כל כך הרבה מגע עם עולם הילדות. קצת דרך האחיינים שלי וזהו.
העיסוק בהוראה התחבר אצלי לצדק במובן של העברה הלאה; נתינה. זוהי דרך אחת מני רבות שבה זיהיתי את האפשרות לחלוק ולשתף – בהתאמה כמובן לגיל הצעיר – את מה שכבר הבנתי שבאמת חשוב בחיים. המחשבה על יצירת תא משפחתי נראתה לעתים כצמצום של כל אלו. האם אלו שני דברים שונים? חינוך של ילדים בכיתה וחינוך של ילדים בבית? בבית קיים הממד האישי, הביתי, האינטימי, שהבנתי שכנראה לא ארצה לוותר עליו.
ככל שחקרתי לעומק את החיים שלי, ואת החיים בכלל, עלו עוד דברים חשובים שלא הייתי בטוחה שיעלו בקנה אחד עם להיות אימא. כן, זה הגיע למחשבות על זה שיש יותר מדי מאיתנו על כדור הארץ, שהכדור הוא לא מה שהיה פעם, ועוד. לכל הלבטים היה שותף גם בן זוגי היקר, מה שהוסיף בהכרח מורכבות למצב.
בד בבד עם ההתחבטות ואינסוף השיקולים לכאן ולכאן, גבר איזשהו רצון פנימי.
אני זוכרת שבדרך להורות נהגתי לערוך הסכמים ביני לביני – הבטחתי לאהוב את התלמידים שלי כפי שאוהב את התינוק שיגיע. הייתה הבנה ושאיפה שאם, וכאשר, יהיו לי ילדים משלי, אשתדל בכל כוחי להמשיך להיות בעשייה שנמצאתי בה, בערוצים שמצאתי לנתינה, ערוצים שונים שמתחברים לדרך חיים פילוסופית אחת.
ברור שזה לא פשוט. נוכחתי לדעת שזה ממש מאתגר, במיוחד כשהגיעו שתיים 🙂
נדרשה תקופת הסתגלות ארוכה כדי להתחיל להרים את הראש מעל המים ולחדש דברים שהוקפאו במעין תקופת המתנה.
ברגעים לא פשוטים וגם בהרבה רגעים פשוטים – אבל כאלו שמצאתי את עצמי בתוכם ברמות עייפות מתקדמות – זכרתי (וגם היה מי שהזכיר לי) את הספר הקטן שדאגתי לקרוא עוד לפני הלידה – "החינוך מתחיל לפני הלידה" של א"מ איבנהוב.
הרבה מאיתנו נתקלו באִמרה שכדי להוציא רשיון נהיגה צריך ללמוד ולעבור מבחן, אבל כדי להיות הורה, לא נדרש מאיתנו מאום. בספרו מתייחס איבנהוב, פילוסוף ומורה רוחני, למחויבות של האנשים לעבור הכנה מעמיקה לפני שהם הופכים להיות הורים.
הוא מציין עד כמה מצבן הפנימי של האימהות משמעותי לעיצוב הילד שהן נושאות ברחמן, ועד כמה חשוב שהאישה תמלא את ראשה במחשבות קורנות ומוארות, אשר הודות להן תספוג הישות שבתוכה יום יום את החומרים הטהורים הללו, ובבוא היום היא תלד אומן, מלומד או אף אדם מקודש.
איבנהוב אומר שכל הטיפול וההקרבה העצמית של האימהות אינם מספיקים ותמיד צריך לצרף עוד חלקיקים, כוחות ועוצמות שמיימיים.
מהם אותם חלקיקים ועוצמות? איבנהוב טוען שאסור לנו "לנטוש את השמיים" עבור אף אחד, גם לא עבור ילד. רק אם נישאר בשמיים, במובן הסמלי, כלומר נשמור על הקשר עם הרוח, נוכל להשפיע לטובה על סביבתנו. לשם כך נדרש האומץ להתרחק לזמן מה כדי להיות בעולם האלוהי. שם נצבור את השפע, שבו לאחר מכן יוכלו לטבול כל מי שהותרנו מאחור, כולל אנו עצמנו.
ולכמה זמן נידרש להתרחק? תהיה מי שתתרחק לשעה, ליום, לשלושה חודשים.
על פי איבנהוב אפילו שהייה של לפחות עשר דקות, חצי שעה, יכולה להשפיע. כל זמן שניתק הקשר עם המרחבים העליוניים ולא ניתן למשוך מהם חלקיקי אור, טוהר ונצח – כל הדברים שהאם תיתן לילד יהיו נדושים ולא יסייעו לו להגשים את הנפלאות שיועד להן.
במהלך השטף יומיומי, ההישרדותי, קשה לדמיין עשייה שהיא מעבר לכל מה שנדרש באופן בסיסי כדי לצלוח את היום.
בסוף היום, כשהבית שקט וכמעט כל המשימות הושלמו, נדרשים כוחות אדירים כדי להתגייס לעשייה מן הסוג העדין שנוגע ברוח.
במיוחד כשהמיטה קוראת (בקולי קולות), או כשהראש מבקש זמן בהייה עם הסיבה המוצדקת של מנוחה. ועם כל אלו קיימת הידיעה הברורה שאפילו עשר דקות של קריאה (לא של מיילים) – כל דבר שישמור על החוט, על החיבור לעולם של הרוח – יהיה משמעותי ויאפשר לנו לתת הלאה.
הרי לא נוכל לתת את מה שאין בתוכנו.
הפליא לתאר זאת איבנהוב ה"חולם אחר השמש":
“…בשבילי, המחנכת הגדולה ביותר היא השמש. כן, היא המורה שלי. היא אמרה לי: תאמין לי, כל אלה שמעידים על עצמם שהם מחנכים, אינם מכירים את החינוך האמיתי. הם לא יודעים שבשביל לחמם אחרים, עלינו להיות חמים בעצמנו, שבשביל להאיר אחרים, עלינו להיות מוארים בעצמנו, שבשביל לחיות אחרים עלינו להיות חיים בעצמנו.”
כמו כל אימא טובה, איבנהוב אומר שבשביל לעבוד צריך כוח ובשביל כוח צריך לאכול, ואז מעלה את השאלה האמיתית – מדוע איננו מבינים שאותו חוק חל על הממד הרוחני?
עלינו לחפש "מזון רוחני טרי ומלא חיות", ולספוג אותו כמו את קרני השמש בבוקר.
אנו זקוקים ל"מזון טהור שנובע מהמעיין, מזון שהוא כמו החיים עצמם: פשוט, רב עוצמה, מאיר, מרווה, מחיה!"
מובן שהעצות המופלאות הללו מתאימות לכל אדם באשר הוא. לכל אחד יש למי לתת, ולו משהו מעצמו. אין הכרח להיות מורה, מחנך, הורה. בעצם כל אחד מאיתנו הוא קצת מכל אלו.
כל יום טומן בחובו אינספור הזדמנויות לנתינה, להעברה הלאה של מי שאנחנו. לקופאי בסופר, לשכן, לילד שלנו… ואת הדבר הזה לא נוכל ליילד מעצמנו אם לא נטפח בתוכנו את הקרקע הפורייה שממנה יצמחו החיים הפשוטים ורבי העוצמה!
אבל איך בכל זאת עושים את זה? זוכרים?! סוף היום , הגוף נמצא בהתשה והמוח מרוקן מכל מחשבה, למעט כמיהה לכרית הנכספת.
עבורי, מה שעושה את ההבדל וגורם לי להצליח להתרומם זה קצה החוט שאני מקפידה לא לאבד. לא תמיד זה מצליח לי; המאבק הוא יומיומי. לפעמים ההצלחה היא פשוט לא לשמוט אותו, ולפעמים למשוך אותו אליי עוד ועוד, קרוב יותר ויותר, ולהצליח לרקום ממנו משהו, קטן ככל שיהיה, הוא יצטרף לעוד רקמה מהיום הקודם ולזו שמחכה לו בהמשך הדרך…