"איפה האהבה?” הוא שם השיר המפורסם של להקת ה-”Black Eyed Peas”, אשר עזר להם לפרוץ אל עבר הכרה בין–לאומית הנמשכת מאז ועד היום. למרות שהשיר מדבר על הטירוף של העולם שבו אנו חיים, עולם מלא שנאה ומלחמות, גזענות, שחיתות ורעות נוספות, הוא מצליח לעורר בנו כמיהה או תפילה לעולם טוב יותר, על–ידי השאלה החוזרת ונשנית "?where is the love”. שאלה פשוטה אשר מהדהדת בלב כולנו… איפה האהבה?
What's wrong with the world, mama
People livin' like they ain't got no mamas
I think the whole world is addicted to the drama
Only attracted to things that'll bring you trauma
לאורך עשרות, מאות ואלפי השנים האחרונות (ואני מאמין שגם קודם לכן) היו לאהבה "כֹהנים” רבים – מרטין לותר קינג, אמא תרזה, ג'לאל א–דין רומי, בודהא, הביטלס ועוד רבים מספור, מוכרים יותר ופחות – כולם אמרו אהבה, לימדו אהבה, כתבו, שרו, התפללו ועמלו כדי להעיר בבני זמנם את האהבה. אלפי שנים חלפו, אך נראה שאהבה עדיין חסרה בעולם.
האם אהבה היא רגש? כימיקלים במוח שלנו? האם לא מאוחר מדי לשנות את העולם?
במסורות העתיקות מכל העולם, האהבה הייתה תמיד כוח הקיים ללא קשר לאדם או לרגשותיו. לפי תפיסתן, האהבה היא אחד מחוקי הטבע הבסיסיים המניעים את העולם – ויותר משהאהבה מתקיימת בתוך האדם, האדם מתקיים בתוך האהבה.
אחד מכוהני האהבה של כל הזמנים אמר פעם: "כאשר אני מדבר על אהבה, אינני מדבר על איזו תגובה רפה ורגשנית. אני מדבר על אותו כוח שכל הדתות הגדולות ראו בו את העיקרון המאחד העילאי של החיים. בדרך כלשהי, אהבה היא המפתח הפותח את הדלת המובילה למציאות המוחלטת" (מרטין לותר קינג).
מאות שנים לפני כן, כתב דאנטה ב"קומדיה האלוהית": "אהבה היא הכוח המניע את השמש והכוכבים". אני חושב שזו יותר מאשר מטאפורה. אם נביט על האהבה כעיקרון של הטבע, נבין שאהבה היא כוח המושך דברים נפרדים להתאחד. עבורנו, בני האדם, אהבה היא חוויה של משיכה פיזית או רגשית (ואולי אף יותר מכך), אבל מדוע שנחשוב שכל היקום סובב סביבנו? במה שונה חוויית המשיכה האנושית במהותה מכוח המשיכה, הפועל על כל חלקיק בקוסמוס? האם ייתכן שכוח המשיכה שאנו מכירים כחוק בסיסי של פיזיקה הוא למעשה הביטוי של כוח האהבה בתוך החומר? השקפה כזו עשויה לעזור לנו להבין את דברי החכמים העתיקים שלימדו שכל היקום מלא באהבה.
אז מדוע היא כה חסרה?!
לפי תפיסה זו, שהיא עתיקה אבל אוניברסלית, כל שעלינו לעשות כדי לחזק את האהבה בעולם הוא ללמוד כיצד לתת לה ביטוי. האהבה איננה זו שחסרה, אלו אנחנו שחסרים כאשר איננו נותנים ביטוי לאהבה. אולי לא לשווא כותב לנו אריך פרום בספרו "אמנות האהבה" כי עלינו ללמוד כיצד לאהוב.
למרות כל החכמה שלנו ועל אף כל היכולות המרשימות שלנו, נותרנו בני אדם לא מושלמים, ויש לנו עוד הרבה מה ללמוד. כולנו מכירים את העיקרון הבסיסי האומר שאם רצונך בחבר, עליך ראשית כל להיות חבר. באופן זהה לחלוטין, אנשים אשר מחפשים אהבה וצריכים יותר אהבה בחייהם, עסוקים כל כך בחוסר שהם חווים עד שאינם עוצרים פשוט כדי להעניק אהבה.
הסופר לב טולסטוי משתף אותנו בתובנותיו וכותב: "יותר ממה שאנחנו אוהבים אנשים על הטוב אשר עשו לנו, אנו אוהבים אותם על הטוב אשר עשינו להם".
זוהי תפיסה מהפכנית ונראה לי שדי בהבנה עמוקה שלה כדי לפתור מחצית מבעיות העולם. רוצים עוד אהבה בחיים? עשו טוב לאחרים. ככל שאנו משקיעים ומעניקים יותר לאנשים (ולבעלי–החיים, לצמחים ולדוממים) שסביבנו, גדלה היכולת שלנו לחוש אהבה. אנו גדלים ככלי קיבול לאהבה הקיימת מסביב, וכך מכילים בתוכנו יותר אהבה.
כה רבות נכתב והושר על החיפוש אחר האהבה. אם היא נמצאת מסביב לנו, מדוע איננו חווים את נוכחותה באופן רצוף וקבוע? אולי נוכל למצוא את התשובה בכתביו של משורר האהבה הגדול, רומי: "המשימה שלך היא לא לחפש אחר אהבה, אלא אך לחפש ולמצוא את כל המחסומים הנמצאים בתוכך אשר בנית כנגדה".
האם יכול להיות שהמצב הטבעי שלנו הוא אהבה? האם יכול להיות שאנו עצמנו היחידים המונעים מאיתנו לחיות בתוך האהבה? מהם המחסומים הללו? פחד להיפגע, להתאכזב? פחד לגלות שאיננו מושלמים? האם זו הסיבה שאנו מחפשים תדיר להיות צודקים יותר מן האחרים? האם הביקורת המופנית היום כלפי כל האנשים הסובבים אותנו היא רק קיר שמגן עלינו, אבל בו–בזמן מהווה גם מחסום לאהבה?
מצד אחד אנו רוצים לאהוב ולהיות נאהבים, ובו–בזמן אנו שולחים החוצה קוצים כדי להרחיק את כל מי שעמו עלינו לפתח קשרי אהבה. הראפר Prince Ea שר על כך באירוניה: Your God doesn’t exist, my God does and he is All-Loving, If you disagree with me I'll kill you.
כתשובה שמעבר לזמן עונה לו רומי: "אינני שייך לאף דת. אהבה היא הדת שלי. כל לב עבורי הוא מקדש".
האם יש תקווה לאנושות שלנו ללא אהבה? האם זה באמת משנה אם נגיע לכוכבים אחרים? אם יהיו לנו מחשבים מהירים יותר? אם נחיה חיי נצח? כל עוד ההתפתחות הטכנולוגית שלנו תעלה על ההתפתחות האנושית שלנו, הטכנולוגיה שלנו תאיים להרוס אותנו.הטכנולוגיה יכולה רק להעצים את מי שאנחנו – היא כלי בידינו. שאלת עתידנו נשארה כשהייתה – לא מה הם האמצעים העומדים לרשותנו, אלא מי אנחנו?
"יום אחד, אחרי שנדע לשלוט ברוח, בגלים, בגאות ובשפל ובכוח הכבידה, נרתום את האנרגיה של האהבה לצרכינו. ואז, בפעם השנייה בתולדות העולם, האדם יגלה את האש" (פייר טיילר דה שרדן, האבולוציהשלהצניעות).
כולנו רוצים לאהוב יותר, אבל כשזה מגיע למפגש היומיומי האמיתי שלנו עם אנשים, זה לא תמיד עובד. אילו רק האנשים סביבנו היו "קשובים יותר", "יעילים יותר", "אחראיים יותר", היה זה פשוט יותר לאהוב אותם. אך זו לא הדרך. חישבו כמה ריבים ומלחמות החלו במטרה לשנות את האדם האחר באופן שנראה לנו. האם אפשר בכלל לשנות אנשים אחרים? בוודאי שנוכל להשפיע על אחרים על–ידי דוגמה אישית, על כן דרך האהבה מציעה לנו להתחיל בשינוי של עצמנו.
העולם מלא באהבה ועדיין היא חסרה. מה היה קורה אם כולם היו מפסיקים לנסות לקבל אהבה והיו מתחילים לתת אהבה? האם אז הייתה חסרה אהבה למישהו בעולם?
“Whatever happened to the values of humanity
Whatever happened to the fairness and equality
Instead of spreading love we're spreading animosity
Lack of understanding, leading us away from unity”
"מה קרה לערכים של אנושיות?
מה קרה להגינות ולשוויון?
במקום להפיץ אהבה אנחנו מפיצים איבה
חוסר ההבנה, מרחיק אותנו מהאחדות"