בעת טיסה ממדריד לתל-אביב, מצאה עצמה ידידה שלי מאזינה לדיון בין אדם דתי לבין דייל מהמטוס. האדם הדתי אמר שוב ושוב לדייל שעליו "לחזור בתשובה" כיוון שזה מה שהאל "שלנו" רוצה וש"חלה עלינו החובה למלא את בקשתו". ידידתי התערבה בשיחה, ואמרה שהיא אינה מאמינה שישנם אלים שונים לכל דת, אלא שקיימת אנרגיה רוחנית אחת, שבדתות ובתרבויות שונות מקבלת שמות שונים. באותו רגע האדימו פניו של האדם הדתי. הוא החל לצעוק וקרא לה "גויה" כיוון שלא הבינה ש"דתנו נבחרה על ידי אלוהים", לדבריו. כאשר העלתה את נושא הפלסטינים, הוא קפץ כאילו הוכש על ידי נחש ואמר שהם "רוצים לזרוק אותנו לים". "הם רוצים", הוא אמר, "להרוג אותנו, כך שאנו חייבים להגן על עצמנו וזו הסיבה שלעולם איני יוצא מהבית ללא האקדח שלי".
וכך הסיפור ממשיך, אך בוודאי כבר הבנתם את תמציתו. החלטתי לכתוב על סיפור פשוט זה, כיוון שכאשר שמעתי אותו בפעם הראשונה נדהמתי מגישתו של האדם הדתי, אך בה בעת כבר ניחשתי כיצד יסתיים הסיפור עוד לפני ששמעתי את סופו. אנשים בעלי צורת חשיבה כזו הם חלק מהחברה שלנו, אך הכניעה להם היא סימן לסכנה: כאשר אנו מתחילים לקבל את חוסר הסובלנות כדבר נסבל אנו חוצים קו שאסור לחצותו. מטרת הפילוסופיה, כמסע המונע על ידי אהבת החכמה, היא להזכיר לנו שלא הכול מותר ונסבל, בעיקר אם אנו רוצים לשמור על הפן האנושי שלנו.
החיים הם תנועה, ותנועה זו מתפתחת על ציר שבצדו האחד קיימת האחדות ובצדו האחר הנפרדות. אחת המתנות הגדולות של החיים היא שהם מאפשרים לנו ללמוד מהניסיון שלנו על מנת שלא נחזור על אותן שגיאות, וכך אנו מפתחים את הכרתנו. אנו נעים בחלל החיים כפי שאנו נעים בתוך סופרמרקט. אנו נכנסים עם סל ריק, ובמהלך ביקורנו אנו ממלאים אותו. בהתחלה קל להתנהל עם הסל כיוון שהוא ריק, אך ככל שאנו מתנסים, הוא נעשה כבד ומורכב יותר. נראה שהאבולוציה נעה מהפשטות למורכבות. הדבר בולט במיוחד באבולוציה של הצורות הביולוגיות: מהפשטות של האמבה, האורגניזם החד-תאי, עד למורכבות של האדם, הידוע כצורה הביולוגית המפותחת ביותר על פני כדור הארץ. זוהי האבולוציה של החומר הנעה מהפשטות למורכבות, ובו בזמן, מנקודת מבט פילוסופית, נעה האבולוציה של ההכרה על הציר ההפוך – ממורכבות לפשטות, כלומר מנפרדות לאחדות.
אנשים חכמים מתרבויות שונות היו ידועים ביכולתם להגיד בצורה פשוטה את מה שאיננו מצליחים לומר בהרצאות ובדיאלוגים ארוכים. הפשטות איננה פשוטה כלל להשגה! כדי שהמורכבות תיהפך לפשוטה, עלינו לשלב את כל החלקים השונים לקונספט אחד, גלובלי. האחד תמיד יהיה קל יותר להבנה מאשר הרבים.
זהות נבדלת מול זהות גלובלית
אם נידרש להגדיר לעצמנו את זהותנו, את הדבר שאיתו אנו מזהים את עצמנו, נוכל להגיע להגדרה שלנו או בדרך של הפרדה וצמצום של ההכרה, או בדרך של אחדות וגלובליזציה. לדוגמה, כיוון שאנו מבינים באופן אינטלקטואלי שקיימות על פני כדור הארץ תרבויות ודתות שונות, עלינו להגדיר את עצמנו בשייכות לאחת מאותן תרבויות ודתות, כדי להתחבר לשורשים כלשהם בעולם. את זאת נוכל לעשות בשתי דרכים: בדרך של צמצום, בו נבחר פריט אחד מתוך ה"סל" שלנו, כלומר היבט אחד, תרבות אחת המובדלת מכל האחרות; או בדרך של גלובליזציה, כלומר על ידי שילוב כל חלקי הפאזל לתמונה אחת, דבר המאפשר התעוררות של קונספט אוניברסלי וגלובלי חדש בו כל חלקי הפאזל התמקמו במקומם והם מאפשרים לנו לראות את התמונה הגדולה. תמונה זו תמיד הייתה נוכחת, אך היא לא היתה נראית לעינינו עד אשר הונח חלק הפאזל האחרון במקומו. התמונה החדשה שתופיע תבטא קונספט של אנושות המכילה את כל התרבויות, הגזעים והדתות של האדם.
אין זה אומר שחלקי הפאזל האינדיבידואליים מאבדים את זהותם, אלא שהם הופכים להיות חלק מזהות גדולה יותר, גלובלית, סוג של זהות-על שנותנת את הטון לכל שאר הזהויות. השאלה האמיתית תהיה: מי אני? האם אני קודם כל יהודי, ערבי, בודהיסט, אתאיסט, פילוסוף ורק אחר כך בן אדם, או שמא אני קודם כל בן אדם, אשר יכול לבחור לבטא את האנושיות שלו דרך המורשת התרבותית של דתו, של עמו, של הפילוסופיה בה הוא דוגל, המסורת בה הוא מאמין וכדומה? באיזו זהות נבחר? האם באחת מהזהויות המצומצמות או בזהות הגלובלית של היותנו בני אדם? שורשים חזקים של זהות ניתן להשיג גם באמצעות צמצום וגם באמצעות גלובליזציה, והבחירה, כאמור, היא שלנו.
מציאות מצומצמת מול מציאות גלובלית
הצמצום מפתה כיוון שהוא קל ביותר ואיננו דורש שנעמיד את עצמנו מול חוויות חדשות ונבין פנים שונות של המציאות. אנו רק צריכים לדבוק בכמה פרדיגמות וחוקים פשוטים ולהשליך את כל השאר החוצה. זהו פתרון מהיר שעובד עבור רוב האנשים. הפתרון האחר דורש מאיתנו לעשות מאמץ אמיתי. הוא דורש מאיתנו לשלב במציאות שלנו אלמנטים חדשים באופן תמידי, אלמנטים שלעיתים קרובות ייתפסו כסותרים, ולפעמים אף יהוו ניגוד גמור לכל מה שאנו מכירים. לפיכך, האתגר יהיה להגיע למצב הכרה גבוה יותר שבו הזר או היריב העומדים מולנו והאלמנטים המרכיבים אותם, הופכים להיות חלקים במציאות שהיא גלובלית, ייחודית ורחבה יותר.
הקונפליקט הנוכחי בין התרבות היהודית והערבית הוא דוגמה טובה לכך. כאשר אנו מצמצמים את הזהות שלנו לאחד מהצדדים, יהודי או ערבי, הצד השני יהיה תמיד היריב שלנו, האויב שלנו. אך אם נרחיב את זהותנו לזאת המגדירה עצמה כ"אדם", נוכל לקבל את כל החלקים כמשלימים זה את זה, כשונים אך לא כיריבים, מאחר וניווכח שאותו שורש אנושי קיים בכל אחד מהם.
אין זה אומר שאין מקום לתרבויות או למסורות ולדתות השונות, אלא שאין תרבות אנושית אחת וגם לא דת אחת. ישנן רבות, והשפע הזה מעשיר את האנושות. תהיה זו טעות לא להכיר בשונות של כל תרבות ולנסות למזגן באחידות מלאכותית. האתגר האמיתי הוא לא להפוך את הריבוי לאחד, אלא לפעול עם הריבוי כאחד, לכבד את ההבדלים מבלי להכניעם או לנסות למזגם בכוח.
הטיעון הנפוץ של חסידי הצמצום הוא ש"האחרים" (יהיו אלה היהודים או הערבים, בהתאם לדובר) "הם אלה שאינם מוכנים להבין". יש בכך מידה של אמת הנוגעת לשני הצדדים, אך אם נקבל את המציאות כפי שהיא וכל שנעשה הוא לחכות לנס שבו האחר ישתנה, לא רק שנצטרך לחכות זמן רב, אלא שיהיה זה מעשה חסר אחריות. אחד מחוקי התקשורת הבסיסיים קובע שכאשר מעבירים מסר, האחריות על ההבנה הנכונה ועל העברתה נמצאת בידי האדם שהעביר את המסר, ולא בידי זה שקיבל אותו. הכוונה היא שלא ניתן לצפות שאדם אחר, אשר אינו מודע לדבר כלשהו, יבין אותו רק בגלל שנצעק אותו בפניו. יש צורך בחינוך, והאחריות על החינוך היא לעולם בידיו של המורה. במקרה זה האחריות היא של מעביר המסר.
לפיכך, במקום לחכות לנס בלתי אפשרי, הבה ניקח אחריות על ההבנה שלנו, נסרב לצמצום המחשבות, נסרב לצמצום האנושיות לחלק קטן ונפעל ללא שנאה, ללא אלימות וללא פחד, בראש פתוח ובלב פתוח. עלינו להראות לאחינו המזדהים עם דתות ותרבויות שונות משלנו, כי ניתן לבנות ביחד אנושות יציבה של אחווה, מקום חדש וטוב יותר עבורנו לחיות בו. זו המשמעות של להיות פילוסוף כאן ועכשיו.
