מימוש הייעוד

את סיפורו הקלאסי של הנס כריסטיאן אנדרסן, הברווזון המכוער, אפשר לקרוא כסיפור שעניינו הוא החריג, יוצא הדופן, העקור, זה שנדחק ומושלך ממקום למקום עד אשר הוא מגלה את הלהקה הנכונה לו. אבל זהו גם סיפור על אומץ ויושרה, על התפתחות ההכרה ועל מימוש הייעוד בכל מחיר; סיפור שעיניינו הוא ויתור על הכול למען כלום ועל הכלום למען הכול.

ראשית המעשה במה שנראה לכאורה כ"תקלה" של הטבע. ביצה של ברבור מתגלגלת לרגליה של ברווזה דוגרת. הביצה שונה בגודלה, בצבעה ובמרקם הקשיח שלה מכל הביצים האחרות. מתוך הביצה בוקע באיחור, אפרוח שונה בגודלו ובצבעו.

תחילה מנסה הדוגרת לשלב אותו בין צאצאיה. היא מקווה שהוא ישתנה, שיקטן ויתייפה עם הזמן, אך בהדרגה היא מאמצת את יחסה המדכא של החברה לשונות שלו ומוותרת עליו: "מי ייתן והרחקת מכאן עד קצה העולם", היא צועקת עליו. האפרוח נמלט מהנשיכות של בעלי החיים בחצר, ומצעקותיה של הברווזה, ורץ בבהלה גדולה, עצום עיניים מבלי לדעת לאן. כך הוא מאבד את המקום היחיד שהוא מכיר כ"בית", ויוצא לדרך חתחתים בניסיון להשתייך ל"בית" אחר.

בהיותו בגלות ממושכת הוא לומד שוב ושוב, להיכן עוד אינו שייך ומה עוד הוא לא. רוחו נופלת והוא עצמו מאמין כי הינו חסר ערך, בלתי רצוי ובלתי מתאים. בכל מקום בולטת שונותו. ברווזי הבר אומרים לו: "הרי אתה מכוער עד להבהיל".

כלבי הציד חולפים על פניו מבלי לגעת בו. "תודה לאלוהים", הוא נושם לרווחה, "אני מכוער כל כך, שאפילו הכלב אינו רוצה לנשוך אותי!".

חתולה ותרנגולת מבטלות אותו: "רק בגלל זה שאינך עושה כל דבר, באות מחשבות אוויליות כאלו אל ליבך. אם תטיל כמה ביצים, או תלמד ליילל, לא תחשוב על אוויר צח ועל שחייה במים".

בחורף, מתחיל האגם להתכסות בשכבת קרח והוא כמעט קופא למות. אז מציל אותו איכר שאוסף אותו אל ביתו, אך הברווזון למוד הסבל פוחד מקרבה וחושב שילדי האיכר מבקשים להרע לו. הוא בורח מהם, נתקל ומפיל חפצים, עד כי הם באמת רוצים להרע לו. החורף הקר עובר עליו בגלות שהוא גוזר על עצמו, גלות מכל חברה שהיא.

כשמגיע האביב הוא מגלה כי כנפיו נושאות אותו בקלות כלפי מעלה. הוא פוגש בלהקת ברבורים אציליים שמראם מעורר בו פליאה, כמיהה וכוח חיים פנימי. הוא אינו יכול שלא להתקרב אליהם, וכאשר הוא עושה זאת הוא מוכן לאפשרות שימות. כך הוא מגלה כי זוהי להקתו. למעשה, הברווזון המכוער אינו אלא ברבור יפה תואר ואצילי.

הסופר הדני, הנס כריסטיאן אנדרסן1805-1875) ) היה סנגורו הראשון במעלה של הילד האבוד והמוזנח. הוא המליץ לאנשים לצאת למצוא אנשים מסוגם, ללא השתהות מיותרת.

הברווזון המכוער התפרסם לראשונה בשנת 1845 ואכן ברובד מסוים ניתן לומר שהוא עוסק באבטיפוס של החריג והעקור. בשתי המאות האחרונות היה הברווזון המכוער אחד מהסיפורים הבודדים שעודדו דורות של "חריגים" להחזיק מעמד עד שימצאו את בני מינם. דמותו של החריג ויוצא הדופן, הנאבק כדי להבין את זהותו ואת ייעודו היא גם דמותו של אבטיפוס שאפשר לכנותו – התלמיד.

קלאריסה פינקולה אסטס מכינה שיקוי מרפא מסיפור זה בספרה "רצות עם זאבים", בפרק שכותרתו: מציאת הלהקה – ההשתייכות כברכה.

"זהו סיפור שורשי, פסיכולוגי ורוחני" כותבת אסטס, "סיפור שורשי הוא סיפור המכיל אמת כה בסיסית להתפתחות האנושית, עד שמבלי להפנים עובדה זו, כל התקדמות נוספת תקרטע בלבד, ולא ניתן יהיה לשגשג פסיכולוגית מבלי לממשה" (אסטס, 1997, עמ' 154).

לחפש את הלהקה הנכונה

בכל מקום בו אנו נמצאים למטרה מסויימת יש לנו צורך להרגיש מתאימים, מקובלים, רצויים. אם זה לא קורה, חלק ישיג זאת על ידי "גלות" פנימית. על ידי ויתור על מי שהם באמת יכולים להיות. אחרים, שהקול הפנימי שלהם זועק בקול ואינו מוכן להתפשר – ייצאו לגלות חיצונית. יתרונה של הגלות החיצונית על פני הפנימית הוא שיש יותר סיכוי לסיים אותה יום אחד. כשהגלות היא פנימית, אנו לומדים לשמור על זהירות וחשדנות במידה כזו, שגם אם נעמוד ליד הלהקה שלנו, יש סכנה שלא נזהה אותה, כי התרגלנו לא להביט בעיניים ולא להקשיב לקולו של הלב. רק להתגלגל ולשרוד, מיום ליום.

כל אחד מאיתנו מגיע לכאן עם אתגרים שונים. מה שמתואר כ"כיעור" של הברווזון למעשה אינו ברמת הצורה, כי אם ברמת המהות. אין הוא שונה על מנת "להכעיס", אלא משום שאין לו ברירה אחרת. מדובר בתכונה פנימית או באיכות מהותית שאכן מפרידה אותו מן הסביבה שאינה מתאימה לו. סביבה כזו אינה יכולה לטפח אותו ולא לספק את צרכיו ולו הבסיסיים ביותר. התרופה הטובה ביותר למצב זה אינה להתקטן ולהתייפות, כפי שקיוותה הברווזה, אלא להסכים לצאת לגלות כמה שיותר מהר, פשוט מפני שאין לו מה להפסיד. הוא אינו מקבל את המזונות הבסיסיים ביותר של הגוף ושל הנפש, ועל כן המעשה הנכון הוא להכיר בכך ולצאת, לוותר על הכול למען הכלום ולמעשה על הכלום למען הכול. מעל הכול, עליו לוותר על הרצון להיות שייך ולהיות נאהב בכל מחיר.

לקבל את הגלות כמתנה

הגלות היא שלב בסיסי ואפילו הכרחי בהתפתחותו של אבטיפוס התלמיד.

במיתוסים ובסיפורי עם שונים הוא מתואר ללא הורים, או כמאומץ על ידי אנשים שמצאו אותו. לעתים זה קורה בגלל תקלה, כמו במקרה של הברווזון המכוער. לעתים הגלות נובעת מרשעות כמו במקרה של עמי ותמי, כשהאם החורגת שולחת אותם אל היער. לעתים זוהי טעות תמימה, כמו במקרה של האל היווני הפיסטוס, שעל פי אחת הגרסאות צידד באימו הרה, בשעת ויכוח עם בעלה זאוס, וזה השליך אותו מהר האולימפוס והפך אותו לנכה.

החריג מקריב את הצורך הבסיסי כל כך להיות שייך על מנת לגלות למה באמת הוא שייך. הכאב שנגרם לו בשל התקשורת הכושלת עם החוץ גורם לו לפנות פנימה ולפתוח בתהליך של "דע את עצמך", להבין את ייעודו.

כל עוד הלהקה אינה נכונה, מוטב להיות בגלות. הגלות אינה חייבת להיות אומללות. הגלות היא חלל וזמן להקשיב לעצמנו ולגלות מחדש את הכוחות הפועמים בנו; ללמוד את עצמנו ולנסח מחדש את היעוד שלנו, מבפנים ולא בהתאמה לשום צו אופנה. ויפה שעה אחת קודם, בטרם נשקע אל תוך גלות פנימית, אל תוך מבוך של הכחשה, הסוואה ובדידות שקשה לצאת ממנו.

הצעד הקשה ביותר בגלות הוא הויתור על הרצון הענק להיות שייך, על המוכר והידוע, שגם אם הוא בלתי מספק לחלוטין הרי הוא מספק בטחון כוזב. הדבר משול לשחייה מאומצת נגד כיוון הזרם, אשר תגרום לנו להישאר באותו מקום תוך מיצוי כל כוחותינו. קבלה מלאה של כיוון הזרם אינה איבוד כיוון או היסחפות סתמית, אלא תנועה קדימה, חיים, תאוצה שתאפשר התפתחות ומציאת הכיוון הנכון. תוך כדי תנועה אנו מתחשלים, מגלים את טבענו האמיתי, מפתחים את האינטואיציה, יוצרים.

ההשתייכות היא ברכה, וכך ראוי לחוות אותה. אמנם נכון תמיד לעשות את המיטב כדי לתקשר עם קבוצות שונות ולנהוג בטוב לב ובסובלנות, אבל חשוב לא פחות לא להתאמץ יותר מדי, לא להאמין יותר מדי שאם נתנהג בדיוק כמצופה, אם נחניק את הרעיונות והמחשבות יוצאי הדופן שלנו, אם נהיה "נחמדים" ונתמזג – נתאים ונהיה מאושרים. אם נוותר על המלחמה הנכונה בחוץ, נקבל אותה בפנים. הקול הפנימי של הנשמה לא ייתן לנו מנוח, וימתין לשעת כושר לפרוץ החוצה.

כאשר אנו נכונים להיענות לקריאה הפנימית בתוכנו, כאשר אנו מוכנים להתעמת עם כל מה שקורה לנו באומץ פנימי ובהתייחסות אמיתית כלפי עצמנו וכלפי הזולת, כאשר אנו מוכנים לשלם את המחיר כדי לממש את הייעוד שלנו, נגלה לפתע, שצימחו כנפינו, נגלה את הברבור בתוכנו ונמצא את הלהקה הנכונה.

למות כדי להיוולד מחדש

מסתבר, שרק אם אנו לא מתכחשים למוות יכולים החיים להחוות במלוא עצמתם וחדותם. כשאנו מצליחים לעבור את מחסומי המסכות שלנו ולתקשר עם אב הטיפוס, נפתחות בפנינו אפשרויות להתפתחות.

הברווזון המכוער לעולם אינו קורבן ולכן אינו מסמל את הקורבנות. אנחנו מייחסים לו קורבנות. כך גם עמי ותמי, הפיסטוס ועוד רבים אחרים. למרות היותם דחויים, לא שייכים, נחותים, הם מקבלים את גורלם ומתפתחים דרכו, מבלי להיכנע. הם לא יהפכו את עורם ולא יבטלו את עצמם. ניתן להם זמן והתנסויות הולמות, גם אם קשות, והם ילמדו אותנו כוח פנימי מהו.

בתהליך ההתפתחות עלינו לעבור שלבים של השתחררות ושל הסרת קליפות. זהו תהליך הכרחי ולרוב ארוך ולא קל. השלב הסופי וההכרחי הוא להיפרד בתוכנו, בפנימיותנו, מכל תפיסה חיצונית זרה שדבקה בנו ושנוגעת למי שאנו אמורים להיות, על מנת שנתאים. כמו הברווזון, שרק לאחר שקיבל על עצמו את הגלות גילה שכנפיו צימחו והן נושאות אותו אל על, כמו עמי ותמי, שרק בעומק היער מצליחים להשתחרר מהמכשפה, כהפיסטוס הדחוי והנכה אך המיטיב והרגיש, האומן–הנפח, המוצא את מקומו מחדש במשכן האלים.

כולנו כמהים להשתייך. שורשי הכמיהה הזו הם קדמונים ומגיעים עד לראשית הקיום, עד "הנון הגדול". ועד שיגיע זמננו לחזור לשם, נחזור בתוכנו אל הנשמה ונבטא החוצה בכוח החיים הניזון מהלהבה הפנימית, ככל שנוכל, בדיוק רב ככל שנוכל, את מי שנועדנו להיות. ברבור או נשר, אין האחד עולה על האחר, אבל עולה על כולם ההתממשות, ההתגשמות של היעוד האמיתי. זוהי לא רק זכות אלא מצב הכרה של "אין ברירה" ויותר מזה, של אחריות ושל מחויבות. אי שם בחורף הקר של הגלות מתכנסים ברבורים בודדים אחרים, הם שומעים את הקול אך עדיין לא רואים את האור ויותר מכל כבר פוחדים להאמין שיכולה להיות אפשרות אחרת, שההשתייכות יכולה להיות ברכה, ועל מי שגילה זאת חובת ההוכחה.

להרפות ולסלוח

יש אנשים שהסליחה קלה להם יותר מאשר לאחרים. עבור אחדים זהו כישרון מולד בעוד שלגבי אחרים זוהי מיומנות נרכשת. בין צורות הסליחה העמוקות ביותר נמצא את הסליחה לעצמנו ואת החמלה כלפי מי שפגע בנו.

הברווזון המכוער שהפך לברבור אינו מתייהר ביופיו ואינו דורש נקם. אין הוא מחפש את מי שפגעו בו, את אלה שלא הבינו אותו ולא סייעו לו כדי להראות להם מי הוא עכשיו. משוחרר מזעם, הוא אינו מתכחש לזכרונותיו: "הוא היה מרוצה מכל הסבל והעינויים שסבל עד כה, כי עתה יכול להבין מה גדול אושרו".

הוא מקבל את הסבל כאבן דרך בהתפתחות שלו, ושמח בכך שהגיע עד הלום.

להרפות מן העוולות הקטנות והגדולות, אין פירושו לשכוח או להדחיק אותן. עלינו לזקק את תמצית הזיכרון ולהפוך אותו לניסיון, לחכמה שיש בה מרפא עבורנו ועבור הזולת. כפי שכותב יהודה עמיחי בשירו "המקום שבו אנו צודקים":

מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.
המקום שבו אנו צודקים
הוא קשה ורמוס
כמו חצר.
אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש…

ההרפיה מפצעי הבדידות והסליחה לעצמנו בראש ובראשונה, יתחחו את הקרקע הרמוסה והקשה של נפש פגועה, ויאפשרו להתעורר לחיים חדשים, לרצות לשחק, לרצות לאהוב, לרצות לגדול. כך יחזרו לחיים מתוך עומק היער, גם עמי ותמי מלאי כוח וחיוניות, כך יזכה הפיסטוס האומן השלם עם עצמו ועם זולתו, להערכה ולהערצה על יצירותיו המיוחדות.

כל אחד מסיפורי חיינו שאפשר לנו לפתח אומץ, לגלות יושרה, להתפתח ולממש את הייעוד שלנו, היה שווה שנחווה אותו וראוי שנספר אותו, כדי שיהווה מקור השראה לאחרים.

מקורות:

אופק, א. משלגיה ועד אמיל. הוצאת מסדה.

אנדרסן, ה. כ. קסמי אנדרסן: מבחר אגדות. הוצאת זלקוביץ.

אסטס, ק. פ. רצות עם זאבים. הוצאת מודן.

האפט, י. הפיסטוס: הנכה הגיבור היצירתי. https://www.israjung.co.il/yaelphaistos.htm

הבריטניקה החדשה לנוער, כרך 2, אנציקלופדיות לנוער בע"מ

עמיחי, י. המקום שבו אנו צודקים.