כאשר אנו מתבקשים לדבר על אהבה, קורה לנו דבר מוזר ומשונה. על אף שכולנו חווים אהבה בצורות כאלה ואחרות, עדים לגילוייה השונים, קוראים עליה בספרים וצופים בייצוגה בסרטים, בכל זאת קשה לנו להשיב על אותה שאלה נצחית: מהי אהבה? לעיתים נדמה לנו שכל ניסיון לתאר במילים, להסביר ולהגדיר את אותו כוח מופלא מסתיים במפח נפש. נדמה כי האהבה מצליחה לחמוק מכל המלכודות וההגדרות שאנו מנסים להציב לה במילותינו.
כאשר אפלטון מדבר על אהבה בדיאלוג "המשתה", הוא מתייחס אליה כאל אחד מאותם רעיונות מופשטים, אשר מקורם בעולם הרוח – האידיאלים. רעיונות שמהותם לעולם אינה נתפסת בשלמותה בהכרתנו. אנו, כבני אדם, מכירים את מהותה של האהבה מתוך ביטוייה בעולמנו. אולם אלה תמיד ביטויים חלקיים ומוגבלים, כך שתמיד נותר פן כלשהו של האהבה הנעלם מעינינו, בצל, במסתורין.
כדי להתגבר על קושי זה, נעשה שימוש בכלי עתיק שביכולתו לפלס נתיב בחיפושינו אחר משמעות המילה "אהבה": המיתוסים העתיקים של האנושות, אותם סיפורים אלמותיים אשר צופנים בתוכם את התובנות העמוקות ביותר ביחס למהות הפנימית של האדם, לתפיסתו את הטבע, העולם והאלוהים.
האהבה ככוח בורא
האזכור הראשון של האהבה מופיע תמיד כבר במיתוס הפותח כל מיתולוגיה – סיפור הבריאה.
נתבונן בדוגמה מסיפור הבריאה שבמיתולוגיה היוונית: הרבה לפני הופעת האלים, בעבר האפוף ערפל, לא היה קיים אלא כאוס, תוהו ובוהו חסר צורה ועליו ריחף חושך נצחי… ואז התרחש פלא הפלאות. בדרך מסתורית התהווה מתוך אימת החלל הריק הדבר הנעלה ביותר בעולם. מתוך חושך ומוות נולדה אהבה, ועם לידתה התחילו סדר ויופי לגרש את האנדרלמוסיה העיוורת. האהבה בראה את האור עם מלווהו, היום הזוהר.
"לאחר מכן נוצרה הארץ… עם בואם של אהבה ואור היה טבעי שגם הארץ תופיע." ("מיתולוגיה", אדית המילטון). מציטוט פיוטי זה ניתן ללמוד מספר דברים על מקומה של האהבה בתפיסה האנושית. האהבה מתוארת ככוח הראשון העולה מתוך התוהו. עוד לפני הופעתו של מושא כלשהו נולדת האהבה וכתוצאה ישירה מהופעתה – נולד האור. כלומר, בטרם מתהווה בעולם דבר אותו ניתן לאהוב, מתהווה האהבה עצמה. במילים פשוטות, הצורך לאהוב נולד לפני שיופיע מישהו או משהו לאהבו. עקרון מעניין נוסף אותו ניתן לגזור מתיאור זה, הוא החיבור הישיר הנוצר בין אהבה לאור. האהבה מתוארת כאן כהיפוכו של החושך והכאוס על כל מאפייניו וכך היא מתקשרת לערכים כמו סדר, יופי וטוב. לכן, הולדת הארץ מתוארת כתוצאה הישירה של חיבור זה. תיאור זה של האהבה אינו מאפיין רק את ראיית העולם היוונית. ניתן למצוא רעיונות דומים המופיעים בצורות שונות בתיאורי בריאה מיתולוגיים אחרים.
סיפור הבריאה הפיני ממחיש לנו את ההשתוקקות לאהבה המגיחה מן האין כמרכיב ראשוני בתהליך הבריאה: "בראשית היו מים לבלי סוף ורוח המרחפת מעליהם. רוח זו היתה אילמטר 'בת האוויר'… נצח שלם ריחפה אילמטר מעל המים, וברבות הימים התפתחה בליבה תוגה עמוקה מרוב שעמום ובדידות." ("המיתולוגיה הפינית", יובל בן-עמי).
רוויה בתחושות אלה, מחליטה אילמטר לרדת ולהתקרב אל פני המים – אך ברגע בו גופה נוגע במים, היא מתעברת מקצף הגלים ומציתה שרשרת של התרחשויות המולידה לבסוף את העולם וכל אשר בו. "שנים באו והלכו, וילדה של אילמטר סירב להיוולד. בשעמומה, החלה אילמטר לעצב את העולם הימי שסביבה." השעמום המניע את מעשיה של אילמטר, מבטא רעב רוחני, כמיהה עמוקה למשמעות שתמלא את הריק בתוכו היא מתקיימת. תוגת הבדידות ותחושת החוסר, הן שמעידות על תפקיד האהבה והצורך בה כגורם המצית את תהליך הבריאה ומניע אותו.
זווית ראיה נוספת על הקשר בין אהבה ובין בריאה ניתן למצוא באחד מסיפורי הבריאה שבמיתולוגיה ההודית: "תחילה היה כל העולם הזה אטמן (עצמי, אני), בצלם דמות אדם… כאשר הביט סביב ולא ראה דבר, ניעור בו פחד… הוא חשב לעצמו, 'כיוון שאין זולתי דבר, ממה אפחד?' והפחד עזבו, שכן ככלות הכול מקור הפחד בזולת. הוא לא ידע שמחה, ולכן כשהאדם שרוי בבדידות אין בו שמחה. הוא התאווה לזולת, ולכן העצים את גופו כגבר ואישה החבוקים בגוף אחד, וחצה את עצמו לשניים, לבעל ואישה." ("המיתולוגיה ההודית", עמרם פטר).
מיתוס זה חושף בפנינו את אחד המפתחות המשמעותיים ביותר לפענוח מהותה של האהבה והוא רעיון הפחד כקוטב ההפוך לה. זהו הפחד, ולא האדישות או השנאה, המונע מאיתנו יותר מכל את היכולת לאהוב. כמו במיתוס, כאשר הצורך לאהוב גובר על הפחד, אז נולדים החיים והבריאה מתחילה.
מדוגמאות אלו עולה מיקומה העקבי של האהבה במובנה הרחב והמטאפיזי, ככוח ראשוני הנובע מתוך האין ומוליד את היש, את החיים ואת העולם הנברא. אם ניישם מסקנה זו בחיינו, נגלה כי בבסיסו של כל מעשה מכוון, כל מעשה שיש בו טוב, יופי וסדר, מופיעה האהבה כמנוע פנימי. זהו מנוע המוליד בתוכנו את הצורך וממלא אותנו בכוח להגשימו. הצורך לאהוב גורם לנו לחוש ביתר שאת את החסר, הריק והחושך בחיינו, אך תחושה זו לבדה אין בה כדי להניע אותנו לפעול, אולי ההיפך הוא הנכון. סביר יותר כי תחושה מתמשכת של חוסר ובדידות תגרום לחיים בתוכנו לקמול, אך כאן נגלה בכל עוצמתו כוחה הבלתי נתפס של האהבה, המפנה את תשומת ליבנו לחלל שבתוכנו. בד בבד האהבה גם מציתה בנו את הכוח והתעוזה למלא את החלל בחיים. חיים אלה יש לברוא, לבנות, ליצור מתוך האין. יש לעצב מתוך החומר הכאוטי בו אנו מוקפים עולם מסודר ויפה, עולם עם משמעות, אותו נוכל לאהוב.
האהבה ככוח המניע את העולם
"האהבה לא תשמח בעוולה, כי באמת שמחתה. היא תכסה על הכול, תאמין בכל, תקווה לכל ותסבול את הכול." (הברית החדשה, האיגרת הראשונה אל הקורינתים).
כיצד יוכל האדם לספק את כמיהתו אל הנצחי, המושלם, הטוב והיפה? באמצעות אהבה. את הצורך בהמשכיות מעבר לזמניות של חייו מגשים האדם באמצעות יצירה. האדם היוצר מתקרב בכך לתכונותיו של האל הבורא ומפיח חיים. יצירה בעלת משמעות ממשיכה להתקיים ולעורר השראה זמן רב לאחר שהאדם שיצר אותה מת. בכל אדם קיים זרע, פוטנציאל, אותו הוא שואף להפיץ, ובכך להתגבר על שבריריות קיומו. ישנם בני אדם הנושאים בחובם "זרע של גוף" – אלה יגשימו צורך זה באמצעות הבאת ילדים לעולם, בכך יבטיחו את המשכיות גופם. זהו שורש אהבת גבר ואישה; האהבה המוכרת לנו בעולם. אולם ישנם גם בני אדם הנושאים "זרע בנשמתם" והם אלה הנמשכים אחר נשמות אותן הם מבקשים להפרות באמצעות חינוך. אלה הם הפילוסופים, אוהבי החכמה ומפיציה בקרב בני האדם.
אהבה היא המנוע המפעיל את עולמנו, וכהקבלה נוכל לראות את כוח המשיכה כביטוי לעוצמתה של האהבה ביקום – כוח המושך את הכוכבים זה אל זה ועל ידי כך יוצר את התנועה והחיים.
במילותיו של רילקה: "לו אפשר היה להסיט את האהבה הזאת מן האחד והיחיד ולהוליכה אל המרחבים, כי אז הייתה נולדת שירה אמיתית. עלינו ללמוד לנתב את הכוח שבאהבה כדי לברוא חיים חדשים, להוסיף יופי, אמת, חכמה ואור לעולם בו אנו חיים".
