לפתוח את הלב – הנסיך הקטן

מה מפעים אותנו בנסיך הקטן? מהו אותו הקסם שתופס אותנו ולא מרפה? לכל אחד מאיתנו יש את תשובתו שלו.

מבחינתי, הנסיך הקטן מדבר על היכולת של האדם לפתוח את ליבו ולאפשר לבן אנוש אחר לגעת בו. הוא מדבר על אהבה, אהבה על מנת לתת ולא לקחת, על מנת לשחרר ולא לכבול. אהבה שאינה תלויה במין, דת או לאום. אהבה אנושית. אבל על מנת להבין את משמעותה של האהבה הזו עלינו להכיר תחילה את מי שהגה אותה וחי אותה הסופר: אנטואן דה סנט אכזופרי.

אנטואן דה סנט אקזופרי נולד ב- 29 ביולי 1900 בעיר ליון שבצרפת. הוא ניסה את כוחו בתחומי שונים עד שפנה לטיס והפך אחד מחלוצי שרותי הדואר האויריים הבינלאומיים, בימים בהם היו למטוסים מכשירים מעטים בלבד וטייסים ניווטו על פי הכוכבים ובעיקר לפי תחושה. מאוחר יותר טען דה סנט אקזופרי כי אלה המטיסים את המטוסים המתקדמים דומים יותר לרואי חשבון מאשר לטייסים. במהלך חייו פרסם מספר ספרים ומאמרים רבים שזיכו אותו בפרסום. "הנסיך הקטן" התפרסם בשנת 1943 יחד עם "מכתב לבן ערובה". שני הספרים מוקדשים לחברו הטוב, ליאון ורת.

בהיותו בן 44 , מבוגר מאוד ביחס לעמיתיו, התכוון סנט-אכזופרי לפרוש, אך הסכים למשימה אחת אחרונה: איסוף מידע על תנועת כוחות גרמניים בעמק נהר הרון. הוא המריא בליל ה- 31 ביולי 1944 ומעולם לא נראה שוב. רק 60 שנה לאחר שנעלם מטוסו, ב- 7 אפריל 2004 , אושר לפרסום כי שרידי מטוס שהתגלו סמוך לחופי מרסיי שבצרפת זוהו בוודאות כשייכים לו.

משיכתו של דה סנט אקזופרי להרפתקאות, אהבתו לטיס ותחושת השליחות שלו כטייס במלחמת העולם השניה משתקפים כולם ביצירותיו. ברשימות שכתב במהלך מלחמת האזרחים בספרד, הוא מספר על סמל אותו פגש באחת החפירות. הסמל קיבל משימת התקפה שהייתה מובילה בהכרח למותו. זמן קצר לפני ביצוע המשימה התקבלה בטלפון הוראה לבטלה. כשהעירו את הסמל, הוא קם בזריזות נכון לצאת למשימתו האחרונה. ובכל זאת, רווח לו מאוד, כמו קיבל את חייו במתנה. כאשר שוחח עמו דה-סנט אקזופרי התברר שהסמל היה רואה חשבון שחי בברצלונה חיים עירוניים שגרתיים. עם פרוץ המלחמה החליף את חיי הנוחות בחיי צבא כדי ללחום למען ערכים מופשטים. דה-סנט אקזופרי ראה בהיענות זו לקריאה של אידיאל רחב יותר מהעצמי אנלוגיה לדחף הפנימי של ציפורים לנדוד:

"כאשר חולפים הברווזים או אווזי הבר בתקופת הנדידה, מכים גלים מוזרים בשטחים עליהם הם חולשים. ציפורי הבית, כמו נמשכות במגנט למטס הגדול שמבנהו כחץ, והן מתחילות לנתר ניתורים מסורבלים… וכך בראש קטן וקשה זה, אשר התרוצצו בו תמונותיהן הדלות של שלוליות, תולעים ולולים, נבנים מרחבי היבשות, טעמה של רוח הים וידיעת הימים. והברווז מתנדנד ימינה ושמאלה במכלאתו…אחוז באותה תשוקה פתאומית המושכת אותו, אין הוא יודע לאן, ואחוז באהבה עצומה זו, שאת מושאה לא יידע לעולם"
(טיקוצקי, 1998 , עמ' 13)

כזה היה אנטואן דה סנט אכזופרי. הוא מעולם לא הסתפק בחיי הבטלה הפשוטים של חיים בורגניים ונוחים, אלא תמיד חיפש את האתגר, את ההרפתקאה ואת הסיכון. כאלה הם גם ספריו, מלאי אהבה לחיי הרפתקאות, מעוררי דמיון והשראה. למרות תאונות טיס חוזרות ונשנות ולמרות פציעות הולכות ומחמירות לא הפסיק לטוס, עד יומו האחרון. בהקדשה לספר "הנסיך הקטן" ניכרת אהבתו העמוקה לחברו:

"איתכם סליחה, ילדים, על כי הקדשתי ספר זה לאדם מבוגר, אך טעמי עימי: אדם מבוגר זה הוא הטוב בידידים שיש לי בעולם… ידיד המבוגר יושב בצרפת הכבושה ושרוי במצוקת רעב וקר, ויש לעודדו ולנחמו… הריני מוכן להקדיש את הספר לאותו הילד, שגדל והיה לידידי בהגיעו לגיל ההתבגרות, כל האנשים המבוגרים היו לפנים ילדים קטנים… לידידי ליאון ורת, בשעה שהיה ילד קטן".

ולמה דה סנט אכזפורי מקדיש את הספר לחברו, בשעה שהיה ילד קטן? התשובה נעוצה בלב הסיפור שלפנינו.

זהו סיפור על טייס הנוחת נחיתת אונס במדבר ופוגש בנסיך המספר לו על מסעותיו. הנסיך מגיע מכוכבית קטנה אשר בה השאיר שושנה אהובה. הוא עבר בין כוכבים רבים והרפתקאות רבות עד שהגיע לכוכב ארץ. כאן פגש נחש ושועל, ראה שושנים רבות ולמד כי המקום היחיד בו הוא באמת רוצה להיות הוא בביתו עם השושנה האהובה שלו. הוא נפרד מהטייס ובעזרת הנחש חוזר לכוכבית שלו. עד כאן בקצרה עלילת הסיפור. אך כמו שלומד הטייס מהנסיך, הדבר החשוב באמת סמוי מן העין…

כבר בתחילת הסיפור ניתן לראות קרע בין הטייס, בהיותו ילד, לבין עולם המבוגרים. הוא אינו מצליח להעביר להם את רעיונותיו מכיוון שהם אינם מצליחים לחדור מבעד למעטפת הראשונית. הם אינם מצליחים להשתמש בדמיון ולראות מעבר לנראה לעין, תכונה כל כך חשובה שבמהלך הזמן בין ילדות לבגרות רובנו איבדנו. גם בבגרותו ממשיך הטייס לחפש חברים על בסיס יכולתם לראות את הסמוי מן העין:

"כל פעם שנזדמן לי מבוגר שנראה לי נאור, הייתי בוחן אותו לפי ציורי… תשובה אחת היתה בפיהם תמיד: “אין זה אלא כובע".. אחר דברים אלה הייתי נמנע מלדבר על נחשים בריחים, על יערות עד או על כוכבים ומזלות. יורד הייתי לרמתו ומשוחח איתו על משחק קלפים…ואז היה בן שיחי המבוגר שמח על כי נזדמן לו אדם נבון כמוני"
(שם, עמ' 9)

הטייס אינו מצליח למצוא שותפים לדרך שבה הוא רואה את הדברים. הוא סוגר את ליבו ומבודד את עצמו מחברת אנשים נוספים. לחבריו הוא מציג מסכה של הדמות אותה הם רוצים לראות. את זהותו האמיתית הוא מסתיר מעיני אחרים בניסיון לשרוד בעולם. לא פלא אם כן שבתחילת הספר אנו פוגשים את הטייס במדבר לאחר שמטוסו התרסק, צמא למים ואבוד. אבוד כפי שהוא אבוד בחייו וצמא למים כפי שהוא צמא לקשר אנושי, לקשר עם אדם אותו יכנה חבר אמיתי, איתו יתקשר בלי המסכות אשר אותם עטה על עצמו.

“אנא…צייר לי כבשה!
מה?
צייר לי כבשה, בבקשה"
(שם, עמ' 9)

וכך בשעתו הקשה ביותר פוגש הטייס את הנסיך הקטן. ומדוע הנסיך הקטן הוא ילד? מדוע הספר כולו מוקדש לילדים למרות שבמהותו הוא ספר למבוגרים? טקסט טיבטי עתיק בשם 'קול הדממה' אומר כך:

"התלמיד חייב להחזיר לעצמו את מצב הילד, שאיבד, כדי שהצליל הראשון יפול על אוזנו."

הנסיך לא מלמד את הטייס דבר שאינו יודע כבר, או שלא חווה כאשר היה ילד, הוא רק מזכיר לו את ששכח. דמות הטייס בספר מרגישה אבודה בעולם המבוגרים כי הם אינם יכולים לראות מבעד לצורה החיצונית, הם אינם נותנים משמעות פנימית לדברים אלא נתלים בחיצוני:

"יש לי יסוד לשער כי הכוכב ממנו בא הנסיך הקטן הוא הכוכבית "ב- 612 ". כוכבית זו ראה בטלסקופ אסטרונם תורכי, הוא הוכיח את תגליתו באותות ומופתים אך איש לא האמין לו בגלל לבושו המוזר. כך דרכם של המבוגרים.."
(שם, עמ' 17)

הטייס מרגיש בודד, מנותק מעולם המבוגרים, צמא למים, לכיוון, הוא מבין שהוא אכן שונה אבל חסרה לו היכולת להשלים עם השונות שלו. הטייס מסמל את הקול הפנימי בתוכנו אשר קורא לנו לחפש מעבר לצורה החיצונית, קורא לנו לחפש משמעות מעבר לסממנים חיצוניים כגון כסף, מקצוע ומעמד. הוא הקול שקורא לנו לחפש, כמו אווזי הבית, את הדרך לצאת לעוף עם אווזי הפרא. הנסיך הקטן מסמל את האפשרות להתחבר לילד הפנימי, הילד שנותן משמעות עמוקה יותר למציאות. לילד כל דבר נראה חדש, ראשוני, פלאי, לא מובן מאליו:

"זוהי תיבה, אמרתי, הכבשה שאתה רוצה נמצאת בתוך התיבה. לתמהוני אורו פניו של הנסיך והוא קרא בשמחה: סוף סוף כיונת לרצוני!…ראה היא נרדמה"
(שם, עמ' 13)

פעם אחר פעם מראה הנסיך הקטן בראייה הטבעית, התמימה שלו לטייס שהמציאות היא איננה פשוטה ואפורה כפי שהוא תופס אותה אלא יכולה להיות קסומה ומדהימה. הנסיבות בהן הם נמצאים יכולות להראות איומות מפרספקטיבה מצומצמת ואילו מפרפקטיבה רחבה יותר הן יכולות להראות כפלא. זוהי שאלה של בחירה, שאלה של הדרך בה אדם רואה את הדברים:

"סוד יופיו של המדבר, העיר הנסיך הקטן, שהוא צופן אי שם בחובו מקור מים חיים.."
(שם, עמ' 76)

הנסיך הקטן מחזק בטייס את האמת הטמונה בחוויית הילדות שלו:

"הדבר החשוב באמת סמוי מן העין"
(שם, עמ' 72)

אך גם הנסיך לא נולד עם מסקנה זו. הוא נאלץ לצאת למסע על מנת לחפשה. מערכת היחסים בין הנסיך לשושנה שלו התאפיינה בניתוק, בחוסר יכולת ליצור קשר אמיתי, בחוסר יכולת לחדור מבעד לקוצים של השושנה אל תוך ליבה האמיתי:

"עד מהרה נתאכזב בה הנסיך הקטן, על אף כוונותיו הטובות הוא קיבל ברצינות דברים של מה בכך ונעצב אל ליבו… אין לתת אמון בדברי הפרחים… חייב הייתי לשפוט אותה על פי מעשיה ולא על פי דבריה"
(שם, עמ' 31)

השושנה, כצורך לגונן על עצמה, חשפה בפני הנסיך רק את תלונותיה ודרישותיה ואילו הוא בתורו לא השכיל להבחין באהבתה:

"היא האצילה עלי מזיו מראה ומריחה הטוב. במקום לברוח מפניה חיב הייתי להבין לליבה ולחוש באהבתה מבעד לתחבולותיה התמימות."
(שם, עמ' 32)

גם הנסיך הקטן וגם הטייס, כל אחד בתורו לומד על הצורך להעמיק מעבר לחיצוני ולפשטני ולפתוח את הלב כדי לראות מעבר למסכות. הרי לכולנו יש מסכות, כולנו מתחבאים מאחורי שמות, תארים, תיפקודים בחיים. המסע של הנסיך הקטן בין הכוכבים השונים מדגיש זאת: המלך, הרברבן, השיכור, איש העסקים, מדליק הפנסים, הגיאוגרף, כל אלה לא יכלו ללמד את הנסיך שלנו איך לאהוב את השושנה שלו, איך לחדור אל הדברים הסמויים מהעין. כל אחד מהם היה עסוק כל כך בתיפקוד שלו עד שלא היה יכול לפרוץ את הבדידות בה הוא חי, וליצור קשר. כל אחד מהם הסתתר מאחורי תוארו בדיוק כפי שהשושנה מסתתרת מאחורי קוציה, כמהה לאהבה אך מפחדת להתמסר לה מחשש שתפגע. כל אחד מהם פחד לפתוח את ליבו בפני הנסיך, להיות חשוף, להראות עצמו כפי שהוא באמת.

רק אחד השכיל ללמד את הנסיך את משמעותה של אהבה אמיתית, זהו השועל אותו פגש במדבר:

”אלפני נא, אמר השועל… מה פרוש לאלף? שאל הנסיך. זה עניין שהזניחוהו יתר על המידה ופרושו לקשור קשרים- הסביר השועל. בעיני הנך עדיין נער קטן, שאינו שונה ממאה אלף נערים אחרים, אין לי צורך בך, בעינך אינני שונה ממאה אלף שועלים אחרים. אך אם תאלפני נהיה זקוקים איש לרעהו: אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם, ואף אני אהיה בעינך אחד ויחיד בעולם כולו"
(שם, עמ' 67)

השועל מלמד את הנסיך את השיעור החשוב מכולם. על מנת לקשור קשרים יש להשקיע באחר, להתמסר אליו ולפתוח את הלב. רק כאשר אתה נותן לאחר באמת לגעת בך, "לאלף אותך" אתה מגלה את כוחה של חברות אמיתית, נטולת גינונים חיצוניים.

“מה זה טקס? שאל הנסיך. גם זה מהדברים שהוזנחו יתר על המידה, ענה השועל, זהו מעשה המבדיל יום אחד מכל יתר הימים ומיחד שעה אחת מכל יתר השעות…מוטב שתשוב יום יום באותה שעה. אם תשוב, למשל, בשעה הרביעית אחר הצהרים, אתחיל להיות מאושר עוד בשעה השלישית. ככל שתקרב שעת הפגישה ארגיש את עצמי מאשר יותר. ובהגיע השעה הרביעית אתחיל להתרגש ולדאוג. אז אדע לראשונה את מחיר האושר"
(שם, עמ' 69)

האם נוכל להפוך את חיינו לטקס? האם נוכל להכניס לכל דבר שאנו עושים בחיינו את אותה התכוונות אותה אהבה, אותה השקעה המתוארת בדרך בה השועל והנסיך קושרים את חברותם האמיצה? אינני יודע אם הדבר אפשרי אך זוהי בהחלט שאיפה ראויה.

השועל, אם כן, מלמד את הנסיך כוחה של אהבה בלתי תלויה, אהבה אשר נרכשת באמון, במסירות ובהשקעה, והנסיך מעביר זאת הלאה. השועל הוא מורה לנסיך, כפי שהנסיך הוא מורה לטייס.

לאחר קבלת השיעור מתבצעת פרידה, השועל יוצא מחייו של הנסיך, בדיוק כפי שהנסיך בתורו עוזב את הטייס. מדוע? כי תלמיד חייב להיות עצמאי בדרך שלו, הוא חייב לקחת את הכלים שניתנו לו ולהשתמש בהם בדרכו שלו, הוא לא יכול להיקשר למורה. המורה יכול להראות את הכיוון להצביע על הדרך אך התלמיד חייב ללכת בה. התלמיד חייב להפוך את חייו לטקס, לבעלי משמעות. זה תלוי אך ורק בו. הוא זה שמחליט האם הוא שורד כמו אווזי הבית או פורש כנפיים לעוף כמו אווזי הבר. אם הוא מושיט את ידו ויוצר קשר משמעותי עם האנשים סביבו, אם הוא פותח את ליבו או מסתגר מאחורי חומות של פחד וחשדנות? אם הוא מנסה להשפיע על הסובב אותו או שמא הוא נתון להשפעות הסביבה. אם הוא מרשה לעצמו לאהוב, לא רק את משפחתו הקרובה אלא את האנשים סביבו. אם הוא מנסה להעביר להם את אשר הוא למד ויודע. זוהי תמיד בחירה, בחירה אותה עלינו לבחור כל יום.

האם אנחנו חלק מהעולם או רק מבקרים בו?

"אדם אשר אינו משנה את העולם אינו אדם" אמר מרקוס אורליוס קיסר רומא. הכוונה אינה דווקא לדברים הגדולים אלא ליכולת שלנו להשפיע דווקא על הדברים הקטנים הימיומיים, להסכמתנו להיות מורים ותלמידים. הטייס למד שיעור זה. מעשה האהבה הגדול ביותר שיכול היה לעשות הוא לשתף אותנו בסיפורו, ללמד אותנו את שיעור אהבתו לנסיך הקטן שלו. הטייס מצא את הדרך לצאת מתוך בדידותו ולגעת בנו והרי הטייס ייתכן שהוא דה סנט אכזופרי עצמו.

“שאו עינכם אל השמים ושאלו עצמכם: האם אכלה הכבשה את השושנה, כן או לא? שאלו שאלה זו וראו מיד כיצד הכל משתנה מעיקרו…. שום מבוגר לא יבין כי לעיניין זה נודעת חשיבות כה רבה!”
(שם, עמ' 90)

הבה נחזור, ולו מעט להיות ילדים, להסתכל על המציאות כעל פלא והרפתקה. נחזור להאמין שיפי הכוכבים תלוי באהבתנו לנסיך קטן השומר מכל משמר על השושנה שלו מפני כבשה קטנה. נחזיק את ליבנו פתוח מספיק על מנת לדאוג, האם יצליח במשימתו. שליבנו באמת ובתמים יהיה איתו.

איזכורים וקריאה נוספת:
דה סנט אקזופרי, א. ( 1989 ). הנסיך הקטן. הוצאת עם עובד (הדפסה 26)
טיקוצקי, ג. ( 1998 ). הנסיך הקטן – שבעה פרקי מסע. הוצאת הקיבוץ המאוחד