כדי לדבר על חיים מלאים עלינו לשאול את עצמנו את השאלה: מה הם חיים? עבור הפילוסופים, מה פירוש הדבר לחיות?
צורת הקיום המסוימת אליה אנו כפופים במאות השנים האחרונות גרמה לכך שערכים פשוטים אך חשובים מסוימים נשכחו, ומקומם נכבש על ידי יסודות חסרי משמעות. לכן קשה כל כך להגדיר מהם חיים.
כמובן שהחיים הם הרבה יותר מלהיות בעל גוף ולנסות לספק את כל גחמותיו, להפעיל מעט שליטה עליו ולסיים כעבד שלו רוב הזמן.
הם גם אינם קשורים להשגת עמדה מכובדת בחברה, כי יוקרה ושבחים הם צללים אשלייתיים המוענקים על ידי בני אדם שהם בעצמם חלק מהאשליה; מה שקיים היום ייעלם מחר ללא סיבה נראית לעין; אלה המפארים גישה מסוימת היום יתנצלו עליה מחר באותו להט…
החיים לא יכולים להיות רק צבירת כוח ועושר, כי אלה כפופים לאותן מגבלות כמו שבחים והאשמות: הם מתחלפים זה בזה כמו בתעתועי אור, שבהם בלתי אפשרי כמעט לזהות משהו תקף ויציב.
נוכל לומר את אותו הדבר על מישהו שתולה את כל תקוותיו בקבלת אהבה מהסובבים אותו, במיוחד אם אינו יודע איך לשמור עליה ולהעשיר אותה לאורך זמן. להקים משפחה, להנציח שם או מסורת, כל זה בעל ערך, אבל… האם זה מעניק חיים מספקים לחלוטין? האם איננו חשים לפעמים כמיהה עמוקה ונסתרת לבקש "עוד משהו", שייתן לכל הדברים האחרים משמעות חדשה, המבוססת על משהו תקף ומשמעותי אפילו יותר?
יש כאלה הנסוגים ללימודיהם, מחפשים שם את משמעות הקיום; ידענות היא דרך להתבלט כמו כל אחת אחרת… יש כאלה, לעומת זאת, שאינם יכולים למצוא מספיק דרכים למלא את השעות הארוכות של השעמום ומחפשים הסחות דעת כאמצעי מילוט; שום דבר אינו מוגזם מדי כדי להימנע מהריקנות של האני הפנימי, הנותר דומם בפנינו.
עבור הפילוסופים, החיים חייבים להיות הרבה יותר מכל האמור לעיל. החיים הם בית ספר, בית הספר השלם והקשה מכולם. גוף, רגשות ומחשבות הם הכלים שעוזרים לנו לעבור את המבחנים בשלב הלמידה הקשה אך המיוחד הזה. הזמן הוא המורה הגדול, והאני הפנימי הוא התלמיד שאוסף חוויות לאורך כל מהלך הקיום.
מנקודת מבט זו, לנסיבות החיצוניות יש ערך יחסי בלבד, הערך הדרוש כדי לספק לנו מצבים מתאימים להתפתחותנו; אבל הן אינן הכרחיות או מכריעות, הן אינן הופכות את האדם למה שהוא. יתרה מכך, כאשר הנסיבות מתקבלות בצורה זו, הן מפסיקות להפוך לאובססיות וניתן לנהל אותן ולשנות אותן בצורה מיומנת הרבה יותר. רק אז מתחיל האדם להיות אדון על גורלו.
החיים הם מעשה של אחריות כלפי עצמנו וכלפי אחרים. פילוסופים אינם יכול לחיות כלאחר יד; למעשיהם חייבים להיות מטרה והיגיון שיכולים להתעלות מעל הישרדות פיזית בלבד. בבית הספר לחיים לכל דבר יש סיבה ולפיכך גם אמצעים ותכלית.
החיים הם מעשה של נדיבות כלפי עצמנו וכלפי אחרים. הם עזרה לעצמנו ולאחרים על ידי למידה, הם שיתוף בכל הישג, בכל חווית למידה, הם הפקה של המרב מהקיום על ידי נתינה מתמדת לעולם בו אנו נמצאים, ובעיקר על ידי נתינה לאנושות, שאנו חלק ממנה.
החיים הם… להיות בחיים. זה איננו סוד, זה גם לא משחק מילים. הם טמונים ביכולת להרגיש חלק מהיקום החי ומהאנרגיות שלו, להפיק מהם את המרב ולהדהד אותם. כך נוכל להפוך את חיינו למעשה נצחי, תנועה מתמדת לקראת יעד של שלמות, עד עולם.
