להרוג את המוות

בוקר חורפי קידם את פניו של ג'ון, כאשר פתח את תריסי הבית הצנוע שהיה ממוקם בשולי היער, בקצה מתחם הבתים שנקרא "השמורה האינדיאנית של מחוז ריברדייל", שבמדינת מונטנה. השמורה נראתה כהכלאה מוזרה בין כפר אינדיאני מסורתי לבין עיירה אמריקאית נידחת. בין צריפי העץ המוזנחים ושבילי הבטון הסדוק היו פזורים מספר אוהלים אינדיאנים ישנים עטורי ציורים, פסלי טוטם של אלים ורוחות טבע, על חבלים מתוחים היו תלויים עורות מיובשים של בעלי חיים שניצודו לא מכבר וריח עשן מתקתק יצא ממספר ארובות מפויחות.
אדם, בנו בן ה-12 של ג'ון, כבר שיחק בחצר הפתוחה, ומשראה דרך התריס הפתוח את אביו, נכנס פנימה, התיישב ליד שולחן האוכל, וחיכה שאביו ישים מולו, כמדי בוקר, את הדייסה האהובה עליו. על הקיר ממול התנוסס ציור ענק של אבי סבו של אדם, אינדיאני גאה חרוש קמטים, ששמו היה "ענן לבן". "אבא, למה קראו לסבך 'ענן לבן', איזה מין שם מוזר זה?", שאל אדם בסקרנות מהולה בציניות קלה שרחש לשמות המשונים של אבותיו.
"סבי היה מנהיג אמיץ שכל שבטי דרום המדינה הכירו את שמו", ענה ג'ון בגאווה. "הוא היה כל כך מהיר כאשר דהר על סוסו, עד שהיה נדמה שהוא חולף על פניך כמו ענן ברוח סערה, מבלי שתוכל לעצור אותו או לתפוס אותו. לא רק שסוסו היה לבן כשלג, אלא אף שערו הארוך והגולש הלבין בגיל צעיר מאוד, וכבר אחרי הקרב הראשון שבו השתתף שונה שמו ל'ענן לבן', והיה ברור שאנשים רבים יזכרו את שמו לדורות".
"אבל אבא, למה אומרים שהוא היה כל-כך אמיץ, הרי כל האינדיאנים היו אמיצים וכולם נלחמו בקרבות רבים. מה, הוא לא פחד בכלל?".
"אין אדם שאין בו פחד, אדם יקירי, אבל סבי ידע לקחת את הפחד, להעמיס אותו על אוכפו מאחורי גבו, וללחוש לו: 'אני אקח אותך לכל מקום שאליו אגיע, אך לעולם אל תנסה לעצור אותי או לשנות את דרכי. זוהי הברית בינינו'."
"אני לא בדיוק מבין, אבא, למה אתה מתכוון? הוא לא פחד למות? הוא לא פחד שיכאב לו?".
"בני היקר, בתרבות שלנו אנו מתייחסים אחרת לגמרי אל המוות ממה שאתה מכיר כיום. המוות שהפחיד את אבותינו יותר מכל הוא המוות של הרוח, לא המוות של הגוף. דורות על גבי דורות המורשת שלנו מספרת לנו על כך שרוחו של האדם חיה, כל עוד היא משמרת את מהותה המוסרית ומתגברת על כל תחושה או תשוקה זמנית. אבותינו האמינו שהאדם עצמו יכול למות גם כאשר גופו חי ולבו פועם, אם הוא הורג את רוחו ומוותר על עקרונותיו המוסריים והאתיים. מצד שני, הוא יכול לזכות בחיי נצח אמיתיים, חיים של הרוח המפעמת בתוכו, שתמיד היתה ותמיד תהיה, כל עוד הוא מזין את הרוח הזו בדרך חיים אתית, התואמת את הרוח של הטבע בכללותו ואת טבעו העליון של האדם".
"אבל אבא", התעקש אדם, "איך 'ענן לבן' לא פחד אף פעם שיכאב לו? כאב זה הדבר שהכי מפחיד אותי".
"הו, אדם", נאנח ג'ון, "כאב היה משהו שלעולם לא פסק מלהיות בן לוויה צמוד של סבי, והכאב הגדול ביותר שלו לא היה כאב גופני, אלא כאב על כל מי שנאלץ להרוג בשדה הקרב. למרות שהיה גיבור אמיתי, שבע קרבות, מעולם לא הייתה בו שמחה או הקלה על כל מי שחרבו וחיציו ננעצו בו. על כל אדם שהרג, היה לוקח לאחר הקרב גחל בוער וצורב בעורו כוויה קטנה, שתזכיר לו את הכאב של כל מי שאהב את אותו אדם. כל גופו היה מכוסה בכוויות קטנות, עדות מצמררת לכאב ולסבל שנגרם לאנשים רבים כל-כך. כך הבטיח שלעולם לא תשכון בו שמחת הקרב או גאוות הנצחון, ומעולם לא פיתח שנאה כלפי יריביו. היה לו מנהג נוסף, יוצא דופן. בחלוף שלוש שנים מהריגתו של כל אחד מיריביו בשדה הקרב, היה הולך אל משפחת הקורבן כדי לבקש את סליחתם ולחוות איתם את כאב הגעגוע והחוסר. שעות היה יושב ומאזין לסיפורים על האדם שנאלץ לגדוע את חייו כאשר דמעות זולגות על לחייו ונהר של אהבה יצא מלבו אל המשפחה הכאובה. בכל רחבי המחוז ידעו על מנהגו זה של סבי, ומשפחות ההרוגים של השבטים היריבים המתינו להזדמנות לפגוש את 'ענן לבן' פנים אל פנים, בתום שלוש השנים. מעולם לא פגעו בו, לא כעסו עליו ולא ניסו לנקום את כאבם, תמיד כיבדו את הדרך שבה בחר לזכור את יריביו".
אדם היה מרותק לסיפורי אביו על דמותו הנערצת של "ענן לבן", וחש גאווה על מוצאו, אך הוא עדיין היה מוטרד. "אז אם כל כך כאב לו, למה הוא המשיך להילחם, אבא?".
"סבי לא הצטער או התחרט על מעשיו, כי תמיד הרג או פגע באנשים רק כאשר נאלץ לעשות זאת, מתוך הגנה על הצדק ועל הערכים האנושיים שהאמין בהם, או מתוך הגנה עצמית. הכאב שהוא חווה היה פרי החלטתו לקחת חלק מן הכאב של האנשים המיוסרים, ולהתמיר שנאה באהבה. לא המוות הוא זה שהכאיב לו, וגם לא זה שהפחיד אותו, לא המוות האפשרי שלו ולא המוות של אחרים. מה שהפחיד את סבי הייתה העובדה שישנם אנשים שמתים בעודם בחיים, משום שוויתרו על הערכים שלהם, על הרצון להיות אנשים טובים יותר, משום שנתנו לשנאה לנצח את האהבה, לקנאה לנצח את הפרגון ההדדי והחברות, לפחד לנצח את האומץ וההעזה. הכאיבה לו בורותם של האנשים שהובילה לעוד סבל וכאב".
לתוך הבית נכנסה ג'ניפר, אמו של אדם, ומיד קלטה שבין בעלה ובנה נוצר רגע מיוחד במינו. "ברוכה הבאה, 'שמש זהובה'", בירך ג'ון את אשתו.
"זו הפעם הראשונה שאתה קורא לי בשמי האינדיאני ליד אדם", אמרה "שמש זהובה" בפליאה, מהולה בחשש מתגובתו של בנה. "ברוך הנמצא, 'קשת דרוכה'", בירכה את בעלה בחזרה, כשגם היא קוראת לו בפעם הראשונה בשמו המסורתי ליד בנם. אדם היה נסער מהגילוי שנגלה בפניו בדבר שמותיהם המסורתיים של הוריו, עובדה שנסתתרה ממנו עד עתה. הוא לא העלה על דעתו שהוריו ושאר חברי הקהילה שבשמורה עדיין שומרים כבוד עמוק כל כך למסורת בת אלפי השנים של שבטם, שהם נושאים גם שמות אינדיאנים מסורתיים. אך לא הייתה זו סערה של כעס על הסוד שהוסתר ממנו, אלא סערת התרגשות מתחושת השייכות העמוקה שפיעמה בתוך נפשו הרכה.
"האם גם לי תתנו יום אחד שם אינדיאני מסורתי, כמו שלכם יש?", שאל אדם כמעט בתחינה.
"יש לך כבר אחד כזה", אמרה אמו, "והוא ניתן לך בסוף היום השביעי לאחר לידתך. שמך הוא 'חץ טהור' ואני מקווה שמעתה תזכור בגאווה את השם הזה, ותשתמש בו בזמן ובמקום הנכונים".
"זה שם נפלא", צעק אדם בהתלהבות, "אני רוצה לרוץ ולספר לכל חברי".
"חכה, בני", התרה בו "קשת דרוכה", "קודם אתה צריך להבין את המשמעות העמוקה של השם שלך ולמה הוא ניתן לך".
"למה באמת זהו שמי? איך בחרתם בו? האם הוא קשור לשמות שלכם?" המטיר "חץ טהור" שורה של שאלות על הוריו, שהופתעו קצת מקצב התגלגלות האירועים באותו בוקר שגרתי לכאורה.
"הסיבה היא כזו", ניסה אביו לרכז את מחשבותיו ולברור את מילותיו. "אמך נקראת 'שמש זהובה' משום שהיא זו שאמורה להקרין עליך אור ואהבה אין-סופיים, שהם סיבת הדברים וגם מטרתם הסופית. אני נקרא 'קשת דרוכה' משום שאני הוא זה שאמור להכין את מסלול חייך, להיות דרוך לצרכיך במידה הנכונה, גמיש כדי להגיב לשינויים ולאירועים, חזק מספיק כדי לכוון אותך לכיוון הנכון. אם הקשת דרוכה במידה הנכונה, אז נורה ממנה חץ מדוייק, שדרכו אל המטרה חדה ובהירה, ועליו להיות נקי וטהור כדי שמסלול מעופו לא יופרע מדבר כלשהו. אתה בני, החץ הטהור שאמור להבליח מהקשת הדרוכה לעבר השמש הזהובה, לעבר המטרה הנשגבת של חייך".
מילותיו של "קשת דרוכה" נשמעו ל"חץ טהור" כמו שירה מיוחדת, אך הן היו קצת גבוהות וקשות עבורו להבנה. "שמש זהובה", שקלטה את הקושי של בנה, הוסיפה ואמרה: "אם תהיה טהור ונקי מהפחד למות, תוכל לחיות באמת ולהגשים את כל המטרות הנעלות שתקבע לעצמך. תראה איך הרוח של 'ענן לבן' עדיין חיה, היא נמצאת איתנו ונותנת לנו השראה, כי הוא הצליח להרוג את המוות עצמו, משום שלא פחד ממנו. אל תרצה לשרוד בכל מחיר, בני, כי ממילא כולנו נמות מתישהו. נסה לחיות באמת, חיים שיהיו ראויים לכך שגם נכדי נכדיך ירצו לחיות אותם. נשמתנו היא נצחית ואיש לא יוכל להרוג אותה".
"אני מבקש שתתחילו לקרוא לי 'חץ טהור' גם ליד החברים שלי", ביקש אדם בשקט. באותו רגע ידעו הוריו כי משהו מרוחם של הדברים עבר לבנם, גם אם ייקח לו חיים שלמים להבין אותם לעומקם.