דומה שבשנים האחרונות בתולדות האנושות, גוברת והולכת הערכת החירות כאחד מאוצרות החיים החשובים ביותר. כך, כל אדם יוצא למאבקו הפרטי להשגת השלל היקר הזה. הכל רוצים להיות בני חורין, אבל לא הכל סבורים כי החירות היא בעלת ערך שאפשר לנצלו.
המחזה המתרחש לעינינו בהווה מזכיר את מחפשי הזהב בתקופות אחרות, בהבדל אחד ניכר: אני חוששת שמחפשי הזהב ידעו לשם מה הם חפצים בזהב וכבר חשבו על אלף דרכים לנצלו למקרה שימצאו את המתכת הנחשקת. לעומת זאת, היום כמעט איש אינו יודע לשם מה הוא רוצה בחירות; במקרה הטוב ביותר יאמרו: "כדי לעשות מה שיעלה בדעתי." אבל חירות שאינה אלא חופש בדמות אנרכיה ריקה מתוכן וממטרה, כמוה כקמצן האוגר אוצרות בייאוש, אף שבינתיים הוא חי בדלות עלובה. שום קמצן אינו מסוגל להגיד לשם מה ולמען מי הוא אוגר את עושרו; החמדנות בלבד מדריכה אותו.
זוהי הבעיה שאנו סובלים ממנה בהווה: הכל רוצים חירות, הכל מבקשים אותה למען עצמם ולמען אחרים, אך איש אינו מעז להשתמש בה, וקל וחומר אינו מוכן שאחרים ישתמשו בה. איש אינו מעז להתחייב להחלטה חופשית שתהיה יציבה ובת-קיימא; איש אינו מעז לסכן את החירות המהוללת לטובת שום דבר ואף אחד. החירות היא נכס שאין לו ישום רב, ומכל מקום ישומה מסתכם בצעקות ובמחאה, או עלול אף להגיע לכדי אלימות נגד מי שיש להם תפיסה שונה של החירות ושל משמעות הבחירה החופשית.
אידיאלים נאצלים, דרכי חיים ראויות, רגשות נעלים, אמונה באלוהים ובגורל האדם – כל אלה לא נראים כיעודים העולים בקנה אחד עם החירות. היום מקובל לחשוב שהאדם החופשי יותר הוא בדיוק מי שמתעלם מכל הערכים הללו; היום סבורים כי הנאמנות לרגש או לרעיון כלשהו מגבילה את החירות. וכך, החירות מצטמצמת לחיפוש פושר אחר יסודות אחדים שיסייעו לחיות בזהירות, אך בלי כל מחויבות. מנסים להיות חופשיים כדי לשנות, אבל בלי לקחת כל סיכון, לא בשינויים ולא ברגעים המפוקפקים של יציבות.
אנו חיים בעולם של אנשים בני חורין, הנחשבים בני חורין כל עוד אינם עושים דבר, והחירות הסבילה הזאת מסתירה מציאות נוראית של עבדות, בעיקר תחת כבלי הפחד, חוסר ההחלטיות, חוסר היכולת לבחור ולחיות בהתאם לעקרונות, רגשות ומעשים שיזכו אותנו בחירות מאושרת, שנרכשה ובאה לידי ביטוי מעשי.
אנו חיים בתקופה של אביונים קמצנים, המתים מרעב מול אוצרותיהם, המעדיפים יגון ומועקה מייאשים על פני בזבוז ולו של מטבע אחד מחירותם. כי הקריטריון החומרי גורם לנו, שוב, לבחון בטעות את כל הדברים לפי אמת מידה יחידה. החירות אינה ערימת זהב המצטמצמת ככל שמשתמשים בה, אדרבה: היא מצב אנושי, סגולה של הנשמה, הצומחת וגדלה עם השימוש.
איזו טעות אנו עלולים לעשות אם נתחייב? ומי מבטיח לנו שאיננו טועים בהמנעות מכל מחויבות? וכלום אין זה אחד ממאפיניה של החירות, להכיר בטעויות שעשינו ולתקן אותן?
הפילוסופיה הקלאסית לימדה אותנו שהחירות היא נחלת האדם המכיר את עצמו ועומד ברשות עצמו, ואדם כזה אינו מתרחק לא מעשיה ולא מהתמסרות, אלא גדל ככל שהוא חווה יותר, ונעשה חופשי יותר ככל שהוא גדל.
זוהי תרומתה החשובה של הפילוסופיה לפעולה חשובה לא פחות: חיפושה וכיבושה של החירות האישית והציבורית.
