לא נפרדת מעמוס עוז

עבור רבים וגם עבורי, עמוס עוז הוא סופר נערץ. את "סיפור על אהבה וחושך" קיבלתי במתנה באביב של שלהי עבודת המחקר.

הייתי בחופשה קצרה שנועדה לסיים את העבודה ולהגיש אותה, אך הלב נמשך אל הספר.
כנגד ההיגיון הבריא, התחלתי לקרוא ולאחר שהתגברתי על ההתחלה, לא יכולתי להיפרד ממנו. קראתי ביום ובלילה והוצפתי מצד אחד ביסורי מצפון על הבחירה שעשיתי, “לבזבז" את הימים המיועדים, ומצד שני בהתרגשות, דמעות, צחוק ובעיקר פליאה עצומה על יכולתו לחזור לתקופות שונות בחייו בו זמנית כמי שהיה אז וכבוגר שמתבונן אל העבר. כשהנחתי את הספר לבסוף קמתי ממיטתי, כמעט נגד רצוני, אל שולחן המטבח ובאפלולית לאור מנורה קטנה כתבתי לו כך:

לכבוד

הסופר עמוס עוז

ערד

27.3.03

חצות (עדיין לפי שעון חורף)

הערב סיימתי לקרוא את "סיפור על אהבה וחושך", ועל משכבי אחרי כיבוי האור החל להתנסח מכתב אליך, ואולי מכיוון שתיארת בו חלק קטן מסדר יומך המערב בולים, מעטפות ותיבות דואר, הרגשתי איזו הזמנה מצידך לחלוק את חווית הקריאה עם הכותב. ואולי היה זה משהו אחר שכתבת וגם אמרת, בדבר תפקידו של הקורא לחפש בינו לבין הנקרא את עצמו ולא בהכרח את הסופר.

כבר שנה שישית אני כותבת עבודת מחקר לתואר דוקטור ולפיכך (אם לשלוש ועובדת משרה מלאה) זנחתי קריאה "חופשית" כמעט לחלוטין. אחד התענוגות הגדולים בעיני. היה לי קשה להתחיל לקרוא את אהבה וחושך, מדוע? התבלות ההרגל? או העובדה שאינני ירושלמית ונוסף על כך אני חשה זרה בירושלים שבה אינני דתית ואינני ערביה ואינני בטוחה מי נגדי ומי בעדי.

את ״מיכאל שלי״ קראתי בתיכון, נדמה לי, במגמת ספרות והיה לי קשה עם עולמה הכפול של חנה, השקט המשמים בחוץ והאש הלוהטת בפנים. אולי בגלל שהתעורר בי משהו מהחוויה, משהו לא מוגדר, לא מקובל ולא מוסכם עלי.

את ״מנוחה נכונה״ פגשתי בטיול משפחתי כשאני כבר נשואה. היתה למשפחה דירונת בת שני חדרים בצפת אליה היינו נוסעים לסוף שבוע כ- 10 או יותר בני משפחה. לנים על מזרנים, מחכים בתור לשירותים, מבשלים יחד ומתכנסים בערב סביב תנור נפט ישן עם להבה כחולה-כתומה מרוסנת ברשת פח. על התנור היינו מניחים קומקום מתכת עם מים, שירתחו בינתיים וגם יפיצו מעט אדים.

אחי הגדול ממני החל לקרוא. נשכבתי לידו וקראתי בקצב שלו, בלי להפריע לו, מהאמצע. אחר כך מיהרתי אל הספריה בתל אביב כדי להשאילו.
התחלתי שוב מהתחלה, בקצב שלי.

אהבתי מאוד את הספר הזה. ואם אשלוף זיכרון אחד ממנו – ללכת עד קץ ואל קץ החלום, אל פטרה ולחזור בשארית כוח ושפיות אל המציאות.

מהשהות בארה"ב אני זוכרת את ״לגעת במים לגעת ברוח״. את הגבעות הניבטות בחושך, שאינן גבעות כי אם ערגה שקרמה לרגע צורת גבעות. כיסופים. כאלה היו לי תמיד, מעין מטען רגשי-נפשי משחר נעורי.

אבל עכשיו ב״אהבה וחושך״, אחרי שהתגברתי על התיאורים הירושלמיים בהתחלה, לקח אותי הסיפור למסע מופלא של הנאה צרופה וכאב עז וגם צחוק וגם פליאה. למשמע קולה של הציפור אליז נזכרתי בבקרי שבת בבית הורי, אני ילדה בת שש או שמונה, לבדי עם הורי, מבוגרים ושקטים, לאחר שאחי ואחותי התחתנו ועזבו את הבית. השכם בבוקר קולות תורים מהמהמות, הומיות, קו-קו-קו-קו, קו-קו-קו-קו, וקולו העבה של אברהם פררה – אדון עולם אשר מלך…

כשקראתי על תובנת המוות, פחד המוות שאין דרך להינצל ממנו, נזכרתי בהתעוררות פחד המוות שלי, והחיים לפני כן ואחרי כן כבר לא היו אותם חיים. התובנה האיומה שהורי ימותו יום אחד, שימותו לפני ואוותר לבדי בעולם, התובנה שאמות ואשכב בקבר ואיש לא יצילני. איך זה בדיוק התחיל אני לא בטוחה. אבל כן אני זוכרת בגיל 6 ששאלתי את אימי בת כמה היא וכשאמרה 40 נפלו עלי השמיים ופרצתי מייד בבכי נואש.

הורי ניסו לנקוט היגיון ולהסביר לי דרכו של עולם. לא הרפיתי מהם ולא שקטתי עד שנשבעו לי שלעולם לא ימותו. בינתיים הם מקיימים, אף כי אבי שיחיה המתקרב ל- 90 חוזר ומזכיר לי שהוא מחכה שאקבל דוקטורט וכי כבר "רבע לשתים עשרה" מבחינתו (ציטוט).

תיאור השיחות שהתקיימו בפועל וגם רק בפוטנציאל בין אביך לאימך ובין כל אחד מהם לבין עצמו הקסים אותי, כי הצליח ליצור דמויות מלאות וקוהרנטיות (במובהק!), והתחושה שהתקבלה אצלי כקוראת היא שהספר נכתב במעין חווית תקשור של המספר עם הילד שהיה ועם הוריו – גם בתור הילד שהיה וגם בתור מי שהוא עכשיו. המעבר החופשי בין התקופות, ללא הצטדקות וללא מסגרת כפויה, משך אותי וגם הפריע לי ברצף וגם ריסן את סקרנותי וגם ליבה אותה והגביר בסך הכל את לפיתתו האיתנה של הסיפור בי.

השימוש במילים (והתחביר המתפרע לעתים), מילות תיאור שאינן בדיוק "מהתחום המדעי / הריאלי" של המתואר, נוגעות-לא נוגעות בפרטים, היה כמו אור ירח שחודר באלומות רכות מבעד לחרכי תריס, כזה שגוללים כלפי מעלה. מאיר ולא מאיר ולפיכך אומר המון, כי מאפשר המון. נפעמתי. תיאור עמוק כל כך שנוגע בכל כך הרבה חושך שלי, שבדרך כלל אין לו מילים וכאן מדהימה אותי היכולת לתמלל ולהאיר חושך מבלי להפוך אותו לאור.

סליחה על ההשתפכות, ועוד בכתב יד. זה בא ממקום של שיתוף, ממקום של לתת בחזרה משהו בתמורה על מתנה מופלאה זו ומתנות אחרות שאתה מחלק כך בנדיבות.

תודה וברכה,
ענת סלע

כך כתבתי אז, ורק כשסיימתי עצרתי לחשוב. האם נאה יהיה לשלוח לסופר מכובד מכתב בכתב יד שנכתב באמצע הלילה? אולי כדאי יהיה לערוך אותו? לבדוק שגיאות? לשפר נוסח? מן הסתם להקליד…. אבל ידעתי שאם אתחיל, כבר לא יהיה לי אומץ לשלוח. לכן קמתי בבוקר, צילמתי לי עותק, הכנסתי למעטפה והתחלתי לחפש כתובת. לא מצאתי. גם לא דרך חברה שאחותה גרה בערד. מה עושים? בספר היה כתוב שעמוס עוז קיבל עבודה בחוג לספרות עברית בבו גוריון, לפיכך שלחתי את המכתב לחוג ושחררתי.

כעבור קצת יותר מחודש מצאתי בתיבת הדואר מכתב מאוניברסיטת בן גוריון, אבל לא בכתב של המנחה שלי. התבוננתי רגע בחקירה, עד שראיתי באותיות קטנות בשוליים השמאליים העליוניים של המעטפה, ע. עוז. ליבי ניתר ושחרר קריאה חסרת אוויר, שהתקפלה פנימה במקום לפרוץ החוצה. בידיים רועדות פתחתי, וזה מה שמצאתי:

ערד

30.4.03

לענת סלע ברכה ושלום,

מכתב נהדר כתבת לי בעקבות סיפורי על אהבה וחושך, מכתב חצות כזה, שבא ממעמקים והגיע. קראתיו בשמחה ובהתרגשות מיוחדת: כאשר כתבתי את סיפורי זה, הייתי מלא חששות וספקות – אולי זה לא יעניין שום אדם מלבד את בני משפחתי וכמה מכרים? והנה הספר בא עד אליך (וגם אל קוראים אחרים) ופתח כל מיני אשנבים.

חיממת את ליבי (בבוקר די קר).

תודה לך.

עמוס

ושהדוקטורט ייגמר לך סוף סוף ותוכלי לצאת לחופשי!

הרבה שנים כבר חלפו מאז, ועדיין הזיכרון חי בי, ועדיין כשחיפשתי את המכתב ידעתי מיד היכן אמצא אותו, ולא לקח לי יותר מרגע אחד לשלוף אותו. קראתי מאז ספרים נוספים של עמוס עוז, אבל רק ב״ממה עשוי התפוח״ קלטתי משהו חדש מהקסם של כתיבתו, מהמקום הצנוע שלי כקוראת נלהבת ולא כמנתחת ספרות. האוניבסליות, או המכלול שבונה את הדמויות מפרגמנטים שונים. לא השכן, לא האשה בבית הקפה, לא הזוג שחוצה את הרחוב, אלא כולם יחד מתקבצים אצלו, מתכפלים, מתחלקים, מקבלים מכנה משותף ומתאחדים ליישות אחת, לסיפור אחד משותף שנוגע בכל כך הרבה קוראים, בשפות ותרבויות שונות.

אז, לא נפרדת מעמוס עוז, ומודה כמו רבים אחרים על כל מה שהותיר אחריו.