בריאות איננה מצב סטטי; היא תהליך מתמשך של התאמה לדרישות המשתנות של החיים. "בריאות היא מצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית מושלמת, ולא רק היעדר מחלה", כך קבע ארגון הבריאות העולמי. אדם בריא הוא אדם ש"פיו ולבו שווים", כלומר שיש קשר ברור בין פנימיותו: מאווייו, מחשבותיו, ורעיונותיו לבין הביטוי של כל אלה בשטחי החיים השונים בזוגיות, במשפחה, בקריירה כמו גם ביחסי חברות ושכנות וכדומה. כאשר "פיו ולבו אינם שווים" הולך האדם וצובר פער בינו לבין מה שהוא אמור להיות על פי הקצב הפנימי שלו, שאיפותיו העמוקות והנעלות ביותר והייעוד שלו.
כאב וחולי הם כמו כלב השמירה של הבריאות. כדי לחזור ממצב של חולי לבריאות יש להיכנס לתהליך של ריפוי, המחייב התבוננות, חקירה פנימית ולעתים אף שינוי כיוון. בתהליך הריפוי ניתן להשיג לא רק את היעדר המחלה אלא גם חוסן פנימי עמוק יותר הנובע מהמחויבות לתחזק אותה בתהליך מתמשך. המחויבות האינדיבידואלית לתהליך הריפוי היא מעין ברית הנכרתת באדם בין פיו ללבו, בין מחשבותיו למאווייו.
הבריאות בתרבויות העתיקות
מצבי בריאות וחולי העסיקו את האנושות מאז ומתמיד. הם היוו ביטוי למאבק המתמיד בין סדר לכאוס ברמת הפרט, ברמת החברה וברמת הטבע. תרבויות עתיקות התייחסו אל האדם כאל יחידה הוליסטית המורכבת מנשמה, נפש וגוף המשולבים זה בזה, משפיעים ומושפעים זה ממצבו של זה. יתירה מזאת, הן ראו את מצב האדם כהשתקפות של מצב הטבע ואת הכוח לרפא ולהירפא כחיוני, לא רק לטובת הפרט אלא לטובת החברה והעולם. בתרבויות עתיקות, למשל, הכירו את כוחות הטבע והיו מסוגלים לראות מעבר לעולם התופעות. הם היו יכולים לדעת מה השתבש בזרימה התקינה של כוחות החיים הפועמים בנו ואיך לסייע לאדם לחדש את הזרימה הזו.
לאחר מאות אחדות של התייחסות רפואית נפרדת לגוף ולנפש והתייחסות מועטה במיוחד לנשמה, נראה כי אנו נמצאים בתקופה של ראשית חידוש הברית. דרכים שונות מציעות התייחסויות בעלות איכויות ריפוי רחבות, המכירות והמכבדות את האיחוד בין רוח לחומר באדם. ההפרדה בין רוחני לפיזי היא מלאכותית ומשמשת בדרך כלל לצרכי הסבר בלבד. כל עוד אנו חיים, אין בנו חומר שאין בו רוח, במידה כזו או אחרת.
ניקח למשל את המושג הרמוניה כרעיון מופשט, ונבחן את ביטוייו החומריים. במישור המנטלי, הרמוניה תתבטא ביכולת לשלב ישן עם חדש; ביכולת ללמוד ולהתפתח מבלי להיות כבול על ידי תפיסות מוקדמות או סטריאוטיפים; ביכולת לעסוק במחקר השוואתי של דתות ותרבויות מבלי שיתערער בסיס הזהות הדתית והתרבותית של הלומד.
במישור הרגשי, הרמוניה יכולה לבוא לידי ביטוי ביכולת לנוע באופן אורגני וללא קיבעון, מחוויה רגשית אחת לאחרת; ביכולת לעבור משבר מבלי לשקוע בדיכאון; ביכולת לשמוח ברגע מבלי שרגש השמחה ייעכר מדאגה לעתיד או מעצב מן העבר.
במישור האנרגטי, הרמוניה יכולה להתבטא כיכולת לווסת מאמץ ומנוחה מבלי לקרוס; היכולת לזכור כל מה שצריך לזכור וגם לדעת לשכוח ולחוות זיכרון כביטוי לזרימה אנרגטית; היכולת לאכול, כשרעבים, את מה שנכון לגוף ולנפש ובמידה הנכונה; היכולת לנהל את חשבון הבנק שלנו ללא גירעון ולאזן בין הכנסות להוצאות, שכן כסף הוא אחד הביטויים של אנרגיה.
במישור הפיזי, הרמוניה תבוא לידי ביטוי בתחזוקה נכונה של הגוף הפיזי כמערכת של קשרים, תמסורות ויחסי גומלין; בשמירה על היגיינה ובפיתוח היציבה והתנועה באופן מיטבי ללא פגיעה בשלד, בגידים, בשרירים ובאיברים הפנימיים.
חוסר הרמוניה יופיע כחוסר סדר, קונפליקט, חסר או עודפות, בכל מישור על פי תכונותיו. למשל, בפיזי – כחולשה של מערכת החיסון, באנרגטי – כחום גבוה מדי, שכחה, או עייפות כרונית, ברגשי – כאדישות, אי יציבות או כרגישות יתר, ובמנטלי – כמחשבה לא צלולה וקטועה שאינה קשורה למציאות הרציפה, כשקיעה במחשבות אובססיביות. וכמובן שכל אחד מאלה אינו מופיע בנפרד אלא כולם משפיעים ומשליכים אלה על אלה.
כל ביטוי סימפטומטי של חולי באחד מן המישורים הללו ניתן לזיהוי כחוסר התאמה, כפער בין מקומו של האדם בפועל לבין המקום המתאים לו והנכון לו. תהליך הריפוי הוא תהליך של גילוי עצמי דינמי ומתמשך. תהליך ריפוי הוא דרך, וכמו שנאמר בטקסט הטיבטי העתיק "קול הדממה": "אינך יכול ללכת בדרך לפני שהפכת לדרך עצמה". במלים אחרות, בתהליך ריפוי שלם ועמוק נדרשת התמסרות מלאה לברית פנימית שמולידה את האחדות בתוכנו. אפשר להקביל את תהליך הריפוי להתפתחות רוחנית. בשניהם יש גילוי עצמי והרחבת ההכרה בו זמנית. זהו מעין גרזן כפול בעל שני להבים: גילוי עצמי לוקח אותנו פנימה לסדר וארגון פנימיים. משנתו של בודהה מתארת זאת בהרחבה בדרך הנאצלת בת שמונת הפנים, המכוונת להתאמה בין כוונה, למחשבה, לדיבור ולמעשה. תוך כדי הוספת הסדר הפנימי הכרתנו מתרחבת ואנו מסוגלים להתבונן במציאות במבט רחב יותר, המכיל לא רק אותנו, אלא גם את ההקשרים הרחבים של זרימת החיים בסביבתנו, במשפחה, בקהילה, בעיר, בארץ ובעולם.
הכלים הרוחניים של תהליך הריפוי
מהם הכלים המעשיים המאפשרים לנו לעבוד עם הגרזן הכפול בעל שני הלהבים? ז'ילבר דוראן, אנתרופולוג החוקר את הדמיון הסימבולי, מציג שני כלים החוזרים ומופיעים במיתולוגיות שונות: החרב והחבל. במיתולוגיה ההודית החרב היא של אינדרה, שליט האלים, האל הבורא והיוצר סדר בעולם. החרב מטהרת, מפרידה, מרחיקה או כפי שכתבנו קודם מוסיפה סדר. החרב מאפשרת לגיבור להרוג את הדרקון. פעולת החיתוך מרמזת על טיהור, כמו למשל בטקס ברית המילה. בתהליך הפנימי של "דע את עצמך" עלינו לחתוך ולהפריד את מה שדבק בנו ואינו שייך לנו.
באותה מיתולוגיה החבל הוא של וארונה, האל הלוכד והקושר. החבל הוא אנטיתזה לחרב והוא מתקשר להתרחבות ההכרה וליכולת להתאחד פנימית ולקשור את הרוח עם החומר בתוכנו. כזו היא גם אתנה, אלת המלחמה השולטת בהיגיון החד אך גם הטווה והיוצרת חוטים וחבלים. שני הכלים הכרחיים לתהליך ההתפתחות הרוחנית ומן הסתם גם לתהליך הריפוי, שאינו שונה ממנו.
מה שנכון במיקרו, נכון גם במקרו. כשם שקיומנו מגלם מערכת שלמה של קשרים, תמסורות ויחסי גומלין, כך גם כל אחד מאיתנו ממלא את חלקו בבריאה כרכיב במארג חיים שלם. כל אחד מאיתנו עושה זאת עם האתגרים ועם העכבות שלו. מה שיש לנו לבטא ואינו מתבטא בגלל נסיבות שונות, חסר בבריאה.
לסיכום, הקיום האנושי מגלם מצב של ברית של כל אדם עם עצמו ושל כל פרט עם מארג החיים שסביבו, במעגלים מתרחבים ככל שהכרתו משגת: עם המשפחה, עם החברה, עם הטבע ועם העולם. באמצעות התחזוקה היומיומית הנכונה של ההתחייבויות הנובעות מברית זו, מתקיימת בריאות.
