כולנו שווים ושונים. כשם שכל אדם יכול לתרום את ייחודו למכלול, כך כל תרבות יכולה להאיר בגוון ייחודי לה עקרונות יסוד אנושיים משותפים. האם החיפוש אחר האחדות מבטל את הייחודי? ואולי הוא רק מעצים את הייחודי בהקשרו הנכון?
כאשר חוקרים מסורות עתיקות ממקומות שונים ומתקופות היסטוריות שונות, ניתן לראות כי הדרך שאותן מסורות מציעות לאדם כתהליך של התפתחות זהה, למעשה, לעיקרון האחדות. החיפוש אחר אמת, אחר מציאות גבוהה יותר, הוצג לעתים קרובות כיכולת להתגבר על אשליה של נפרדות, הגורמת לאדם לפעול בסתירה לטבעו האמיתי ולהיותו חלק אינטגרלי של היקום.
התורות הקוסמוגניות של תרבויות כמו מצרים העתיקה, מסופוטמיה, יוון, הודו והתרבויות הפרה-קולומביאניות, חולקות כמה עקרונות יסוד משותפים. אין בכך כדי לבטל את ערכן הייחודי של כל מסורת ונקודת מבט, אלא להציע זווית ראייה היכולה לסייע לנו במחקר שלנו. התבוננות בנקודות הדמיון המהותיות בין מסורות שונות דורשת תשומת לב רבה, מכיוון שדמיון זה עשוי לשקף אמת משותפת אחת שאליה הצליחו תרבויות אלו להתחבר, ואולי אפילו לרמוז על מקור משותף של ידע זה. היווצרותו של האדם, ושל היקום בכללותו, מתוארת לעתים קרובות כשילוב מסתורי בין מציאות נצחית ומציאות חולפת. האדם נתפס כהשתקפות של הכול, כמיקרוקוסמוס של היקום, והוא נשלט על ידי אותם חוקי הטבע המושלים גם ביקום.
מיתולוגיות רבות, וכן כתבים עתיקים רבים, מתארים את תהליך הבריאה כתהליך של "הגבלת הבלתי מוגבל", על ידי עיצוב גבולות וחלל מוגדר. כלומר, מעבר מחוסר צורה (המכונה בהודו א-רופה) לצורה (המכונה בהודו רופה). ״האוקיינוס חסר הגבולות״, המלא בכל הפוטנציאל של החיים (כמו הנון של המצרים הקדמונים), הוליד מתוכו ״אי ראשון״, שממנו מתפתחת הבריאה כולה. תהליך הבריאה מתואר לעתים קרובות באופן פרדוקסלי כמעבר מן האחד אל הרבים, מבלי לאבד את האחדות המקורית שלו.
מספר אסכולות, בין היתר ביוון העתיקה, בהודו וברומא, מדברות על הקוסמוס כעל ״מיקרוביוס״, מערכת חיה, אשר האדם, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא, הוא חלק בלתי נפרד ממנה. התפתחותו העצמית של האדם היא, אפוא, מסע מהופך, מן הריבוי וההפרדה, בחזרה אל אחדותם של החיים. מסע זה של התודעה מסומל לעתים קרובות על ידי עלייה לנקודה מאחדת: פסגתו של הר, מרכזה של מנדלה, או צירה של הפירמידה.
זהו מסע רוחני הלוקח אותנו פנימה ולמעלה, מן הרבים לאחד, מבטל את רשת האשליה המאפשרת לנו לראות רק חלק קטן של המציאות, חלק שבו שולטות רק ההפרדה והנפרדות. זהו מסע אשר מסמן, באופן סמלי או לא סמלי, את מותה של הזהות הנפרדת ואת לידתה של זהות חדשה, בדומה לטיפה אשר שבה אל האוקיינוס שתמיד הייתה חלק ממנו, גם אם לא הייתה מודעת לכך. ההינדים מדברים על יוגה כדרך של אחדות של האדם עם עצמו, עם תורתו, ובאופן מהותי, עם החיים עצמם (פראנה-חיווה).
התעוררותו של האדם לאחדותם של החיים היא אפוא טרנספורמציה מחיי התמותה לחיי הנצח, מבורות לידע אמיתי, ואם נבין את המילה "אמת" כמילה נרדפת לכוליותה של המציאות, הרי שזוהי טרנספורמציה אל החיים האחדותיים, שהם היקום עצמו.
המבט המודרני שלנו מורגל בהפרדת הכול, בהיותו של כל רכיב של חיים נפרד לעצמו, בהפרדת היחיד מהכלל. ממש כאילו אנו מבודדים עלה על ענף ושוכחים את קיומו של העץ בכללותו, או אפילו את כל היער שהוא מהווה חלק ממנו; לא כסכום חלקיו, אלא כישות בפני עצמה!
אפשרות מופלאה זו היא בדיוק מה שמסורות עתיקות רבות מציעות. אם הבחנותיהן היו נכונות, הזמן לא יוכל לעמעם את מה שלימדו; הן חיוניות עבורנו היום, כפי שהיו מאז ומעולם.
לאבותינו הקדמונים הייתה אולי הבנה מעטה של הידע העצום והפיתוח הטכנולוגי של זמננו, אבל אם הבחנות החיים הבסיסיות שלהם היו נכונות, הרי שהיה להם יתרון מובהק של הידע המהותי!
במילים פשוטות, לדעת כיצד לשרוד היטב בעולם הזה, כיצד להעשיר אותו בנוחות ובבריאות, אבל לשכוח את סיבת החיים אין בכך הגיון.
החיפוש אחר האחדות מכיל מספר עקרונות מרכזיים; האחד הוא החיפוש אחר האמת, או החכמה. האמת חייבת גם להיות תואמת לראייה גלובלית של החיים. התבוננות חלקית, מנותקת מן המכלול, מובילה בהכרח להבנה מוטעית של המציאות, שלא תוכל להתקיים לאורך זמן. "רק האמת תנצח!", לוחשים הכתבים של ימי קדם, ומזכירים לנו כי מה שאינו עולה בקנה אחד עם האמת, לא יאריך ימים. ואנו עשויים להוסיף על כך, "כל הנותר נפרד, יגווע בסופו של דבר וימות".
באחדות עם החיים נמצא צדק, כפי שנאמר על ידי הפילוסוף הסטואי הגדול, מרקוס אורליוס: "מה שאינו טוב עבור הכוורת, לא יכול להיות טוב עבור הדבורים". אם האדם הוא בסופו של דבר חלק מחיים גדולים יותר, איך יכולה טובתו האישית לעמוד בסתירה לטובת הכלל? נהפוך הוא, כל דבר המפריד אותנו מן הכלל הוא הגורם הראשון במעלה למעשים לא צודקים ולמניעים בלתי מוסריים. הדרך האתית של החיים חייבת להיות תוצאה של התודעה והזהות של האדם עצמו. בין להיות "חלק מהכול", לעומת "נפרד מכל דבר", מופיעות דרכים שונות לחלוטין המובילות למחשבות שונות ולפעולות שונות.
אנו מדברים היום כה רבות על הצורך למצוא דרך בת-קיימא של חיים עם הטבע, ועל מערכת אקולוגית שתשמור על האיזון הטבעי החיוני, אשר בסופו של דבר תומך גם בחיים שלנו עצמנו. רבים דואגים לטבע ומקדישים מזמנם כדי למצוא פתרונות לאתגר הגדול הזה של זמננו. נראה שהגישות שפותחו בתקופה האחרונה מתקרבות לאלו של ימי קדם; ראיית העולם כאורגניזם חי, התלוי באיזון ובתרומה הרמונית של כל ממלכות החיים.
אבל בסופו של דבר, הידע של הסביבה שלנו, שהוא אקולוגיה, תלוי ברמת תודעתו של האדם ובזהותו המרכזית.
כיצד יכול אדם להגן על הטבע אם הוא שוכח שהוא עצמו חלק בלתי נפרד ממנו? אם הוא עיוור לעובדה שהוא חלק בלתי נפרד מהטבע, גם במישורים שמעבר לביטוי הגשמי והפיזי, האין זה מובן שיפגע בסופו של דבר באותו טבע, ולא משנה עד כמה כוונותיו טובות?
החיפוש אחר האחדות לוקח את האדם אל מעבר לתחום הזמן, מעבר לגבולות השווא של התמותה. הוא עוקב אחר אסכולות המחשבה העתיקות, ומהדהד עם הרעיון שהאדם הוא נשמה נצחית, הלובשת מסכות שונות בזמנים שונים, אך בסופו של דבר מוגדר על ידי ישות פנימית, שהיא מעבר למראה חיצוני כזה או אחר. היוונים הקדמונים ראו את האני הפנימי כחלק בלתי נפרד מהאדם. רק שם יכול להימצא אותו קישור מסתורי. רק בתוך האדם עצמו, בתוך העולם הפנימי שלו יכולות הדלתות המחברות אותו עם העולם להיפתח לרווחה. קשר מסתורי בין הסובייקטיבי והאובייקטיבי יכול להיווצר, קשר שיש בו כדי לאפשר פרידה מאשליות הנפרדות ויצירת אחווה אמיתית; אחווה בין בני האדם וכל צורות החיים האחרות. זהו פלא שקיים בתוכנו: אם רק נשים לב לעולמנו הפנימי, נוכל להתאחד עם העולם הסובב אותנו!
יצירה של אחדות היא יצירה של הרמוניה גדולה עם החיים, מבפנים ומבחוץ, כדי להחיות את הקישור הנסתר בין הקטן ביותר והגדול ביותר, בין הטיפה והאוקיינוס, כאחד.
כך בפנים, בצעידה זהירה על קצות אצבעותינו, נוכל בענווה לקבל הצצה אל אותה אמת, אשר לפיה החיים הם תמיד אחד. שם נוכל למצוא את הקשר עם כל אותם אלה המדברים על יופי גדול, עם ההוגים ועם האמנים הגדולים. באהבה עמוקה הם כותבים את שירתם הנצחית, באמצעות מילים וצלילים. ליבנו יכול להדהד עם פעימות ליבם, כשאנו מתבוננים באותם חיים נפלאים שמהם גם הם הוקסמו, כי בסופו של דבר אנחנו, ותמיד היינו, אחד.
אהבת החכמה
החיפוש אחר האחדות
