המילה מאגיה קשורה לביטוי "מאגנה סיאנסיה", Magna Ciencia, המדע הגדול. מה היו מרכיבי אותו של מדע אצל העמים העתיקים של האנושות?

הדבר הראשון היה זמן. לא ניתן להפוך להיות מאגים או חכמים בשבועיים, וגם לא בחודש או בשנה. כדי להגיע להיות חכם, או מאג, היה צורך בזמן רב. זה היה תהליך ארוך, והאדם נדרש לעבור שינוי כדי להתפתח ולעבור אבולוציה.

הדבר השני היה עבודה. אדם לא יהפוך לחכם רק מכך שאלוהים אמר לו להיות חכם, ולא יוכל ביום אחד להכיר את כל האמיתות. יש צורך בעבודה, במאמץ, בהתמדה ובמחויבות. מכאן נובע שיש צורך בזמן ובעבודה יחד כדי להיות מאג; האדם צריך לעבור דרך של מבחנים כדי שיוכל לזהות את יכולותיו האמיתיות. אחד המבחנים מגולם במשפט "דע את עצמך". במאגיה העתיקה התקיימה היכרות עם הטבע יחד עם היכרות של האדם את עצמו, כחלק מהטבע. "דע את עצמך" אין פירושו רק לדעת מי אני, מה אני עושה, מה אני אוהב. זהו תהליך של טיהור, בו אדם צריך להכיר מעבר לשטחי ולחיצוני שבו את החלק הטוב ביותר שלו. היכרות של האדם עם המיטב שבו דורשת ממנו טיהור.

הדבר השלישי בתהליך של המאג היה שקט והרהור. כאשר המחשבות שותקות והשאלות נרגעות, נפתחת צורה של חוש פנימי שמאפשרת לקלוט הבנה אמיתית, שקטה ועמוקה יותר.

והדבר ההכרחי האחרון במאגיה, היה נתינה ונדיבות. המתלמד למאגיה, או מי ששאף לחכמה, היה מעביר הלאה את כל מה שלמד. לא הייתה מתקבלת על הדעת אנוכיות של הלימוד בלי להעבירו הלאה ולשתף. תפקיד האוקולטיזם (הידע הנסתר), הקיים בתהליך המאגיה, היה לדאוג לכך שהלימודים לא יישחקו בהעברה אלא יישמרו ואף ישתפרו. כל התהליך הינו הדרגתי, ואת החכמה יש להעביר לאדם אחר רק ברגע שהוא זקוק לה, ובעיקר, רק ברגע שיוכל להבינה.

מבחינת המאגיה, החיים הם אבולוציה, התפתחות ולמידה. דרך המאגיה יכול כל אדם, לפי יכולתו, למצוא את המקום המתאים לו כדי להתפתח בצורה הטובה ביותר. אם תהליך התפתחות אישי זה התקיים בדרך המאגית, אז היה האדם שייך לאותו דבר עצום הנקרא היקום.

המאגיה של עמי העולם העתיק

ניתן להתבונן כדוגמה על סין, ציביליזציה עתיקה בת אלפי שנים, שככל שהארכיאולוגים חופרים בה יותר, כך הם מגלים עוד ועוד. בתקופותיה העתיקות של סין התקיים בה תהליך מיוחד של מאגיה. שני פילוסופים ומאגים גדולים אשר ריכזו בלימודיהם את מיטב חכמתם היו קונפוציוס ולאו דזה.

קונפוציוס הינו אב הטיפוס של המאגיה, הטקס, הסדר והארגון. הוא שם דגש על כך שהכול צריך להיות במקום ובמידה הנכונה. על פי קונפוציוס, כל מעשה של האדם בחייו הינו כטקס שהאדם מקדיש לאלים. לכן, לא יכול להיות דבר שלא במקומו, לכל דבר חייבת להיות סיבה ומשמעות. קונפוציוס דיבר על המאגיה של האיחוד ועל המאגיה של הטקס. נזכור שהמילה דת, Religion, באה מהמילה Re-ligare (לאחד), כמו שאמר קונפוציוס, אחדות בין הטקס האנושי לטקס האלוהי.

חכם גדול נוסף היה לאו דזה, אשר דיבר על המאגיה של הדאו. הדאו הוא הדרך, שאיננה דרך פיזית, או, לדבריו: "הדאו הוא הדרך ועוד משהו". מהו אותו משהו נוסף? זהו האדם. מישהו צריך ללכת בדרך, אחרת אין דרך. הדרך נוצרת תחת רגלי האדם ההולך בה, ואז מתקיימת המאגיה של האבולוציה, של ההתפתחות.

גם מהודו ניתן ללמוד רבות. שם אנו מוצאים את הוודות המפורסמות (ספרי החכמה) ובייחוד את הריג-ודה, שהיא העתיקה מביניהן. בריג-ודה מוזכרים טקסים שונים כגון הטקס בו מקדשים את האש, הניצוץ, האור שמסיט את האפלה. זהו העיקרון הראשון שאין לו צורה או שם, שלא יכול להיתפס על ידי השכל האנושי, אבל למרות זאת זהו האור הראשון שמתבטא בעולם המוחשי.

בהודו קיימת דת המוכרת לכולם – הבודהיזם. בבודהיזם קיים ביטוי למאגיה הפנימית. בודהה דיבר על גלגל גדול, אשר פעולות האדם ומעשיו מניעים אותו. כאשר ילמד האדם את סוד הפעולה, הגלגל ייעצר. כל פעולות בני האדם מחוברות, והן המזיזות את הגלגל. לכל פעולה – תוצאה. בודהה קרא לגלגל זה "גלגל החוק", בו כל פעולה באה כתוצאה מהפעולה הקודמת ומובילה לפעולה הבאה. הכול קשור, דבר אינו נפרד או מנותק מהשרשרת.

בודהה הסביר כי המאגיה קיימת על-מנת שנוכל לעצור בשלב כלשהו את הגלגל. לעצור את הגלגל פירושו ללמוד את סוד הפעולה, והיא: שהפעולה מתבצעת לשם הפעולה עצמה ולא למען פירותיה. הפירות יכולים לבוא או שלא לבוא, והם יבואו, אבל לא הפירות צריכים להעסיק את האדם. כל עוד הציפייה לפירות קיימת, הגלגל ימשיך לנוע, וכל עוד הגלגל נע, האדם ימשיך להילחם, לסבול ולחלום.

בודהה לימד שקיימת מאגיה בשרשרת האנושית. כל בני האדם יוצרים שרשרת ענקית. בשרשרת הזאת כל אדם מחובר למי שמעליו ולזה שמתחתיו. אין זה אומר שיש חוסר שוויון; הכוונה היא אחרת. לכל אדם יש מורה אליו הוא צריך להתחבר כלפי מעלה, ויש לו גם תלמיד אליו הוא צריך להתחבר באהבה.

ואיך לא נזכיר, ולו בקצרה, את מדינת המאגיה, הלא היא מצרים. שמה של מצרים הוא שם מאגי. השם הזה, המוכר לנו כיום, איננו שמה האמיתי. המצרים קראו לאדמה שלהם "קם". היוונים קראו לה Egypt – מצרים. פירוש המילה Egypt הוא חבוי, נסתר, מסתורי. במצרים הכול קסום ומאגי. מתקיים בה חיבור של המקרו-קוסמוס והמיקרו-קוסמוס. במצרים מוצאים את כל נפלאות השמיים והאדמה בצורה כזו שהחלוקה הגיאוגרפית של המחוזות, הערים ואפילו הנילוס נוצרו על פי תבנית שמימית. הנילוס לא היה נילוס יחיד. עבור המצרים היה נילוס ארצי ונילוס שמימי. אם המים זורמים למעלה הם זורמים גם למטה. אם העולם רועד למעלה, העולם רועד גם למטה. כמו האמרה: "כמו שלמעלה כך גם למטה".

במצרים קיימת מאגיה שניתן לראות לא רק דרך האלים הנצחיים, העמוקים והמיסטיים, אלא גם דרך הרפואה, האמנות ועבודתם של בני האדם. לא היתה במצרים פעולה שאיננה מאגית. לחותרים, היה שיר מאגי הגורם למשוטים לנוע ביתר קלות. לזורעים, היה שיר מאגי הגורם לזרעים לצמוח ביתר קלות. לסתתים, היה שיר מאגי הגורם לאבן להיחתך בדיוק במקום הנכון.

לא היו חגיגות סתמיות במצרים. לאביב היה הקצב שלו, לקיץ קצב משלו, וגם לחורף ולסתיו. האדם מצרי למד מהמאגיה שהבית בו הוא גר יכול להיות קטן ודל, יכול להיות עשוי מבוץ ומקש, אבל הבית בו גרים האלים חזק, עשוי אבן ושורד את תופעות הטבע. עד היום מפליאות אותנו הפירמידות ואנו שואלים כיצד הקימו דבר כה מופלא. קיימות השערות שונות ומחקרים רבים לגבי הבנייה, אבל קיים דבר אחד איתו אי אפשר להתווכח, והוא שהפירמידות נבנו בעזרת המאגיה של עם אשר למד להיות נצחי.

תרבות נוספת, ממנה הגיע זרתוסטרא, שהתערבבה אחר כך עם מנהגי פרס ומסופוטמיה, הייתה קשורה ל"מאגים העתיקים". היה להם טקס מיוחד לשמש, שלצערנו עבר שחיקה. המאגים העתיקים קידשו את השמש, אך לא רק את השמש שנותנת אור וחום, אלא את השמש של האמת, של הצדק, שהיא מעבר לגוף הפיזי של השמש. המאגים הסבירו שאם לאדם, שהוא כה קטן, יש נשמה כה עמוקה וגדולה, לא ייתכן שלשמש, שהיא גדולה הרבה יותר מהאדם, ומוארת הרבה יותר ממנו, לא תהיה נשמה. הם קידשו את נשמת השמש, למרות שהגוף שלה הוא זה שנותן אור וחום. יחד עם השמש הם קידשו את האש, את קרני האור, ואת כל מה שהיה אמור לעבוד עם אור, חום, אש וחשמל. הם חשבו שביסוד האש טמונה מאגיה עמוקה העוברת ליסודות האחרים: האוויר, המים והאדמה, עד שבסוף האדמה הנשארת בידי בני האדם, נשארת מוצלת וענייה, אך עדיין מכילה מעט אש.

ואיך לא נדבר על יוון? אילו היינו צריכים לתמצת את המאגיה של יוון במילה אחת, המילה הייתה יופי, או הרמוניה. מיוון העתיקה ועד התקופה ההלניסטית, קיים חוש של יופי והרמוניה שהתגלה לא רק בדברים הפיזיים אלא גם באדם המחפש אחר היופי וההרמוניה, כי האדם שמחפש את היופי וההרמוניה לא רק מחפש את הצורה אלא את מה שמעבר לה. מהתקופות העתיקות של יוון קיים מיתוס המדבר על המאגיה של האדם – המיתוס של פרומתאוס. הוא נכנס לאולימפוס, גנב את אש האלים ונתן אותה לבני האדם כדי שגם הם יוכלו להבין. מיתוס זה מבטא עקרון מאגי חשוב מאוד הקיים בסמליות של כל הציוויליזציות: האדם ישן, מפוחד וחסר הכרה. הוא חש עני, ללא עזרה ועצוב. עד שפרומתאוס, המסמל את ההורים של האנושות, ירד והביא את האש, ניצוץ של חיים והכרה לאדם. הוא סיכן בכך את עצמו ושילם כאשר נקשר להרי הקווקז. פעולה זו סיפקה את נדיבותו של פרומתאוס, שחשב שבני האדם צריכים לחלוק את כס המלכות עם האלים.

גם במיתוס של אורפאוס והלירה בעלת שבעת המיתרים קיימת מאגיה. הלירה איננה רק כלי נגינה, היא מייצגת את האדם על שבעת מרכיביו. זה האדם בעל שבע המאגיות, הלומד לכוון את המיתר במהלך האבולוציה שלו. לומד ליצור צליל ועוד צליל, עד שבסוף בפסגה של מהותו הפנימית הוא מצליח ליצור את הלירה המאגית, את היופי, הצליל והצבע המושלמים.

המאגיה של יוון הועברה לרומא, שם היא יוצגה על ידי המילה מעלה, Virtue. כאשר אדם כונה איש מעלה, הכוונה היתה שהוא אדם טהור, אצילי, הלוקח אחריות לכל מעשיו. ברומא עבדו עם המעלה במקדשה של האלה וסטה, עם האש שלעולם לא אפשרו לה לכבות. רומא ביטאה את המאגיה באמצעות כוהנות וסטה אשר שמרו על הטוהר ועל המעלה, כיוון שידעו לשמור על האש דולקת באופן תמידי.

גם באמריקה שלפני האדם הלבן, שכמעט איננה מוכרת ונחקרת רק מעט, היו מאגיה ומאגים. הספרדים הראשונים שהגיעו הרגישו שהם הנכבשים, בשל המאגיה שפגשו. הם חוו משהו מוזר, כוח עמוק שלא ידעו להסביר. ניתן להשוות את המאגיה בספרד עם מאגיות שכבר הזכרנו, כמו המאגיה של מצרים, יוון, רומא, שומר, סין, המאגיה שמאפשרת להרים פירמידות, לגלות שוב את הקשר הנסתר הקיים בין הריבוע הנשען על האדמה, הפאות המשולשות העולות כמו להבות של אש והקדקוד כנקודה העליונה של האבולוציה.

גם בעולם הים תיכוני התקיימה מאגיה. כמה פעמים קראנו על הדרואידים ועל המקדשים שבנו בטבע. הכוהנים הקלטים היו יורשיה של המאגיה העתיקה שהקימה את הדולמנים, אותן אבנים ענקיות שעדיין גורמות לנו לשאול כיצד הקימו אותן.

מאגיה היום

המאגיה התקיימה תמיד. היא קיימת גם היום. המאגיה, כפי שהייתה מובנת בעבר, אינה על-טבעית או לא-טבעית. היא טבעית לחלוטין. אין דבר בטבע שאינו טבעי, מעצם היותו בטבע. מה שקיים אלו דברים שאנו מכירים יותר או פחות טוב, דברים שנמצאים בהישג יד ונראים לנו טבעיים, ודברים שנמצאים רחוק ודורשים זמן ומאמץ, וכיום נראים לנו על-טבעיים. המאגיה הינה אנושית, ונמצאת בלב כל אדם. אבל כמו עם מושגים אחרים שנשחקו, עלינו לתת לה חיים וערך חדשים. איך נותנים למאגיה חיים? באותה צורה בה נותנים חיים לאנשים או לרעיון חדש. למושג המאגיה נותנים חיים כשנותנים לו אמונה, כשחוזרים לחקור וללמוד אותו. עלינו לחזור אל העבר לא כעבר שאינו שייך לנו אלא כעבר שלנו, כעבר של האנושות.

כמו שאמרו העמים העתיקים, יתכן וקיימות מדרגות רבות, צורות שונות של מאגיה, מהקטנה והפשוטה ביותר ועד המסובכת – המאגיה של הכרת היקום, החוקים והשאלות המסתוריות. כל המאגיה הזאת שייכת לנו ונמצאת בידינו בכדי להפוך אותנו למאגים, לחכמים, ובמילה אחת – לבני אדם עם הכרה.