בתרבויות רבות אפשר למצוא עדויות על הקשר המיוחד האפשרי בין מורה לתלמיד. אין מדובר בקשר המאולץ המתקיים כדבר שבשגרה במסגרת חינוכית כזו או אחרת, ושתכליתו להעביר ידע תיאורטי בנושאים שונים, אלא על קשר הנוצר ומתקיים כתוצאה מכמיהה משותפת של המורה והתלמיד לגילוי אמת, ומצורך עז, האחד לקבל והשני להעביר ולתת. הידע שיועבר במקרה זה אינו נסמך על הבנה אינטלקטואלית, אלא על ההעברה של חיים, של מציאת כיוון ומשמעות, ידע המוביל את התלמיד להבנה עמוקה מיהו, מאין הוא בא ולאן הוא הולך.
אפשר למצוא את הקשר הזה בתרבות יוון, כפי שהתקיים בין אפלטון לבין מורהו הנערץ, סוקרטס. אותו קשר התקיים גם בין בודהא לתלמידיו, ומפורסם במיוחד הוא החיבור יוצא הדופן שצמח בין ג'לאל א-דין רומי לבין שאמס תבריזי, מהתרבות הסופית.
התלמוד מתייחס לקשר הזה באמירה שההורה הוא אמנם זה שהביא את הילד לעולם, אבל המורה, שמלמדו חכמה, מביא אותו אל "העולם הבא”, עולם של רוח, של יצירתיות, של רעיונות, של ערך עצמי וחיי נצח. במובן זה, ההוראה עולה אפילו על ההורות.
הקשר בין מורה לתלמיד הוא קשר מקודש, שבו המורה אינו מלמד, אלא מחנך. הוא אינו מעשיר את התלמיד בעובדות, אלא מכוון את התלמיד לעבר גילוי הפוטנציאל הקיים בו. למעשה, תפקידו הוא דווקא להסיר "שכבות" מיותרות מהתלמיד, ספקות ופחדים, העוצרים אותו מלהתקדם בדרך. אפשר להשוות זאת לאמן מיכלאנג'לו שתיאר את עבודתו על הפסל "דוד", ואמר שתפקידו הסתכם בהתבוננות בגוש אבן, שבו הוא ראה דמות כלואה, וכל מה שעשה היה רק לסלק את מה שאינו שייך לה.
המורה מצביע על הכיוון שאליו התלמיד נדרש לצעוד, מגביר בו את הכמיהה להגיע למחוז חפצו, מסב את תשומת לבו למהמורות בדרך, אך גם אינו מהסס לתת לתלמיד ליפול בהן, כי הוא יודע שאין דרך טובה יותר ללמידה מאשר כאב הנפילה ותחושת ההירואיות והתהילה שבקימה ממנה. כשצריך, הוא יקרע את המסכות מעל פניו של התלמיד, את ההצדקות, התירוצים, את ההתבצרות בדעות ובהרגלים ישנים. רק כך יוכל התלמיד להפוך באמת לבן חורין.
היסוד המחבר בין מורה לתלמיד הוא האהבה. אהבה גבוהה, טהורה, שאינה תלותית, ויכולה לפעמים גם להתבטא במה שיכול להתפרש חיצונית כקשיחות לב מצד המורה, או אפילו הסתר פנים; אך התלמיד המבקש את האמת באופן חסר פשרות, ולא את רחמיו של המורה, מסוגל לעמוד בכך. אהבה כזו היא המזון של הנשמה, היא זו שתאיר לה את הדרך ואת המצולות.
בסרט "הגלגול", שביים הבמאי הישראלי נתי ברץ, מסופר על החניך המסור, הנזיר הטיבטי טנזין זופה, שנשלח על-ידי הדלאי לאמה למצוא את גלגולו של המורה האהוב שלו, הלאמה גאש-לה, שהיה כל עולמו. באחד מהקטעים מתאר זופה כיצד בשעה שמורהו היה יושב בריכוז במדיטציה עמוקה, הוא היה מתקרב אליו חרש חרש, ולאט, לאט, בעדינות אין קץ היה מניח לו פרח מאחורי האוזן. ולעיתים, בעוד טנזין ישן את שנת הלילה, היה גאש-לה מניח לו בחזרה פרח מאחורי האוזן, איתו היה מתעורר בבוקר. היש ביטוי אהבה יפה ועדין יותר מזה בין תלמיד למורהו?
"צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי, לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל-אֵל חָי" (אברהם אבן עזרא)
הסוּפים משווים את היחסים הללו ליחסים המתקיימים בין האדם לאלוהיו, המכילים היבטים של אהבה ויראה, חסד ודין. כך מעוררת נוכחותו של המורה בלב תלמידיו רגשות קוטביים.
במאה ה-13 לספירה הגיע נווד סוּפי מסתורי בשם שאמס תבריזי במסעותיו לקוניה, שם פגש את המשורר הנודע, ג'לאל א-דין רומי. הפגישה הותירה בשניהם רושם בל יימחה.
במשך שנים רבות חיפש רומי מורים חכמים, מקורות השראה, אך לא מצא את התשובות שחיפש אצל האנשים שנקרו בדרכו. כולם ידעו לצטט מהספרים ומכתבי הקודש, אך אף אחד מהם לא דיבר מהלב, מנסיונו האישי.
כאשר פגש רומי את שאמס הוא הבין בוודאות שלא ניתן לערער עליה, שהוא נמצא בנוכחותה של אלוהות, שהוא פגש במסתורין עצמו.
תבריזי, שעל פי הממצאים היה אדם שהתעורר התעוררות רוחנית, נהפך עבור רומי למורה רוחני גדול והתפתח ביניהם קשר של אהבה מיסטית עמוקה. הם חלקו כמיהה שווה בעצמתה להכיר את אלוהים. שאמס מצא את אלוהים בכל דבר, בצורות הפשוטות של חיי היום-יום, וזה מילא אותו באקסטזה, שאותה הוא שיתף עם רומי – דבר שבו רצה רומי באופן נואש.
הם הפכו לבלתי נפרדים. שאמס הראה לרומי שאלוהים בתוכנו הוא אמיתי, שאנו איננו ישויות נפרדות. רומי, בתמורה, כתב שירי אהבה עילאית למורהו:
"עמוק בלב כל מסתרי הרוח נחבאים.
רק מנשמה יכולה נשמה אחרת לקבל את סודותיה,
לא מעמוד בספר או מנאום רהוט".
רומי אמר על שאמס: "מה שבעבר חשבתי עליו כעל אלוהים, פגשתי היום כבן אדם".
כיצד אנחנו, בני התרבות המערבית המודרנית, נגיב למשפט שכזה? מה יעלה? האם ציניות וגיחוך? האם פחד מגורואים שרלטניים ומשטיפות מוח?
אם בודהא או אפלטון היו נוקשים על דלתנו ומבקשים להיות המורים שלנו, אני מניחה שרובנו היינו נענים בשמחה, אך מה בדבר אדם חי, בן זמננו? האם זכינו לפגוש בחיינו אדם בשר ודם המגלם עבורנו ערכים גבוהים? המסמל עבורנו את מה שאנו רוצים להיות?
יש לנו צורך במדריכים, במחנכים, בנותני דוגמה. בתקופתנו, כל אחד חופשי לפעול על פי רצונו, אבל מה ערכה של החירות הזו, כאשר איש אינו מלמד אותנו להבחין בין אמת לאשליה?
מורה אמיתי אינו גורו נערץ שתלמידיו מבטלים את עצמם בפניו או הולכים אחר אישיותו הכריזמטית. מטרתו של המורה היא לחנך את התלמיד להגיע לעצמאות, לכך שיהיה מסוגל להבחין בין טוב לרע, בין צדק לאי צדק. התלמיד חש יראת כבוד כלפי המורה. אין מדובר בפחד או בהערצה עיוורת, אלא באהבה העמוקה ובהערכה הרבה שרוחש התלמיד למורו, אף שזה האחרון אינו מושלם ובוודאי שעושה טעויות, אך האמת של התלמיד משתקפת בעיניו ומכאן סוד הקשר ביניהם.
המפגש עם מורה כזה יכול לגרום לנשמתנו המנומנמת לפקוח עין ולהתמתח, ואם הצורך בחיפוש ובמציאת אמת בוער בנו, נקפוץ מהמיטה נכונים לכל קרב. מורה אמיתי יגרום לנו להתאמץ, ממש להזיע, בניסיון לשפר את עצמנו ואת העולם.
אני מאמינה שבודדים הם האנשים שאנו חשים כלפיהם יראת כבוד במהלך חיינו, אך את אלו שכן, נזכור היטב כמי שליוו אותנו, הדריכו ועיצבו את דרכנו.
ביבליוגרפיה:
"ההארה" – ג'לאל א-דין רומי (תרגום: גיל רון שמע), רימון חיים אחרים מוציאים לאור, 2001.
"שיר אחד" – ג'לאל א-דין רומי (תרגום: גיל רון שמע), הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2007.
"הסופים" – שרה סבירי, הוצאת אוניברסיטת ת"א, 2008.
