אחרי השריפה

מבט מבפנים על העיר חיפה, בה חיים באחווה אנושית חמה, פשוטה ויומיומית, בני אדם בני דתות שונות. כאשר הארץ בוערת, תרתי משמע, התייחסויות קטנות וגדולות משמרות ערכים, תרבות ומורשת אנושית בעלי איכות מרפאה, בהווה ולמען הדורות הבאים.

בבואי לכתוב את המילים על האירועים שקרו בחיפה אחרי השריפה, חשבתי על העיר המיוחדת הזאת, שבה אני חיה מזה כמה שנים; שנים שבמהלכן גיליתי עיר שחיה את האחווה בין בני האדם, אחווה בין דתות. לרגעים מסוימים נראה שכל מה שקורה בשאר המדינה אינו הגיוני או קשור לעיר הזאת.
לפני כשנה וחצי, בזמן שתושבי העיר חששו לצאת לרחוב, בעיקר בגלל הפיגועים שהתרחשו מדי יום, מצאתי את עצמי בחדר המיון מלווה את אבי, שהיה חולה מאוד. שם, באחד מבתי החולים הרבים בעיר, נגלה לעיניי צוות שלם של רופאים ואחיות, דוברי שפות שונות, עמלים ועושים כל שביכולתם כדי להציל חיים. הם הצילו את אחמד שנפצע ברגלו; דיברו בסבלנות אין-סופית עם גברת זילברשטיין, שהייתה חולת דמנציה, ולא הבינה מה מתרחש סביבה; טיפלו בבוריס שהגיע עם קשיי נשימה, ובעוד רבים אחרים… שני אירועים זכורים לי במיוחד משם. האחד הוא רופאה ששמה חיה, מקרבת כיסא משרדי לעבר רופא בדואי ששמו חמיד, תוך שהיא אומרת לו בחיבה ובדאגה אמיתית: "שב, תשמור על הגב שלך".
האחר, אחות ששמה סמיה, ששוחחה עם אבי ושאלה לשלומו בדאגה כנה ואמיתית. התמונות הללו, על רקע האווירה הכללית במדינתנו הקטנה, הזכירו לי שהחיים המשותפים, למרות הכול, מתקיימים כאן.

בפעם אחרת הגעתי לסופרמרקט, שם ראיתי בחור, חובש כיפה סרוגה, ששוחח עם עובדת אחרת ששמה מנאר. לא שמעתי את כל השיחה אבל שמעתי חלקים ממנה, ותנועות הגוף עזרו לי להבין שהיא עוברת תקופה קשה ושהוא מנסה לעודד אותה, ובעיקר להקשיב לה. האמנם זה אכן אמיתי? שאלתי את עצמי.

היה רגע אחר שבו דווקא הרגשתי את השמחה של המפגש בין הדתות, במרכז כלשהו בחיפה. בחדר האוכל הייתה בחורה מצחיקה מאוד ששמה סמירה, שגרמה לכל העובדים וגם לאורחים סביבה לצחוק. היא הצליחה לאחד ברוחה המרוממת את כל מי שהיה שם, ללא הבדל. מישהו אחר אולי היה יכול להבחין בה מבחוץ ולהירתע.

במשך השנים אספתי לי עוד הרבה מאוד רגעים מיוחדים כאלה, שעוזרים לי לראות שהחיים המשותפים אכן קיימים, כאן, בעיר המיוחדת הזו. אני יודעת שזה קיים במקומות נוספים בארץ וגם בעולם, אבל כאן, בחיפה, יכולתי לראות את זה מדי יום כמעט: בני אדם חייכניים, אדיבים ומתקשרים זה עם זה כבני אדם, ללא רתיעה. זה מזכיר לי שהשלום שאנו חולמים עליו אינו ממש בשמים, זה מתרחש כאן ועכשיו.

ולעניין השריפה: כאשר התרחשו שריפות לאחרונה ברחבי הארץ, גם חיפה הייתה אחד מהמוקדים. בשיחות שעלו בנושא דנו בנזקים, אבל גם בשאלה מי גרם לשריפות ומי הצית אותן. נראה שהיו אלה אנשים שחיפשו להזיק, אבל זה גם מה שגרם אולי לקבוצה מיוחדת, ובראשה רב מיוחד, לארגן מפגש אחווה של תושבים, בני דתות שונות, בעיר חיפה. למפגש הזה הוזמנו אנשים מקבוצות שונות לחלוטין: היו שם שתי רבניות רפורמיות, שני נציגים של האיסלם, נציג של הדת האחמדית, הרב עצמו ועוד אורחים נוספים שהזמין.

בערב, על הבמה, פתח הרב בציטוט מתוך הברית החדשה, המדבר על האחווה האנושית ועל המשמעות של להיות אדם. לאחר מכן כל אחד מהאנשים דיבר על החשיבות שבפתיחות ובקבלה של האחר, ובעיקר על הכבוד שיש לכל דת באשר היא, ועל האפשרות לחיות יחד בשלום, בחום אנושי אמיתי ואותנטי.

בהמשך הערב הוא סיפר שחלק מבית הכנסת שלהם נשרף, וכאשר הם רצו להזמין שולחנות וכיסאות חדשים, הוא התקשר לנגריית סאמר. כשסאמר שמע שהרהיטים הקודמים עלו באש בשריפה, הוא הודיע לרב שהוא ייתן לו את הציוד שהזמין במתנה לבית כנסת. (מה לומר? זה אמיתי).
במפגש הייתה גם קבוצה נוספת מיוחדת ששמה "תג מאיר". זהו ארגון ישראלי שהוקם בדצמבר 2011 על ידי קבוצה של רבנים פעילים, כדי לתת מענה לאירועי "תג מחיר" בידי קיצוניים משני הצדדים בשטחים. הקבוצה מגיעה לעזור ולתמוך אחרי שנוצרים נזקים והרס, במיוחד במקומות קדושים שונים בארץ, כגון מסגדים, מנזרים ובתי קברות של מוסלמים ונוצרים. לאחר ההרס והפגיעה הפיסית וגם הנפשית של אותם אנשים, הם באים לסייע, לתמוך ולחבק, ובעיקר להראות שאפשר אחרת.

נציגי קבוצה אחרת הגיעו מבקה אל גרביה והביאו איתם במתנה 20 שתילים. בהמשך הערב התברר שהקבוצה מבקה אל גרביה באה להעניק תמיכה ומנחה כאות תודה והוקרה על החיזוקים שקיבלו מ"תג מאיר", אחרי הוונדליזם שנעשה במסגד שלהם.
בהמשך אותו יום חילקו נציגי "תג מאיר" פרחים לכל התושבים שפגשו.

הרגעים המיוחדים האלה, שאספתי בשנים האחרונות, הם השראה וחיזוק לכך שאחווה בין בני אדם באמת קיימת, ולא רק כחזון אפשרי. זה כאן! זה נוכח! מדי יום ביומו.

די להיות ברחוב ולהתבונן בהתרחשות הזו, ממש תחת עיננו, ולהיווכח שזה אכן קיים. כשחושבים על זה, כולנו בעולם הזה בני אדם, לכולנו יש אתגרים, קשיים והתמודדויות לא פשוטות. השפה שונה, והדת שונה, אבל החיים הם אחד. אנו מדברים על אחדות, ולעתים נדמה שהיא אוטופית, אבל זה באמת פשוט מאוד: מבט בעיניים ושיחה פשוטה עם האדם שמולי מראים לי שאנחנו דומים, שיש בנו אותם צרכים, אותם ערכים ואותם פחדים וחששות, רגשות וחלומות.

אני מזמינה את כולנו להתבונן ברגעים כאלה ולאסוף אותם. הם מעניקים אור בתוך בליל השנאה שיש בעולם.

ולסיום, ציטוט מתוך השיר "תפילת האימהות", שכתבה היוצרת יעל דקלבאום במסגרת פרויקט "נשים עושות שלום". השיר מבוצע באנגלית, בערבית ובעברית:
"מתי ימסו חומות הפחד ושבתי מגלותי… ייפתחו שעריי, אל הטוב האמיתי…". כלומר, כאשר ימסו חומות הפחד וייפתחו שערי הלב, אז נוכל באמת להרגיש את זה מתרחש בכל רגע, בלי להיות מופתעים או נרגשים, זה פשוט יהיה שם.

שתי הערות:
1. תודה ליאיר שנכח במפגש הדתות והיה לי כעיניים שעזרו לי לחוות את הרגע המיוחד הזה.
2. השמות המוזכרים במאמר אינם השמות המקוריים.