אחד הדברים שתמיד מפליאים אותי, הוא הדרך שבה תופעה אחת יכולה להביא למגוון של חוויות שונות ולדרכי התבוננות שונות על המציאות. מגפת הקורונה היתה דוגמה לתופעה כזו.
כשצפיתי במעגלים החברתיים והמשפחתיים שלי, שכוללים גם שכנים וגם מכרים שחלקם ממדינות אחרות, הבחנתי שהמגפה, שהביאה את העולם למצב בלתי צפוי, השפיעה עליהם במגוון רחב של צורות.
חלקם חוו את הסגר כאחד הזמנים הטובים בחייהם. השהייה המרובה בבית, היכולת לעבוד מהבית, ללא נסיעות ארוכות וללא טיסות, השקט, האוויר הנקי. הם כלל לא התגעגעו לחיים המתוחים והלחוצים שלהם, הזכורים להם מהתקופה שלפני המגפה.
לעומתם יש אחרים אשר חוו את הסגר בצורה קשה ביותר. הם הרגישו כלואים, אסירים בביתם. חסרו להם המפגשים החברתיים והנסיעות שאפשרו להם להחליף מציאות אחת באחרת, ולעתים אף בריחה ממציאות מוכרת.
גם אלו שנפגעו ישירות מהנגיף וחלו חוו את המחלה באופן שונה; חלקם רק סבלו מתסמינים קלים של המחלה ואצל האחרים המחלה הייתה קשה ונחוותה כמשמעותית ומשנת חיים. לצערנו, כולנו מכירים מישהו שנפטר מהמחלה.
למחלה היו גם השלכות לגבי העבודה שלנו. חלק מהאנשים עבדו הרבה פחות ואף הוצאו לחופשות או איבדו את מקום עבודתם. אצל אחרים עומס העבודה גדל והם עבדו יותר מתמיד. אלו שעובדים בבתי חולים ובבתי אבות חוו תקופה קשה ואינטנסיבית, רצופה התמודדות עם רגעים קשים של שיברון לב ועצב.
גם חווית היומיום שלנו הייתה מגוונת ונעה בין מפגני טוב לב ומחוות אנושיות של נדיבות, לפאניקה של קניות ואף מאבקים שנצפו בחנויות על… נייר טואלט.
אבל האם אין זה כך בדרך כלל בחיים?
האם איננו חווים את הדברים בצורה שונה אחד מהשני, למרות נסיבות דומות ותנאי מציאות משותפים (אותה עיר, אותו מזג אוויר, אותה סביבת עבודה וכדומה)?
כולנו מנוהלים על ידי אותם חוקי מציאות, בין אם מדובר בחוקים פיזיים או בחוקי מדינה, ועדיין אנו חיים מציאות אינדיבידואלית, כלומר כל אחד ותפיסת המציאות שלו. למרות שזו תופעה נורמלית, זו עובדה שקל לנו לשכוח.
השכחה הזו גורמת לפילוג ולנפרדות בינינו, כאשר בעיקר בזמנים מאתגרים בהם כל מה שאנו זקוקים לו הוא קשר ואחדות.
מקור הבעיה הוא הנטייה הלא מודעת שלנו לחשוב שהאמת שלנו היא האמת הנכונה, והיא גם היחידה שקיימת. כאשר אנחנו חושבים כך, באופן אוטומטי כל חוויות המציאות של האחרים נתפסות אצלנו כמעוותות ואפילו שגויות. זה מוביל למאבק קשה על נכונותן של תפיסות המציאות השונות.
ככל שנזדהה וניצמד לתפיסת המציאות שלנו כתפיסה הנכונה הבלעדית, כך יהיה לנו קשה יותר למצוא מכנה משותף עם האחרים.
זה אף מחמיר בעקבות נטייה אישיותית נוספת שלנו: הצורך שלנו להיות צודקים.
החשש שלנו שלא "נהיה צודקים" נובע מהפחד שהאמינות שלנו והערך העצמי שלנו עלולים להיפגע מאוד אם נטעה. אנחנו מקשרים זאת עם כשלון והשפלה, אין לנו שום רצון שהאחרים יטילו ספק ביכולות שלנו ואפילו בלגיטימיות שלנו.
על כולנו להיות מודעים לנטיות האלו שלנו ולנסות להגיב אחרת, להצליח ולהתגבר על הצורך להיות צודקים.
עלינו לזכור שהכל יחסי, ושכל אדם חווה את הדברים אחרת, בצורה ייחודית לו. הבנת המציאות אינה מוגבלת לנכון או לא נכון, אלא להבנה העמוקה שלמציאות פנים רבות.
כבר לפני 2500 שנים אמר אפלטון כי איש מאיתנו אינו מחזיק באמת. כולנו חיים בעולם של דעות ולא של ידע אמיתי ועמוק, שנמצא מעבר לאותן דעות. בזמנים מאתגרים ומיוחדים כמו הזמן הנוכחי עלינו להדגיש את המחבר בינינו ולהתעלות מעל המנטל הדואלי שלנו, שחושב בשחור ולבן.
כוחם ויופיים של החיים טמונים לאו דווקא בדמיון בינינו – אלא בשונות בינינו, וביכולת שלנו לפתור ולהבין דברים אחרת.