מדינה – לשם מה?
המאמר שלהלן נכתב ופורסם ביולי 2012. לכבוד הימים המיוחדים שאנו נמצאים בהם כעת – סבב בחירות שני בתוך כמה חודשים והרבה יותר מכך – אני מבקש להביא בפניכם שוב את המחשבות שלי בעניין שאלת תכלית קיומה של המדינה.
הייתי מאוד רוצה לדעת שאין אנו מותירים את השאלה בעניין רק למי שמכונים היום פוליטיקאים.
אני קורא בזאת לכלל ציבור הפילוסופים בארץ – ללא הבדל של מין, דת מעמד וכדומה – לקום ולקחת חלק עז יותר בהשפעה על עיצוב סביבת החיים שלנו והמדינה שבה אנו חיים.
"האם יש לנו עוד 'לשם'? אמרנו: 'גאולה', 'גאולת האדמה', 'גאולת העבודה'. אמרנו אפילו לפעמים 'גאולת האדם בישראל'. שורשו של הדבר היה מושג שבאמונה, אבל נטלנו ממנו אותו יסוד.
אמרנו 'לגאול את האדמה' והתכוונו: לעשותה אדמת יהודים. אדמת יהודים לשם מה?
ד' בן גוריון – להוציא לחם מן האדמה!
מ' בובר – לשם מה?
ד' בן גוריון – בשביל לאכול!
מ' בובר – לשם מה?
ד' בן גוריון – מספיק!
מ' בובר – אני שואל: לאכול לשם מה? אני שואל לחיות לשם מה? לא די לחיות. הרי כולם יודעים שבחיי היחיד לא די בזה. היחיד יודע שצריך לחיות 'לשם' ולא סתם לחיות. אלא כשהמדובר הוא בקבוצה, בעם, מיד משתנה הדבר, אומרים: עם חי למען עצמו. אני שולל את הדבר הזה."
הקטע הנפלא הזה לקוח מתוך אוסף מאמרים של מרטין בובר, "תקווה לשעה זו", הוצאת עם עובד, שיצא לאור בשנת 1992. בקטע זה שני עניינים מרכזיים שתפסו את תשומת ליבי.
הראשון הוא בעצם הסיטואציה שבה מכנס ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, אנשי רוח כדי לדון בשאלות השעה הקשורות להתפתחותה של מדינת ישראל. בהקשר זה פותח מרטין בובר את הפגישה בדברי ברכה לראש הממשלה, שנותן מקום לאנשי הרוח להשפיע על ענייניי המדינה. בכך הוא ממשיך מסורת מפוארת מאפלטון שדיבר על הצורך שיהיה הפוליטיקאי איש רוח-פילוסוף, החל במרקוס אורליוס, שהיה דוגמה בחייו למצביא, מדינאי ופילוסוף, וכלה בעמנואל קאנט, שביקש שאם לא יוכל הפילוסוף להיות השליט, לכל הפחות שתהיה ההזדמנות שקולו יישמע. הברכות לדוד בן גוריון ניתנות בדיוק בהקשר הזה כשהחיבור בין ניהול המדינה לחוכמה ולרוח נשתכח במהלך ההיסטוריה, והנה ניסיון אחד לחבר שוב. כאן כאמור יש נקודת פליאה וכבוד לעצם ההתרחשות.
נסו לחשוב על השדה הפוליטי של ימינו, על האינטרסים והכוחות המעצבים אותו, על דרכי הפעולה, על הערכים או חסרונם… וראו כמה הרחקנו מהניסיון לחבר את אמנות השלטון עם הרוח והמשמעות.
מעבר לכך השאלה הפשוטה והנוקבת שמעלה מרטין בובר – אדמת יהודים לשם מה? ורצף השיח הקצר בינו לבין בן גוריון, שמשיב בצורה פרקטית ועניינית מאוד, מעלה על נס את אחת הסוגיות החשובות ביותר שיש בחיים של אומה בדיוק כפי שהיא מתקיימת בחיים של יחיד, כפי שמעיד על כך באופן נחרץ מרטין בובר – חיים לשם מה?
התשובה שנותן מרטין בובר לשאלה זאת, הן ברמת היחיד והן ברמת המדינה, היא חד משמעית וברורה; אין חיים סתם לשם חיים. צריכים היחידים וצריכה הקבוצה לתת משמעות ומהות לחיים שהם מעבר לחיים לשם חיים.
מהם החיים לשם חיים? אולי מה שאנו מכנים לעיתים קרובות חיי ההישרדות, חיים שהם סך המאמצים שלנו כדי להשיג את האמצעים הנדרשים בחיים כדי להמשיך ולקיים את האמצעים.
שאלת משמעות החיים היא שאלה כבדת משקל שנשאלה מאז שחר היות האדם.
יש הרואים בשאלה זאת שאלה פילוסופית מתפלספת… שאינה באמת קשורה לחיים, אבל יש גם רבים שהתעסקו בשאלה זאת מתוך דחף וצורך אמיתי של חיים, ולא רק כסוגיה אינטלקטואלית.
תהיה אשר תהיה התשובה לשאלה מה משמעות החיים, נדמה שחיים שנחיים ללא עצירה ובחינה של משמעותם ומטרתם, לא שונים במהותם מחיי בהמה המשוטטת במרחבי העשב ומלחכת להנאתה ככל שהיצרים שלה מבקשים.
האם האדם משול לבהמה?
"כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל." [קהלת ג' י"ט]
תשובתו של קהלת לשאלה זאת היא שאין הבדל בן האדם לבהמה. כלומר הם בבחינת מקרה אחד.
אולם תשובות רבות אחרות לשאלה עקרונית זאת מצביעות על ההבדל המהותי בין האדם לבהמה, הבדל שנעוץ ביכולת של האדם לבחור לפעול עם הכרה ותשומת לב על פי ערכים ואמונות שלו, ולא רק מתוך מנגנון אוטומטי משוכלל של יצרים.
אכן יש באדם חלקים שיכולים להיות מופעלים באופן מכאני וללא בחירה, ויתכן שאת מרבית זמנו מבלה האדם על פני האדמה בליחוך העשבים. אולם יש באדם גם ממדים גבוהים יותר. יש לו יכולת הכרת עצמו והעולם בממדים העדינים, הנסתרים מן העין, הרוחניים, והבחירה נתונה בידו כיצד לחיות וכיצד לפעול.
כך בהתאמה לתשובתו של היחיד על משמעות החיים, ניתנת תשובתו לשאלה: מדינה לשם מה?
ברור שאם אנו תופסים את החיים כדבר שיש לחיותו לשם עצמו… כלומר מטרת החיים בעצם קיומם במישורים הבסיסיים הנראים, אזי המדינה והחברה שאנו נקים ישימו להן למטרה לסייע לאדם למלא את צורכי החיים הבסיסיים שלו – ביטחון בסיסי והוצאת אוכל מן האדמה.
אבל אם אנו מכירים בצורך של היחיד לחיות את החיים שהם מעבר להישרדות הבסיסית הפיזית, שהם מעבר לקיום האמצעים, שיש בהם שאיפה להכיר ולממש ערכים ואידיאלים רוחניים – אזי החברה או המדינה שנקים תהיה מכוונת בבסיסה ובשורשה להיות מנגנון שיסייע לאדם לאורך כל חייו לחיות יותר ויותר.
שלא כפי שאנו נוטים לעיתים לחשוב ולהתנהל בעולם, קביעת המטרה והחיבור לצורך קודמים למציאת האמצעים.
חיי היחיד וחיי החברה יש להם כשורש את המטרה הגבוהה ביותר שאליה מכוונים החיים, והאמצעים שמוצא היחיד או הקבוצה קשורים ישירות לגודלה ועומקה של המטרה.
"מצא מטרה, והאמצעים כבר יימצאו." [מהטמה גנדי]
אם כך, מדינה לשם מה?
אם אנו מבקשים לקיים מדינה רק כדי להוציא את האוכל מן האדמה, נקבל מסגרת שתצליח לעשות זאת זמן מה, אבל היא תושפע במהירות יחסית [ומהירות יחסית במונחים היסטוריים יכולה להיות בת עשרות שנים…] מאינטרסים וזרמים אחרים שקיימים בחומר. למשל מיחסי כוחות הקשורים לחלוקת האוכל, מאינטרסים אגואיסטים ופרטיים של חברים בחברה ועוד.
מוכר?
אבל אם אנו מבקשים לקיים מדינה שיש לה כמטרה את הרצון לחיות חיים ערכיים, את השאיפה להיות מסגרת המבקשת לסייע ליחיד לחיות חיים בעלי משמעות, חיים שהם מעבר להזדהות עם החומר וכל הצעותיו – אזי יש לנו אופק של חיים, של אתגרים וצמיחה אפשרית, רחוקים, גבוהים ועמוקים פי כמה וכמה.
מהטמה גנדי, שהיה משחררה הגדול של הודו, ביקש למעשה לא רק לשחרר את ההודים מכבלי השלטון האנגלי, אלא ביקש לקדם תהליך מתמשך של שחרור הודו ובניה מהכבלים השונים, גם ברמות העדינות יותר והפחות נראות. הוא ביקש לקיים הודו שתצליח לסייע לאזרחיה להיות משוחררים מכבלי עצמם, כבלי האגו שלהם, כבלי האינסטינקטים וההפרדה, ובהתאמה לכך חלם על הודו אחת להינדואיסטים, למוסלמים ולאחרים.
מתוך תפיסתו זאת הגדיר גנדי: "שבעת החטאים החברתיים הם: פוליטיקה ללא עקרונות, עושר ללא עבודה, תענוגות ללא מודעות, ידע ללא אופי, מסחר ללא מוסר, מדע ללא אנושיות וסגידה ללא הקרבה." (מתוך רשימה הסוגרת מאמר בכתב העת "הודו הצעירה", 22 באוקטובר 1925).
מה יש בבסיס החטאים החברתיים הללו? אלו הם אמצעים שאינם משרתים מטרה נעלה; אמצעים שהופכים להיות המטרה.
בעידן שאנו חיים בו, בפינות שונות בכדור הארץ עולה ונשמעת צעקת האנשים הדורשת צדק חברתי. צעקה שפורצת גבולות פיזיים ותרבותיים. יתכן שהגיע הזמן לשאול את עצמנו שוב למה אנו חיים את החיים כיחידים ומה מטרת החברות והמדינות שהקמנו.
יתכן שנראה שאנו נכשלים בקביעת המטרה, שאנו מכוונים אל הארץ והחומר… שהאידיאל שאותו אנו מבקשים לקיים אינו רחב מספיק, חסר הוא, ולכן החיים הקולקטיביים כמו חיינו האינדיבידואלים חסרים בצדק, ביופי, בטוב, באמת…
איך מתקנים זאת? קצרה היריעה כדי להסביר זאת כאן, אולם נראה שגם כאן עצתו של גנדי תקפה: "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם."
יש צורך להתחיל את השינוי מהיחיד. היחיד הוא האבן שעמה בונים את החברה וממנה יוצרים את ההיסטוריה האנושית, ולמרות שלימדו אותנו בעולם החומר כי השפעתו האפשרית של היחיד בעולם של המונים קטנה, אנו יודעים שאין זאת כך.
אנו צריכים כאן ועכשיו אנשים המבקשים בחייהם לחיות את החיים לא סתם כך, ומשום כך לא יסכימו שחיי החברה שהם חלק ממנה יהיו מכוונים רק כדי לאפשר את החיים סתם כך.
ככל שיהיו יותר אנשים המבקשים לחיות ולא רק לשרוד, החברות שבהן אנו חיים ילכו ויתעצבו בהתאם.
לסיום, אם נחזור למדינת היהודים… לשם מה נבנתה מדינה ליהודים?
נדמה שתשובתו של דוד בן גוריון ניצחה ובמהלך השנים נבנה בית ומקלט פיזי לכל היהודים המבקשים להיות חלק מבית זה, ולא רק נבנה הבית אלא גם נמצא בו אוכל.
אבל רק שישים שנה עברו וכבר לא ברור האם זה אכן מספיק, ובעיקר מהו האופק של חברתנו וכמה רחב הוא.
עכשיו, כמו בכל העולם, עולים קולות המבקשים חלוקה אחרת של המשאבים… עולים שאלות וספקות לגבי הזהות והמשמעות של החברה הישראלית. יש יותר ויותר חלקים שלא רואים עוד בחברה זאת בית. יש שאלה גדולה לאן נמשיך וכיצד.
גם אנו, ככל אומות העולם, צריכים להתמודד עם השאלה הנוקבת שאחד ממנסחיה בהיסטוריה היה הוגה הדעות היהודי מרטין בובר – מדינה לשם מה?
ודומה שאנו מבינים שהתשובה "לשם אוכל" כבר אינה מספיקה. יש בפינו אוכל ואנו עדיין חסרים.
מדינה לשם מה? יענה כל אחד ואחת מאיתנו… נענה כולנו!
שלכם,
רונן חלבי
מנהל אקרופוליס החדשה בישראל