זה לא פרקטי
מכירים את צירוף המילים: ״ זה לא פרקטי"? בדרך כלל יהיו לפניו מילים כמו, זה יפה אבל… זה מעניין אבל…
כפילוסוף אני שומע הרבה את צירוף המילים המוזכר בהקשר של העיסוק בפילוסופיה.
בצעירותי, כאשר בחרתי ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה, התגובה של אבי הייתה : ״למה? מה תעשה עם זה בחיים? זה לא פרקטי!״ במהלך השנים חזרו וחוזרות אמירות אלו בצורות שונות, כאשר המסר העיקרי אפשר לומר אותו בעברית בוטה, ישירה ו״מעשית״: ״עם פילוסופיה לא הולכים למכולת״.
הגיליון שאתם אוחזים הוא גיליון קיץ 2019. במחזור הזמן, על פי מפתח הפילוסופיה שעמו אנו עובדים, הקיץ מסמן את שיאו של מחזור החיים וככזה זהו זמן העשייה. בקיץ כל הדברים יוצאים החוצה, מגיעים אל שיא הביטוי שלהם. זהו זמן החגיגה של כל מה שנראה, שאפשר לתפוס אותו, ולכן במובן מסוים של מעשיות. נראה לי שזהו זמן טוב כדי להביט על השאלה מהו דבר פרקטי? והאם צריכים אנו באמת לתת את דעתנו על הפרקטיות של הדברים שעמם אנו באים במגע, חיים? או עם מה באמת אפשר וצריך ללכת למכולת? ומהי מכולת זאת בכלל?
המילה פרקטי על פי מילון אינטרנטי משמעה: ״שניתן לבצע אותו, מעשי, ישים.״
המילה מעשי על פי אותו מילון משמעה:
״1. ניתן ליישום, ניתן למימוש.
2. אדם שעוסק בעשייה ולא תיאוריה.
3. ממשי, קשור לאירועים אמיתיים. ״
על פי הפשט של הדברים העניין ברור.
מעשיות היא היכולת לפעול בעולם, היכולת לממש. בשפה העברית המילה לממש רומזת שיש קרבה בין מימוש למה שממשי, כלומר קיים באמת ואינו בבחינת פנטזיה שלנו. כך פרקטי או מעשי הוא כל מה שמסייע לנו לממש את עצמנו ולהתממש בעולם, בהתאמה למה שהוא ממשי.
אז המכולת היא המקום שאליו אנו הולכים כדי לרכוש מזון, משום שכדי לחיות יש צורך במזון. זה אמיתי וממשי. כדי להיות מסוגלים להיכנס למכולת ולצאת עם המזון שאנו זקוקים לו, אנו צריכים להיות מסוגלים להגיע אליה עם אמצעים שיאפשרו לנו רכישה של מזון. היום אנו מכנים אמצעים אלו: כסף.
לכן על פי היגיון פשוט זה הפרקטיות של כל אדם צריכה לכלול את האפשרות שלו לדאוג לעצמו, להשיג אמצעים – כסף, כדי להיות מסוגל לדאוג לצרכיו, למזון הנדרש לו כדי לחיות.
זאת מציאות, אי אפשר להתכחש אליה והיא אינה תלויה בפרשנות כזאת או אחרת. אדם זקוק למזון כדי לחיות, ויהיה זה פרקטי ומעשי מאוד מבחינתו לפעול כדי להשיג לעצמו מזון זה.
על פי רציונל זה, פחות פרקטי או לא פרקטי, יהיה כל מה שלא קשור ישירות לסיפוק הצרכים המדוברים הללו. לכן יכול להיות משהו מעניין, או יפה, אבל לכאורה לא פרקטי משום שאין הוא מקרב את האדם ליעד של השגת המזון שלו.
כאמור, על פי פשט הדברים זה ברור ופשוט. אבל האם יכולים אנו להסתפק בפשט? האם החיים הם רק החיים הפיזיים? האם כל הצרכים שלנו מסתכמים בצורך להזין את גופנו הפיזי? או את גופי אישיותנו האחרים? האם המכולת עם מוצרי המזון היא המכולת היחידה שאליה אנו הולכים או רוצים ללכת?
אומרים על אברהם יהושע השל שהציע להביט על הקשר בין המילה "פשט" ל"טיפש", ובכך ביקש להציע שלא יסתפק האדם לעולם רק בפשט של הדברים. אם כך, ראוי להביט שוב על מה שהוא ממשי וקשור לאירועים ממשיים.
הפילוסופיה היא בדיוק התחום שעושה זאת.
הפילוסופיה היא התחום המאפשר לאדם, לפילוסוף, לשאול, לחקור וגם לגלות ככל יכולתו ורצונו על עצמו ועל העולם. הלב של הפילוסופיה הוא באהבה של החוכמה.
מהי חוכמה זאת? היא האוצר האנושי שנצבר במשך אלפים רבים של שנים אצל חכמים בני כל האומות, שעוסק בשאלות על החיים, על מה שממשי ועל מה שכדאי וראוי לעשות כדי לחיות באמת.
חוכמה זאת מרחיבה מאוד את מה שהאדם תופס בדרך כלל על עצמו, ובהתאמה את מה שיכולים להיות צרכיו והערוצים שיביאו לגדילתו והתפתחותו.
אם האדם אינו רק גופו הפיזי, אלא הוא גם מערך נפשי הכולל רגשות ומחשבות וגם מעבר לזה – ניצוץ רוחני שקשור ללב הזהות שלו, אז המושג "מעשי", ככזה המקדם את האדם לכל מה שממשי ואמיתי, מתרחב מאוד.
באופן טבעי, פילוסופים שונים בני זמנים ותרבויות שונות, ראו ונתנו סימנים שונים באדם, בפוטנציאל שלו ובאפשרות שלו להיות חלק פעיל בעולם. הם תיארו תיאורים שונים, צבעו בגוונים מרובים ודיברו בהקשרים מיוחדים על טבע האדם והגורל שלו, כפי שהם ראו אותם מנקודת מבטם הספציפית והמיוחדת.
עם זאת, המחקר ההשוואתי הפילוסופי מראה בבירור שלמרות העושר הברור של הצורות, השורשים של כולם קשורים לאותה מציאות של אדם ובכלל. לכן אפשר לדבר על מספר מסרים עקרוניים וכלליים שקשורים בשאלה הנצחית : מהו הפרקטי עבור האדם?
להלן חלק ממסרים אלו.
* פרקטי הוא לשאוף לדעת שאיני יודע. ההכרה בעובדה שאיני יודע היא תחילת התעוררותו של המנוע הפנימי של האדם שדוחף ומלווה אותו באבולוציה שצפויה לו.
* פרקטי לשאול תמיד מה אני עושה ולמה אני עושה מה שאני עושה. זה לא עניין פורמלי, זה עניין מהותי של איך אני חי את החיים. לשאול שאלות אלו מקדם את האפשרות שאהיה ער. להיות ער זה פרקטי מאוד.
* פרקטי לשאוף לקלוט שזהותי כאדם מורכבת, והיא אינה רק חומרית. אדם שמתחיל לקלוט זאת נפתחת בפניו דרך האדם, הדרך שכל אדם צריך לגלות ולצעוד בה. דרך זאת מובילה מהמוגבל והזמני, מן האגו, לרחב ולנצחי, לאדם שהוא צלם אלוהים.
* פרקטי לשאוף לגלות שהעולם פועל על פי חוקיים מסוימים – דהרמה, שאני כאדם פוגש בחיי את התוצאות של ההתנהלות שלי עם חוקים אלו – קארמה.
* פרקטי לשאוף לגלות מהו חוק החיים שלי, מהו הייעוד שלי, מה ליבי רוצה ומבקש, למה באתי אני לעולם כעת? וככל שמתגלה תשובה, פרקטי להיות נאמן לה, לחיות על פיה!
* פרקטי לשאוף להוסיף הרמוניה בין כל חלקי זהותי וחיי. זה שיש אצלו הרמוניה בין מה שהוא חושב, מרגיש ועושה הוא אדם מאושר. להיות מאושר זה פרקטי.
* פרקטי לשאוף לגלות מה הקשר ביני ובין החברה והעולם שבתוכם אני חי. בניסוח היהודי היפה של זה: ״אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי מה אני? ואם לא עכשיו אימתי? (אבות, א׳, י״ד)
* פרקטי לשאוף לגלות את המסתורין של הבלתי נראה, לא לסמוך רק על החושים שלנו ועל הפן הנראה של הדברים. או בניסוח של הנסיך הקטן: ״אין אנו רואים היטב אלא באמצעות הלב.״
ועוד…
ואולי הכי פרקטי וחיוני זה לשים לב לכך שאנו נולדים ולכן גם נמות. ההתייחסות למוות, לעובדה שאנו מתקרבים אליו כל יום, היא פרקטית מאין כמוה, ובכל זאת איננו עוצרים לעסוק בה. למה? משום שאנו לא פועלים בצורה רציונלית. יש לנו נטייה אנושית מוכרת – לטמון את הראש בחול ולקוות לטוב.
כאילו אמרנו: מה שאנו לא רואים, לא יודעים, לא בהכרה אליו – לא קורה. האם אכן כך? האם זה פרקטי? לא! ובכל זאת הרוב הגדול והמכריע של האנושות פועל כאילו המוות לא קיים.
למה אני טוען שההתייחסות למוות היא אולי הדבר הפרקטי ביותר שאנו יכולים לעשות?
לא משום שיש לי נטייה מורבידית וחובב מוות אנוכי, אלא משום שאני יודע כפילוסוף שיש ביכולת של האדם להסכים להביט נכוחה על המוות, בבחינת התחלה משמעותית מאוד של התמודדות אחרת עם כל מה שאנו מכנים עד כה "חיים".
אנו חיים בזמנים שבהם התפיסה השלטת והמכוננת של התודעה שלנו, לפחות בעולם המערבי, היא תפיסה מטריאליסטית. תפיסה זאת היא חלקית ומוגבלת, היא אינה מכירה בעושר הנפשי והרוחני של החיים ובתוך זאת של האדם.
האדם, בהתאמה לתפיסה זאת, הוא בעיקר הגופים הנראים והמוחשיים שלו, מה שאפשר וצריך להאכיל במזון שרוכשים במכולת. על פי היגיון זה, החברה היא המקום שבו יש לבני אדם שורה של הסכמים שתכליתם לסייע לנו לשרוד, לחיות חיי ביטחון ונוחות, אבל לא מעבר לזאת. במובנים רבים התפיסה המטריאליסטית מעודדת את האדם לבחון ולמיין בין מה שפרקטי ולא פרקטי, על פי מה שהיא תופסת כחיים ראויים של אדם.
זוהי תפיסה חסרה, היא נותנת משקל רב מדי לענפים הנראים של החיים והיא אינה מתייחסת כלל לשורשים.
כן, צריך אדם לדאוג לגופיו, לחייו הפיזיים, לביטחון שלו… אבל על פי החוכמה של בני האדם, כל אלו הם רק התשתית שעליה אמורים לצמוח חיי נפש ורוח. החיים האנושיים הם מסע שהאדם אמור לגלותו, אולם עד הגילוי נראה שכולנו במבוך.
הפילוסופיה מציעה לבדוק שוב והיטב מהם החיים ואיזה פוטנציאל יש בהם עבור האדם, ורק מתוך בחינה זאת להגדיר מחדש מהו פרקטי עבורו. אפשר לומר בבירור שבחברה שבה אנו חיים כעת הגדרת הפרקטי רחוקה מאוד מן המציאותי והממשי.
אני פילוסוף, אוהב חוכמה, הולך בעיצומה של דרך האדם, והפילוסופיה היא בשבילי משאב של עושר רב שעמו אני נגש למכולת החיים ודואג למה שליבי מבקש וצריך.
ואתם?
האם אתם חיים חיים פרקטיים?
שלכם,
רונן חלבי,
מנהל אקרופוליס החדשה בישראל