וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם." בראשית ל"ז,כ"ד
שיר טיבטי שפילוסופים אוהבים לצטט מספר על רחוב שבו הולך אדם ובו בור, ועל תהליך הזיהוי וההתגברות של האדם על הנפילה בבור.
מסתבר שלא מדובר בעניין פשוט ומהיר. מדובר בתהליך שתחילתו באי זיהוי הבור ונפילה אליו, אירוע שחוזר וקורה, למרות ניסיון מצטבר, עד לרגע שבו אדם לוקח אחריות ולכן זוכר את הנפילה ומצליח להגיע לפתח הבור ולדלג מעליו. שיאו של התהליך המתואר הוא בעדות על האדם שמצליח בכלל ללכת ברחוב אחר.
השיר הזה עוסק בחיים של אדם, בהרגליו, בעמדה של בערות שעמה הוא מתחיל, ביכולת שלו ללמוד על עצמו ועל הדרך שלו בחיים – עד לשיא האפשרי של שינוי מהותי, זיהוי האפשרות של הליכה ברחוב אחר ומימושה.
אף שלתהליך המדובר מספר שלבים ואפשר לחשוב שכל אחד מהם חשוב ובעל משמעות, לא פעם אני מוצא שאנשים שמתוודעים לשיר ולתהליך שהוא מציע, ממש כמו בחיים, מבקשים להתגבר מהר או להימנע כליל מן השלב של הנפילה או השהייה בבור.
למעשה, נראה טבעי מאוד שהאתגר הוא כיצד לא ליפול לבור, כיצד להצליח להמשיך ללכת הלאה.
האומנם כך?
מה זה אומר ליפול לבור? למה קיימת אצל האדם הנטייה להימנע מנפילה לבור, ומה המשמעות של הרצון ללכת הלאה?
האם בכלל יכול אדם ללכת בדרך החיים מבלי ליפול לבור, ולא רק אחד?
בדברים שלהלן אני מבקש ולו לרגע להאיר את הבור, את מקומו ומשמעותו האפשרית בדרכו של האדם. ראשית צריך להזכיר להבהיר שהשיר הטיבטי, כמו דבריי כאן, עוסקים לא בפשט של הדרך של האדם. הסוגיה אינה ביכולתו של אדם להלך ברחוב פיזי וקונקרטי מבלי ליפול לבור, כלומר מבלי להינזק בגופו או יותר מכך. הפשט המתואר מסמן ומסמל את הדרך הפנימית של האדם, את הדרך שבה ושעמה הוא מגלה את עצמו, לומד לעבור ממצב של חוסר הכרה, או תמימות הקשורה להזדהות עם השטחי והנראה – להכרה נכונה ובוגרת יותר, המאפשרת לו לדעת את עצמו כפי שהוא.
זוהי דרך של התפתחות, של גילוי והתגלות שבשפה של הבודהיזם מביאה את האדם להארה. אבל אין מדובר בדרך שרק הבודהיזם עוסק בה.
אפשר לומר שהצורך של האדם לעבור תהליך של זיהוי העמדה שממנה הוא מתחיל – חוסר ידיעה, ידיעה חלקית, אשליה ויציאה לדרך של הרפתקה שבה נדרש הוא להתגבר, בעיקר על חלקים בתוכו, כדי להגיע ללב זהותו האותנטית – הוא אוניברסלי.
מהו הבור בתוך תהליך זה ומה חלקו העקרוני?
כדי לגעת במאפיינים אלו אפשר גם להביט בציטוט שהבאתי לעיל, מתוך ספר בראשית, העוסק באחיי יוסף המשליכים אותו אל הבור.
מהי בשורת הבור?
1. שיבוש חיי ההרגל –
הנפילה בבור נתפסת תמיד אצל האדם כשיבוש של חייו כפי שהוא רגיל אליהם. משום כך נטייתו האינסטינקטיבית היא לרצות לצאת מן הבור כדי לחזור לדרך שבה הוא מהלך כל ימי חייו.
2. מעבר מהחיצוני לפנימי –
הנפילה לבור מסמלת מעבר מחוויה המתרחשת על פני האדמה לחוויה שהיא כבר מתחת לפני האדמה. במובנים רבים פני האדמה מסמלים את הנטייה של האדם להזדהות עם הנראה, החיצוני והחומרי בעיקר, והמעבר לפנים האדמה שולח אותו לפתח את החיים בתוכו – החיים הנפשיים, ויותר מכך, הרוחניים.
3. מעבר מאור לחושך –
הנפילה היא מן המקום המואר והמוכר לחלל ולמקום חסרי אור, כלומר לא מוכרים וחשוכים.
4. הנפילה אינה רצונית –
בדרך כלל אדם לא מפיל את עצמו מרצונו אל תוך הבור, לפחות לא בהכרה. הוא ״נקלע״ לבור כי לא שם לב או ״מושלך״ על ידי אחיו. החוויה של מושלך על ידי אחיו מדגישה שלב מוכר בתהליך שבו אדם מתקשה מאוד לקחת אחריות על העובדה שנפל… ובחווייתו, מישהו או משהו גרמו לכך.
5. הבור ריק –
בניגוד למלאות החיים, או נכון יותר למה שתופס האדם כמלאות, הבור אינו מכיל דבר. אין בו כלום, הוא ריק. אחד האתגרים הגדולים של האדם הוא התמודדות עם ריקנות זאת.
6. ואין בו מים –
הבור לא רק ריק, אין בו גם מים, כלומר לא ייתכנו בו חיים. הבור מסמל מוות.
כאשר לוקחים אנו בחשבון את כל המאפיינים המתוארים של חווית הנפילה לבור, ברורים מיד שני כוחות כמעט הפוכים: הפחד האינסטינקטיבי והרתיעה של האדם מפני הבור, אבל גם החיוניות והצורך להתגבר על הפחד כדי לגלות את ההזדמנויות לעבודה שמגיעות עם השהות בבור.
הנפילה לבור, ממש כפי שתואר בטרגדיה המסורתית, נועדה כדי לאפשר לאדם לפגוש ביכולות שלא היה מודע להן בחיי היומיום שלו, כדי לעורר כוחות רדומים, כדי לקחת אחריות על חייו, כדי להתגבר ולקום אחרת – גיבור.
לא כל בור זהה למשנהו.
הבורות הקטנים מסייעים לאדם להכיר את עצמו ברמות שעל פני השטח – של האישיות שלו, ולחזק את יכולותיו כדי לחזור לתפקד בעולם טוב יותר. הבורות הגדולים יותר מביאים הזדמנות גדולה יותר לאדם שמוכן להכיר את עצמו ברבדים עמוקים יותר, שהם מעבר לכוחות האגו שלו, שמוכן להתקלף, לוותר על חייו כדי לחיות באמת. ככל שגדולה ההזדמנות של הגילוי האפשרי של האדם, ככל שמדובר באפשרות לשינוי אנכי מהותי, שינוי שעיקרו טרנסמוטציה – שינוי מהות ולא רק טרנספורמציה – שינוי צורה – כך הבור גדול יותר וכך כל מאפייניו נוקבים יותר.
כל אחד מקבל את הבורות שהוא זקוק להם, ושאותם הוא זימן. בכל מקרה צריך האדם לפגוש בבור את עצמו בעצמו בתנאים לא רגילים כדי להמשיך לגלות את עצמו ולדחוק את גבולותיו. בכל מקרה בהיותו בבור, האדם הוא עם עצמו בלבד ואינו לבד. לא תמיד הוא יודע זאת, לא תמיד הוא זוכר זאת, אבל כך הוא המצב.
בשפת הסמליות של העולם העתיק, מסמל הבור במידה רבה חלל וזמן הנדרשים לתהליך החניכות – תהליך גילוי של האדם את עצמו וזהותו. בתהליך זה החיים והמוות נקשרים באחדות ולא ייתכן שייפרדו.
צריך אדם להעז ליפול לבור, להתפורר ולהישבר כדי לקום ולבנות ולגלות את עצמו מחדש ואחרת. אין לידה מחודשת ללא מוות. בתהליך החניכות צובר החניך ניסיון בעבודה עם הבורות, ולאט לאט מתגבר הוא על אינסטינקט ההישרדות שמבקש לחלצו מהבור כדי לשוב אל החיים המוכרים שלו, מרחיב הוא את אחריותו והכרתו וממש חוצב ומפסל את אורו (ולא מן ההפקר…). יש שתיארו את המסע הזה של האדם אל עצמו כמסע של היזכרות.
בתוך מסע כזה אחד האתגרים הגדולים של האדם הוא להיות מסוגל לשמוע את הקול הפנימי שלו, הקול שמתואר בתרבות טיבט כקול הדממה. מדוע קשה לשמוע קול זה? בשל החיים שעל פני האדמה, המרובים, המגוונים, הצבעוניים, החיצוניים שמושכים את תשומת לבנו ואת כל מרכיבי אישיותנו. בתוך השפע הרב הזה, המזמן לנו ציר של חוויות בין עונג לכאב, אנו חותרים ככל יכולתנו לעונג ובורחים מן הכאב. למעשה, גם זה וגם זה חלקיים הם, יש בהם אשליה והם מסיטים אותנו מן האפשרות לשמוע מה שיש בפנים, להיזכר במה שיש מעבר לכיסויי האשליה.
לכן קיים הבור. אי אפשר לקיים חיים שלמים רק בבור, אבל אי אפשר לחיות חיים מלאים בלעדיו. הבור על כל מאפייניו הוא עוד ביטוי לחוכמה ולחמלה של החיים, וזאת כל מה שנדרש לו לאדם.
ומה אתכם ?
מה עם הבורות בחייכם?
האם רואים אותם אתם?
האם מבקשת נפשכם לברוח מהם ?
האם תוכלו לעבוד עמם?
האם תרצו לקחת את ההזדמנויות שעמם?
שלכם,
רונן חלבי
מנהל אקרופוליס החדשה בישראל