רבות נכתב ונאמר על המילים הללו, שמקורן בספר ויקרא פרק י"ט פסוק י"ח: לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, יְהוָה.
בין היתר נאמר שהלל הזקן, נשיא הסנהדרין, כאשר התבקש ללמד גר את כל התורה על רגל אחת אמר לו: "מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך. זו (תמצית) כל התורה, והשאר פירוש הוא – לך ללומדו". על רבי עקיבא נאמר שאמר על המילים הללו שהן ״כלל גדול בתורה״, ומעבר לכך אפשר למצוא את רוח הדברים בדתות השונות: נצרות, אסלאם, הינדואיזם, קונפוציוניזם ועוד. גם במה שמכונה הצו הקטגורי של קאנט, שעוסק בניסיון להגדיר אתיקה אנושית אוניברסלית, יש הרואים עקבות לכלל המופיע בתורה.
מהי רוח הדברים של ואהבת לרעך כמוך?
נדמה שהדברים ברורים ומובנים; יש במילים הללו הַכְוונה לאדם לאהוב את האנשים שעמו וסביבו כפי שהוא אוהב את עצמו. כלומר יש מעין ציווי מוסרי, לכל אדם, לשאוף לאהוב את מי שאינו הוא עצמו כפי שהוא אוהב את עצמו.
ברור שהַכְוונה אצילה ויפה זאת איננה מקרית; היא מקבלת תוקף במחקר הפילוסופי כפי שהתקיים לאורך הזמנים על ידי בני אדם, בני דתות ותרבויות שונות. כולם העלו במחקריהם את החשיבות של האהבה, את הצורך של האדם לקבל שאינו לבד על האדמה ושגורלו תלוי וקשור בגורל אחיו ואחיותיו; ואפילו יש שהגדילו לומר שלא יגיע לאושר ושקט שלמים כל עוד האחרים לא מגיעים.
ברור גם שעולה השאלה האם הציווי/ההכוונה מחייבים את האדם לעבודה שלו עם כלל בני האדם, או שהוא תקף רק לבני "עמו" הקרובים לו? (לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, יְהוָה.)
התשובה הפילוסופית לכך פשוטה: כלל בני האדם, באשר הם.
יחד עם זאת, נראה שכעת יש מרחק בין כלל האהבה הזה ובין מצבנו כבני אדם. אנו מסוגלים לעבוד עם כלל זה יותר עם ה"עמים" שלנו (המושג המקורי התייחס לעמים ממש קטנים… יותר משפחה מעם) ופחות עם בני האדם באשר הם. אבל הכיוון מובן ונדמה שאין כמעט איש שמתנגד לו באופן עקרוני, הוא טבוע ממש בטבע האנושי שלנו ובכלל.
במסגרת הרשימות הפילוסופיות שאנו מפרסמים כחלק מן העבודה הפילוסופית הפרקטית שלנו בעולם, אני מבקש להסתכל על המילים הללו לא רק כהכוונה וככלל חיים שראוי לאדם לאמצו, אלא גם ככלל שמשקף מציאות חיים, שאם נראה אותה ונקבלה, נוכל לעשות עמה מה שאפשר לעשות עם כל מציאות – לשנותה לשפרה ככל שנרצה.
מה המשמעות של לראות במילים ואהבת לרעך כמוך כלל המשקף מציאות?
המשמעות היא שכל אדם, כבר בפועל אוהב את הרעים שלו כפי שהוא אוהב את עצמו.
בשמיעה ראשונה אולי הדברים נשמעים לא תואמים את המציאות כפי שאנו מכירים אותה. האם האדם כבר אוהב את האחרים כפי שהוא אוהב את עצמו? האם הוא יכול לעשות זאת? האם אין לו נטייה ברורה לאהוב את עצמו באופן ברור יותר מאשר את האחרים? האם נטייה זאת לא כלולה בתוך סל האינסטינקטים שלו, בתוך כוחות האגו שלו האוטומטיים?
וכאשר מביטים אנו בעולם באופן כללי ומבקשים להתרשם על היכולת הכללית של האדם לאהוב את מי שאינו עצמו, איך אנו מעריכים את המצב? האם יש מספיק אהבה כזאת בינינו?
כדי להשיב על השאלות הללו וכדי להאיר באופן חיובי והגיוני את האמירה שאני אומר על ואהבת לרעך כמוך, יש ראשית להבהיר לרגע את המשמעות של המילה אהבה, לפחות בקשר שלה לאהבה של עצמי.
מבחינה פילוסופית, המשמעות של אהבה גבוהה לאין ערוך מכפי שאפשר לתפוס אותה כביטוי האינסטינקטיבי ההישרדותי של החי לעצמו.
אם אנו תופסים את האהבה כך, כלומר רואים בכוחות הבסיס הכמעט פיזיולוגיים לשימור החיים של כל צורת חיים ובהם האדם את הביטוי של האהבה, אז ברור שאדם אוהב עצמו יותר מאשר הוא אוהב את האחרים, והאמת שאין לו כמעט יכולת בחירה בעניין. אבל הפילוסופיה רואה באדם יצור מורכב ובתוך המורכבות הזאת היא רואה סדר.
כלומר האדם אינו רק בעל ממד אחד, יש לו למשל גופים שונים: פיזי, אנרגטי, רגשי ושכלי. יש לו גם ממדים שונים של זהויות, חלקם קשורים למאפיינים שיש לו, אחרים לכישורים שרכש ואחרים למה שבחר להזדהות עמו. ממדים שונים של זהויות כאלה יהיו למשל: גבר, אימא, מוסלמי, רופא, ישראלי, טבעוני.
האם בתוך המורכבות הזאת הזהות של האדם ברורה ופשוטה? לא.
האם מתוך המורכבות הזאת האהבה של אדם את עצמו טבעית ופשוטה? לא.
אם האדם מזהה את המורכבות של זהותו ואם הוא קולט שהעצמי שלו רחב ועמוק יותר ממערך התגובות האוטומטי שיש עמו, הוא קולט שהוא לא יודע באמת את עצמו ועולה בו רצון לחקור, להכיר ולדעת. אז הולך ומתגלה פשרה של העבודה: לאהוב את עצמו.
מה כוללת העבודה הזאת שמכוונת לאהבת עצמי?
* כאמור, את הזיהוי הבסיסי שעדיין איני יודע מי אני באופן שלם.
* רצון לחקור, ללמוד ולגלות משהו על החידה הזאת: מי אני?
* קליטה שהשאלה מי אני קשורה וכרוכה בשאלות גדולות יותר על העולם ועל החיים ומשמעותם.
* מוכנות להתחייב למהלך מתמשך של עבודה יסודית ומתמדת עם עצמי. עבודה זאת קשורה לכל ממדי העצמי שלי על המורכבות שלהם ודורשת טיפוח וליווי ערניים.
* יכולת להביט נכוחה על מי שאני כעת, מה שאני מגדיר כאני, מעגלי הזהות הבסיסיים שלי, מה שנולדתי עמו ומה שאני בוחר להיות עמו.
* יכולת להעז גם להטיל ספק בכל המורכבות הזאת של זהותי, לשאול למה אני כך ולא אחרת אבל גם לקבל את מי שאני ומה שאני.
* קבלה עצמית, כלומר היכולת לראות את עצמי על החלקים שאני אוהב ועל החלקים שפחות ועל החלקים שאיני אוהב. היכולת לראות ולקבל ולא להיהרס מזה, לקבל ולא להסיר את המבט, לא להדחיק. ללא קבלה פשוטה ולא שיפוטית לא יתאפשר שינוי כלשהו.
* יכולת לבחור לאן אני רוצה להמשיך לנווט את עצמי ואת חיי. אני מבין שכך אני, אני מתחיל להבין למה כך אני ואני מבקש מעתה לכוון יותר את חיי כפי שאני רוצה, כפי שאני בוחר.
* יכולת לראות בצורה בהירה יותר את העבודה הפנימית, העבודה שכולה תלויה רק בי, שנגזרת מן הבחירות שלי, ממה שסימנתי שאליו אני רוצה להגיע, שאותו אני רוצה לחיות.
* הכלה של המצב כפי שהוא וסבלנות בדרך אל מה שאני רוצה.
* הבנה שהדרך של חיי אינה לינארית, גם אם אני מכוון בהכרה את חיי ובוחר לעשות ולהיות מי שאני רוצה, הדרך לשם לא תסתיים בסוף שבוע, תודות לסדנה או לקורס כזה או אחר. נדרש זמן ומאמץ מתמשכים ובעיקר מוכנות לעבוד עם כל נסיבות חיי, כדי לעצב מה שאני רוצה לעצב.
* קבלה שבדרך הזאת יהיו רגעים טובים ומרגשים ויהיו רגעי שפל לא פשוטים. אהבה, גם אהבת עצמי לא יכולה לכלול רק עונג.
* הבחנה שאיני לבד בדרך שאני צועד בה, מסביבי אנשים נוספים שליבם מבקש להתגלות, שרוצים לחיות יותר מאשר חיו ושנמצאים במסע של גילוי של עצמם ושל העולם כמוני. אני לא לבד ואני יכול להעז לעשות שימוש בהבחנה חשובה זאת.
ועוד…
למעשה אפשר לומר שהדרך לאהבה עצמית כוללת כל מה שאנו מכירים שקשור בדרך לאהבה כלשהי, אהבה בין אבות ואימהות לילדים, בין בני זוג, בין חברים ועוד.
האהבה היא הרבה יותר מן ההשפעה של משיכה פיזיולוגית כזאת או אחרת, היא יותר מן ההעדפה שיש לנו בשל אינסטינקטים מובנים כאלה או אחרים, היא יותר מאשר ההזדהות עם מי שמאוד דומה לנו, היא לא כוללת בתוכה רק טיולים לאור ירח בגנים קסומים, היא מבקשת מאמץ, עבודה, לעתים הקרבה, יכולת לקיחת סיכון, יציאה מן הגבולות הברורים שלנו, התרחבות, נדיבות, חוסר שיפוטיות. אהבה היא הרפתקה.
ובתוך כל זאת, האם אפשר בלי אהבה? האם מישהו מוכן לוותר על אהבה? האם יתכנו חיים נטולי אהבה?
נדמה לי שיכול לזעוק כל אדם: לא!
אז מה הקשר בין יכולת האהבה העצמית ליכולת האהבה של האחר?
אדם יכול לאהוב וכבר אוהב בפועל את האחר כפי שהוא אוהב את עצמו.
זה שאוהב את עצמו אהבה בוסרית וראשונית המבוססת על מנגנוני האגו האוטומטי שלו, שהתעצבו בשילוב בין טבעו הגנטי לחינוך הספציפי שקיבל, יוכל לאהוב את רעיו בדיוק באותו האופן, לא פחות ולא יותר.
זה שהחל להרחיב את אהבתו לעצמו, זה שזיהה את מסע האהבה לעצמו והחל צועד בו, יאהב את האחר שעמו באותו האופן, וזה ילך ויתפתח ככל שיגלה ויהיה מה שהוא יכול להיות.
והחכמים, אומרים שיש כאלה לאנושות, שכבר גילו את עצמם האותנטי ואוהבים את עצמם אהבה שלמה, אהבתם לאחרים באשר הם תהיה כזאת, שלמה. הם לא יראו כל הבדל בין עצמם לאחרים, הם פענחו את המסתורין של האחדות בתוך הריבוי.
אבל אנו כאן, האנשים, אנו לא החכמים, אנו יכולים כעת רק לקבל מהם השראה כדי להמשיך את מסע האהבה שלנו.
אז מסתבר שהכלל היפה שאנו מוכנים לקבלו כהכוונת חיים: ואהבת לרעך כמוך, שולח אותנו למסע שלם של זיהוי וגילוי וקבלה ושאיפה והתעלות אל ממדים של אהבה שהם בהחלט קשורים לטבע שלנו, אבל שיש בהם בבחינת סולם לעלות ולטפס בו מעלה.
ואהבת לרעך כמוך… אנו כבר עושים זאת, אוהבים אותו כפי שאנו אוהבים עצמנו. אבל האם אנו מסתפקים במצב הקיים? אם נשפוט על פי ההתרחשויות בעולם, אפשר לומר בהחלט שיש צורך באהבה בשלה יותר, עמוקה וגבוהה יותר.
הנרצה לעלות בסולם האהבה, לעצמנו ולרעינו?
התשובה שלי לעצמי ברורה – כן!
שלכם,
רונן חלבי,
מנהל אקרופוליס החדשה בישראל