מהו סמל? מהו סמל של מדינה? ומה אפשר ללמוד ממנו על יושביה? חזרנו אל "שרוליק" שהיווה לאורך שנים ייצוג סמלי לדמותה של ישראל הצומחת, ואשר גדל והשתנה יחד איתה.
כשאנו חושבים על הסמל של ארה"ב מצטיירת בדמיוננו הדמות של הדוד סם החבוש מגבעת גבוהה בצבעי הדגל האמריקאי, ואצבעו שלוחה קדימה בפקודה. ברית המועצות לשעבר אימצה את הדוב כסמלה של המעצמה. ומול מעצמות אלו– מהו סמלה של ישראל, המדינה הקטנטנה והצעירה? ומיהו יוצרו?
הכירו את שרוליק. הוא ישראל הקטן. הוא נולד בשנות החמישים, פרי עטו של הקריקטוריסט קריאל גרדוש, הידוע יותר בכינויו הספרותי דוֹש. אם נתבונן בו נראה נער צעיר, בעל בלורית מתולתלת המשתרבבת מכובע טמבל. הוא לבוש חולצה קצרה ומכנסיים קצרים ולרגליו סנדלים תנכיים. למה מכונה הכובע טמבל? כובע זה היה מוכר בארץ בעיקר בשנות ה-20 עד שנות ה-70 של המאה הקודמת. ייתכן כי מקור השם הוא שיבוש של צמד המילים dumb-bell באנגלית בגלל צורת הכובע הדומה לפעמון, או שזה שיבוש של המילה "טמפלר" (מהטמפלרים הגרמנים שישבו בארץ וחבשו כובע דומה) בהגייה ערבית. ייתכן גם שהמילה טמבל מקורה בתורכית, שבה משמעותה היא "עצלן". מדובר בכובע בד המסמל את הישראלי הצבר, החלוץ. והסנדלים התנכיים? מה הקשר בין הסנדלים הפשוטים הללו לתנ"ך? יש עדויות לכך שסנדלים מסוג זה ננעלו כאן באזור בתקופות עתיקות, אך מקור הסנדלים של שרוליק הם אותם סנדלים פשוטים שהיו חלק מהלבוש הצנוע של דור המייסדים.
שרוליק הוא הדמות אשר הופיעה בקריקטורה היומית בעיתון "מעריב", ומבחינה זו הוא לא רק מסמל את החלוציות הישראלית אלא הוא גם מחלוצי הקריקטורה העברית. מאז נולד הופיע שרוליק בכל יום בביתנו, מגיב לאירועי היום ומעדכן אותנו בחן באקטואליה המקומית.
הכירו את קריאל גרדוש, האבא של שרוליק. כדי להיטיב להכירו, פגשנו את בנו, ד"ר מיכאל גרדוש, כדי שיעזור לנו להתקרב, ולו במעט, אל העיתונאי, הקריקטוריסט, הסופר והפילוסוף שהיה אביו. דוש נולד בבודפשט בשנת 1921 למשפחה יהודית חילונית. הוא החל לימודי צרפתית וספרות השוואתית באוניברסיטת סגד ועבד במקביל כעיתונאי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא נשלח לעבודות כפייה. לאחר המלחמה, אשר בה נספו הוריו, הוא הוא החל לימודי צרפתית וספרות השוואתית באוניברסיטת סגד ועבד במקביל כעיתונאי. לאחר מכן עבר לפריז, ובסורבון למד ספרות ופילוסופיה. כפי שמספר בנו, מיכאל גרדוש, הוא היה מושפע מאוד מהאקזיסטנציאליסטים, קאמי וסארטר. דוש הזדהה עם התפיסה של האקסיסטנציאליסטים שלפיה אדם אחראי לגורלו, בוחר בחירות וכך משפיע על גורלו.
אחד מצעדיו הראשונים כעיתונאי עשה דוש בארגון הלח"י, כמאייר, ועל כן התבקש לאייר את עיתון הקיר של הארגון "המעש". כך הוא היה חלק מצוות העיתון של הארגון ועזר להביע דרכו את ההתנגדות לשלטון הבריטי. הוא ראה את עצמו לוחם, לוחם ספרותי.
לימודיו האקדמאים נפסקו כאשר עלה לארץ. דוש המשיך כאוטודידקט, קרא הרבה ולימד את עצמו והיו לו חברים פילוסופים. הוא קרא פילוסופיה, אהב אותה מאוד, התעניין בה והתחבר אליה מאוד. הוא היה איש של רעיונות שחיפש ביטוי גרפי למחשבות שלו, וכתב גם מאמרים וספרים.
עבודתו הראשונה כעיתונאי מן השורה בארץ, הייתה בעיתון "העולם הזה", אך מספר שנים לאחר שנוסד עיתון "מעריב" הוצע לדוש להצטרף למערכת כמאייר הקריקטורה היומית. אף שזה היה מקובל בעיתונות הבינלאומית, זה היה חדשני בתקופה זו בישראל, ומבחינה זו דוש היה פורץ דרך כעיתונאי הראשון שאייר קריקטורה יומית בעיתון כלשהו בישראל.
בעבודה זו ביטא את היותו איש של רעיונות ושל אידאולוגיה.
בין קריאל גרדוש, אפרים קישון וטומי לפיד נוצר קשר מיוחד כאשר הכירו במערכת עיתון "מעריב". שלושתם באו מאותו רקע והיו אנשים אינטליגנטים ומוכשרים מאוד. הייתה ביניהם אחוות לוחמים, הם התחנכו על הומור זהה – ההומור ההונגרי אותו הם רצו להביא לארץ. דוש וקישון היו קרובים יותר ביצירה. דוש אייר עבור קישון את כל 15 הספרים הראשונים שלו, ומעבר לקשרי עבודה נרקמו ביניהם קשרים אישים. אך כפי שמציין מיכאל גרדוש, דוש לא היה הומוריסט או סטיריקן כמו קישון. דוש ביקש להעביר רעיון, לא להצחיק או למצוא חן, אפילו לא לבקר. הוא השקיע הרבה מאוד בחשיבה על הקריקטורות. הוא נהג לשבת שעות רבות ולנסות רעיונות רבים. הצד של הציור היה החלק הקל; עיקר עיסוקו היה למצוא את הדרך שבה אפשר לבטא את הרעיון הרצוי.
דוש הושפע כאמור מעמדות ותפיסות פילוסופיות ואנתרופולוגיות, בין השאר של רוברט ארדרי, שכתב את הספר "הציווי הטריטוריאלי", שדיבר למעשה על חשיבות הטריטוריה אצל בעלי חיים, וכמה שבעלי חיים משקיעים מאמץ ואנרגיה כדי לשמור על הטריטוריה שלהם. דוש התחבר לזה במובן האידאולוגי וקשר את זה לקיום של היהודים בארץ ישראל פה. בגיל מבוגר יותר הוא גילה חיבור רב יותר גם למסורת. הוא התחיל לקרוא את רבי נחמן מברסלב, לא כאיש דתי, אלא מתוך עניין.
מיכאל מדבר בהערצה על אביו ומספר שלדעתו הוא היה איש רנסנס, אדם רחב יריעה, מוכשר ומקורי, שהסתכל על העולם אחרת. נוסף על כל תחומי העניין שלו, הוא גם אהב מדע בדיוני. בשנות החמישים הוא היה בין הראשונים בארץ שהתחילו להתעניין בזה. בהרבה מובנים דוש הקדים את זמנו.
שאלנו אם הייתה לדוש נגיעה לפוליטיקה בחייו. מיכאל סיפר לנו על התקופה שבה ייצג את המדינה באופן רשמי כנספח תרבות בלונדון. בשנת 1977 חל המהפך המפורסם בשלטון, וב-1980 נשלח על ידי יצחק שמיר, שר החוץ דאז, לתפקיד הסברה בלונדון. מיכאל מספר שהוא מילא את תפקידו זה בעניין רב ובשמחה, עד לגבול מסוים שבו הכריז "אני חוזר לכור מחצבתי". באחד מביקוריו בלונדון הוא פתח את הג'קט של אביו ומצא בו לתדהמתו אקדח! התברר שהייתה התראה על התנקשות בדיפלומט ישראלי בלונדון, ולכן נתנו לו אקדח ואימנו אותו להשתמש בו. זה היה באפריל 82'. לאחר מכן המתח שכך מעט, אך באותו קיץ החליט דוש לעזוב את התפקיד, וביוני 82' התנקשו בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב.
עזיבתו הזמנית את הארץ ואת הקריקטורה היומית של העיתון היו, בדיעבד, תפנית בקריירה העיתונאית של דוש. הקריקטורה היומית ניתנה לקריקטוריסט אחר, ואילו דוש חלק את בימת הקריקטוריסט ב"מעריב" עם קריקטוריסטים אחרים ובמקביל הוא המשיך לפרסם קריקטורות גם בעיתון ג'רוסלם פוסט. דוש המשיך להיות יוצר פורה עוד יום מותו.
לאורך ההיסטוריה שרוליק מתבגר, כמו המדינה, אשר עוברת שלבי התפתחות והתפכחות. בשנות ה-90 אנו רואים אותו עדיין בחזות נערית, אבל פחות מחייך. הוא למוד מלחמות, השלטון שהתחלף הביא לביקורת רבה בקרב האופוזיציה והקונצנזוס שהיה למדינה הציונית באשר לפועלה, בעיני עצמה ובעיני העולם, נשחק. דוש מתאר את המהלך הזה באמצעות השתנותו של שרוליק, ומביא לנו את קו ההתפתחות: היינו צעירים. זקופים, תמימים ובעיקר שמחים. כעת אנו מבוגרים יותר, עייפים ושחוחי קומה, אבל מה שכעת אפשר לדעת הוא שקיווינו להיות משהו אחר. האידיאל שלנו לא לגמרי מומש.
שרוליק היה דמות הישראלי היוזם והנועז מחד, והנאיבי הילדי מאידך.
האם שרוליק כייצוג הישראלי עדיין רלוונטי היום? ואולי אפשר באותה מידה לשאול – האם מדינת ישראל רלוונטית היום? מה היא מדינת ישראל? מה הקשר שלה אלינו, לאזרחים שלה? האם חשוב לאזרחים להיות חלק מאותה ישות כזו, מדינית או לאומית? אם התשובה היא כן, אז שרוליק רלוונטי. אומנם הישראליות הפכה להיות מגוונת הרבה יותר, אבל עם זאת, בליבה, היא דומה למדי לשרוליק.
שרוליק הוא ייצוג של אנשים בוגרי צבא, בוגרי הייטק, אנשי התיישבות; אנשים שמביאים ערך חיובי, איזושהי תרומה, סוג של אופטימיות; אנשים שמאופיינים בהתבטאות ישירה, לעיתים אפשר לומר אפילו לא פורמלית; אנשים שברצונם לעשות ושברצונם לשנות. זהו שרוליק.שרוליק הוא הרוח הישראלית. הוא בעל תעוזה ועניין, חוצפן, רוצה להיות מעורב ולהשפיע. אולי זה קצת נרקיסיסטי, אך זה קיים שם. נכון, הוא לא מייצג את כולם. הוא לא חרדי במאה שערים. וגם לא ערבי. אבל הוא עדיין החילוני הישראלי היפה, החיובי.
אפשר להסתכל בנוסטלגיה על דמות הישראלי של תקופת קום המדינה ולהספיד את החלום שהיה כאן, אבל אולי נצליח למצוא את ההתלהבות והנאיביות שהיו הלחם והחמאה של הורינו וסבינו, דור המייסדים, ונצליח להפריח את השממה שוב. אבל הפעם את זו שבלב ואולי נצליח אף יותר להרחיב את דמות הישראלי ולכלול בתוכה מגוון רחב יותר. אנו בהחלט זקוקים לזה.
באוקטובר הקרוב יתקיים טקס חלוקת פרס דוש לקריקטורה. זהו פרס הניתן על ידי עיריית תל אביב-יפו אחת לשנתיים, במעמד ראש עיריית תל אביב-יפו ליוצרים ישראליים בתחום הקריקטורה. הקרן לפרס הוקמה ביוזמת משפחתו של דוש ובשיתוף עם עיתון "מעריב".
אנו רוצים להודות לד"ר מיכאל גרדוש על הריאיון, לדניאלה גרדוש ולארכיון הספריה הלאומית
האתר הרשמי של דוש: https://srulik.co.il