סיפור אמיתי. יום שישי בערב, ארוחת שבת משפחתית, ויש לנו מנהג שהתחלתי בו כשהילדות היו קטנות. הוא נקרא – מי רוצה לספר משהו טוב שקרה לו השבוע? רוצה, כלומר, מתבקש לרצות, לפשפש, לחפש, לפתח מבט חיובי ואופטימי על אירוע אחד מאירועי השבוע. המטרה היא שכולנו נתרום להעצמת הטוב, נחלוק אותו וניתן לו חיים בתוכנו בסיכומו של כל שבוע.
כשהן היו קטנות, הילדות נענו ברצון. בגיל ההתבגרות זה הפך למשהו להתנגח בו ולצחקק. כעת, כשהן "גדולות", הן מפתיעות אותי בכל פעם מחדש. לאחר שכבר הסרתי את האחריות מההכוונה הזו, בכל ערב שבת אחת מבנותי פותחת ואומרת, "יש לי משהו טוב לספר על השבוע" ובכל פעם אני מתמלאת פליאה ונחת.
בערב שבת האחרון לשיר לא היה מה לספר, והיא דווקא מוצאת בקלות יחסית משהו טוב לשתף בו. לאחר הארוחה היא מסייעת לי לשטוף כלים ואני מעירה בפליאה, "איך זה שלא מצאת משהו טוב לספר השבוע?”.
שיר מהססת, "יש משהו…”, היא ניסתה אך לא הצליחה לחשוב על משהו אחר, "אז זה כנראה זה, ואת תאהבי את זה אמא, זה מאוד פילוסופי”.
נקדים מסגרת לסיפור.
שיר עברה לגור עם חבר לפני כחודשיים. בדירה הסמוכה אליה גרה אישה מבוגרת, ערירית, המנהלת את ועד הבית ביד רמה. הכניסה וחדר המדרגות מעוטרים בתמונות שתלתה בצפיפות מעוררת תמיהה, חלקן עבודות רקמה שלה, חלקן ציורים. שכנה זו אחראית על השקט, הניקיון, הסדר והאסתטיקה – על פי פרשנותה האישית. כששיר וחברה העבירו חפצים, היא התלוננה על הרעש ועל הלכלוך, דרשה שיטאטאו את רחבת הכניסה ושירחיקו ארגזים ריקים. כשהם כבר התמקמו ולא היה על מה להלין, היא תלתה עוד תמונה, והפעם על משקוף דלתם.
שיר, שמעדיפה תמיד לשמור על ההרמוניה ולא לעורר מריבה, הרגישה מאוד לא בנוח עם הפלישה הזו. בלב דואג הקישה על הדלת, החמיאה לשכנה על ניהול הסדר והניקיון בחדר המדרגות וביקשה ממנה להסיר את התמונה האחרונה ולא לתלות דבר על משקוף ביתם. כדי למנוע כל אי הבנה נוספת הדגישה כי היא רוצה שתישאר שם רק המזוזה. "מה, את דתייה?”, שאלה השכנה בתמיהה. "כן”, ענתה שיר, מקבלת את ההגדרה כדי לא להסיט את נושא השיחה. מבחינתה, יש משמעות רחבה להיות אדם דתי. "אבל את לא נראית דתייה!”, קבלה השכנה. שיר חזרה וחלקה שבחים ומחמאות על חדר המדרגות המעוטר והמתוחזק, ועמדה על בקשתה להסיר את התמונה. השכנה נעתרה והמשקוף התפנה.
עד כאן המסגרת.
חודש וחצי לאחר מכן הבחינה שיר ששקט מדי מעבר לדלת הסמוכה. זוג צעיר נכנס לאחת הדירות בבניין, פרקו ארגזים ויצרו אי סדר. שתי תמונות נפלו מהקיר בחדר המדרגות והושבו ברישול למקומן והשכנה לא מתלוננת. על דלת ביתה החלו להצטבר דפי פרסומת שמחלקים בתי עסק.
אפשר היה להתכנס בדל"ת אמות. אחרי הכול, סוף–סוף שקט ואין המתח הזה של העלייה במדרגות בציפייה שתיפתח הדלת ותגיע הערה כלשהי ממנה, אבל אצל שיר התעוררה דאגה.
מצד אחד התעוררה ההכרה לכך שאין מי שיעיר לזוג שנכנס על כך שהשאירו בלגן אחריהם בחדר המדרגות, אין מי שיבקש מהם לטאטא את הרחבה, אין מי שיגבה דמי ועד בית ואין מי שמנקה את חדר המדרגות. מצד שני – ברמה אנושית רחבה יותר – השכנה ערירית וחסרת משפחה, ואולי קרה לה משהו ואיש אינו יודע על כך?
שיר החלה לשאול שכנים ותיקים יותר בבניין, אם מישהו יודע משהו, ראה אותה? שמע? התגובות היו ציניות בעיקר והתייחסו לטרחנות שלה שסוף–סוף פסקה. לא נראה שהשכנים שמו לב לכך שיחד עם הטרחנות שפסקה, אי הסדר עלה ואיתו תחושת ההזנחה.
שיר החליטה להתקשר למשטרה. צעד רדיקלי אולי, אבל צעד של אזרחית פעילה. בתחנת המשטרה התייחסו ברצינות לפנייה, ושאלו היא נראתה בפעם האחרונה? האם יש ריח מהדירה? הדאגה גוברת. "לא, אין ריח, אבל אין לה משפחה והיא אף פעם לא נוסעת לשום מקום”, טוענת בתי, שבתוך חודש וחצי כבר קראה "בין התמונות" והבינה מה קורה בדירה שליד. במשטרה הבטיחו לברר, אך לא חזרו אליה. מבלי לוותר היא התקשרה שוב למחרת. "כן”, השיב יומנאי אחר, "איתרנו אותה. היא בבילינסון, עברה ניתוח. אני לא יכול לתת יותר פרטים לאדם שאינו קרוב משפחה".
אפשר היה לעצור כאן, אבל שיר התקשרה לבילינסון. היא רצתה לדעת באיזו מחלקה מאושפזת הגברת הזקנה כדי לשלוח לה פרחים "בשם דיירי הבניין”. לא שמישהו מדיירי הבניין התעניין, אבל נגעה ללבה הידיעה על אישה חולה ובודדה שאין לה איש בעולם שיבקר אותה, אישה שמתעניינת בכל מה שקורה סביבה, גם אם לא בדרך נעימה, אך איש אינו מתעניין בה. היא קיוותה להביע הכרה במקומה של השכנה בחיי הדיירים והבניין, לעודד את רוחה ולתת לה תחושת הכרה ושייכות. אך בבית החולים לא איתרו את השם ולא ידעו למסור פרטים.
סיפור אמיתי. סיפור ללא סוף. מה אירע בגורל הזקנה? לא ידוע. האם יצאה להבראה באיזה מקום ועוד תשוב? ומה בסיפור האישי–אנושי הזה רלוונטי לחיינו? "הבנתי פתאום”, סיכמה שיר, "שמישהו צריך להיות הזקנה! אי אפשר בלעדיה!”.
בחיי היום–יום שלנו אנו רצים מעניין לעניין, עובדים קשה, לומדים, מתפרנסים, אוהבים, חיים יחד, דואגים לסדר, לניקיון, לאסתטיקה בתוך בתינו, ולא תמיד שמים לב לרשות הרבים, לשטחים הציבוריים, לניקיונם ולאסתטיקה שלהם. "מישהו אחר" אמור לטפל בזה. מישהו טרחני ששם לב לפרטים הקטנים, שיש לו עניין וזמן לראות את אי הסדר ולהילחם בו ובאדישות של האחרים. במקרה זה, זו זקנה ערירית אחת, שלא רצה מעניין לעניין ולא חולקת שטח פרטי עם איש. היא משתלטת על השטח הציבורי ומשליטה בו סדר, מתעניינת מי עובר, ולמה? מטריחה בשאלות, עוברת את הגבול. "הזקנה" לוקחת על עצמה אקטיביות יתר על גבול שתלטנות וטרחנות, משום שבצד השני של המאזניים יש פסיביות יתר, אדישות, חוסר תשומת לב וחוסר אכפתיות.
האם יש רובד נוסף למציאות זו?
לכאורה זהו סיפור על בניין משותף ועל שכנים שחיים בו יחד. מישהו צריך לכוון את הדברים, לנהל את המהלכים, לדאוג לסדר, לניקיון, לאסתטיקה. ברובד אחר, כל אחד מאיתנו הוא סוג של בניין משותף שיש בו דיירים שונים: רגשות, תחושות, עמדות, דעות, וכל אלו מתובלים בחולשות ובחוזקות. מי מנהל את ועד הבית שלנו? מי מכוון את המערכת הזו ולאן? ניסיון חיינו יעיד שאם אין "זקנה" אחת, מושל אחד, כל אחד מהדיירים מושך לכיוון אחר: כשהרגשות בשפל הגרגרנות משתלטת, כשהדאגות משתלטות האנרגיה יורדת ומחלה יכולה להפיל אותנו למשכב.
"קרן אור בודדה יכולה להניס צללים רבים" (פרנציסקוס מאסיזי). קרן אור של הכרה ערה, המנהלת את העניינים בשם הטוב, הצודק, הנכון והאמיתי, הכרה ערה לעצמי ולאחר, ערה למרחב החיים המשותף, ערה לחלקנו בו. מישהו צריך להיות קרן אור כדי להעיר גם אחרים, ואז אולי אפשר יהיה לחוות את המרחב הזה עם פחות שתלטנות וטרחנות ויותר הרמוניה.