איפה אפשר לבטא כאב מבלי להיות חשוף לסכנה? ומה יכול להיות מסוכן למי שמבטא כאב? לעתים חדר שירותים לנשים בלבד הוא מרחב בטוח שאפשר להיות בו אותנטי, לחלוק כאב ולבקש עצה. סיפור אמיתי
חדר השירותים במשרד שאני עובדת בו חנוק ונעדר חלונות. אם מישהי נעמדת שם כדי לדבר עם מישהי, וזה קורה לפעמים, הרי זה משום שזהו מקום אינטימי וסגור לכאורה המאפשר חילופי דברים שלא רוצים לומר במשרדים או בפרוזדור.
במקום הסגור והחנוק הזה יש שישה תאים, וכל אחד מהם עשוי להיות מלא כאשר שתיים עומדות ומשתפות זו את זו במשהו אישי. אם לא רואים את מי שנמצאת בתוך תא ואם לא מתעמקים בזה, יכולה להיווצר אשליה של פרטיות. לעיתים הדוברת המיוסרת לא מתעניינת אם התאים מלאים או ריקים, משום שיש לה דבר מה להסיר מעל ליבה. מבחינתה, זהו המקום הכי פרטי שניתן להשיג בקומה, מאחר שזהו חדר לנשים בלבד, לפחות פרטי מפני גברים.
כזה היה המקרה בשבוע שעבר. כשנכנסתי פנימה לאייש לרגע את אחד התאים, עמדו ליד הכיורים שתי נשים דתיות. האחת, בעיניים לחות, שיתפה את חברתה במצוקה שהיא חשה בעבודתה. הבוס, כך היא כינתה אותו, לא מרוצה משום דבר שהיא עושה. על כל דבר יש לו טענה, ויש לה תחושה שככל שהיא מתאמצת היא לא מצליחה לענות על ציפיותיו. ניכר מדבריה גם שהציפיות לא ברורות לה ושמצוקתה נובעת מכך שאין לה מושג מה היא עוד יכולה לעשות כדי להיות מקובלת עליו, יעילה ומוצלחת.
לא התכוונתי להאזין, אבל לא הייתה כל אפשרות אחרת. קולה הדהד בין הקירות האטומים אף שלא הרימה קולה. היא הייתה מיואשת. ברגעים אלה נזכרתי בשנים עברו, כשגם לי היו רגעים כאלה של חוסר התאמה – אם ביני לבין עצמי, ואם ביני לבין ממונה או שותפה למשימה. לא תמיד קל להניח את האצבע בדיוק על חוסר ההתאמה. אולי ניתן לתאר זאת כמפגש בין זרים שאין להם שפה משותפת וכל אחד נוטר לאחר על כך שאיננו מובן. השפה האחרת הזו יכולה להיות מזג שונה, ערכים שונים, הרגלים ועוד. כל זאת מבלי לכלול אפשרות של מה שמכנים בשם גנאי "פוליטיקה מקומית", שאין לה כל קשר לפוליטיקה במובן הפילוסופי.
הגעתי כבר לנטילת ידיים, ואני לידן. הדוברת נתנה בי מבט אחד והחליטה, כנראה, שאני לא מזיקה וכאן הגיעה אל הנקודה הכואבת ביותר מבחינתה. "את לא תאמיני מה הוא שאל אותי הבוקר״, אמרה לחברתה, ״והוא עוד עובד סוציאלי. אני לא מבינה, איך הוא יכול? איך אפשר לשאול מישהו דבר כזה? הוא שאל אותי מהו הערך המוסף שאני מביאה לעבודה? מה אני אמורה לענות על דבר כזה?" חברתה, שהיתה שקטה ומכילה עד כה, התמתחה לרגע, מבטה נע לצדדים בחיפוש אחר תשובה הולמת, ומשלא מצאה כזו השיבה לבסוף, "את יכולה להזכיר לו שהכנת… וארגנת…" היא מנתה כמה משימות יומיומיות ספציפיות. הדוברת שתקה והתבוננה בה בעיניים ריקות. הייתי בדרכי החוצה וכבר הושטתי יד אל הדלת כשחשתי בתוכי, שאף שהשיחה פרטית בין שתיים שאיני מכירה, יש כאן הזדמנות לתת משהו. זהו רגע מביך. שתיים מדברות באינטימיות, והאינטימיות מתאפשרת לשתיהן מפני שהן במרחב לנשים בלבד ומפני שהן ראו אותי והחליטו שאינני גורם מאיים, ולפיכך קיומי אינו מערער על האינטימיות שלהן. אם אני בוחרת להשתתף, אני מנפצת בועה כלשהי ומכריזה בזאת לא רק על נוכחותי ברגע, אלא על כך שהקשבתי לכל השיחה. האם זה לגיטימי? האם אתי? אולי נכון יותר לכבד את הבועה ולהסתלק בשקט?
בחרתי להתערב כי תשובת החברה לא הניחה את דעתי, ונראה היה לי שגם לא את דעת הדוברת.
"סליחה," ביקשתי, "שאני מתפרצת לדלת פתוחה. לא יכולתי שלא לשמוע את שיחתכן, ואם אתן מרשות, יש לי עצה."
הן קידמו אותי בברכה, "בבקשה, בבקשה," הן אמרו, ולפתע יכולתי לראות בסיטואציה משהו אחר לגמרי. לא שהן ביקשו שאתעלם מהנשמע ואכבד את הבועה, אלא אולי קיוו שתימצא מישהי, רחוקה מהנסיבות, שתוכל להגיב.
מדהים אילו נדודים אפשר לעבור בשברירי שניות, ואני נדדתי לגיל שמונה־עשרה, לפני הגיוס, כשניסיתי לעבוד כפקידה במשרד פרסום ואחר כך במשרד עורכי דין, וזה היה כישלון. אחרי הצבא ניסיתי פעם שלישית במשרדים של חברת ביטוח גדולה. כישלון. "למה שלא תלכי ללמוד משהו?" אמרה לי אז אחת הממונות, "לא מתאימה לך העבודה הזו." ועדיין ראיתי בכך עלבון וכישלון, והחוויה הייתה צורבת. ערך העבודה היה ערך עליון בבית הוריי, וכבר בראשית הדרך נכשלתי. ולא ידעתי אז מה הערך המוסף שלי, מה אני מביאה למקום העבודה שהוא בכל זאת שווה משהו. אבל כבר שנים רבות אני יודעת, ומאחר שאני יודעת, משתכלל הערך המוסף שלי עוד ועוד, כמו אצל כל אדם שיודע.
"בפעם הבאה שמישהו ישאל אותך מה הערך המוסף שאת מביאה, תגידי – את האיכות האנושית שלי. הערך המוסף שלך אף פעם לא מסתכם ברשימת משימות שביצעת," אמרתי. עיניה של הדוברת זהרו. שתיהן התבוננו בי בריכוז רב וחשתי שליבן פתוח. כשם שהיו נכונות לקבל התערבות בלתי צפויה, הן היו נכונות להקשיב ולקבל.
הן היו אסירות תודה. לא שאלו אותי אף שאלה, ורק אמרו שנכנסתי בדיוק בזמן. שיחתן הסתיימה והן יצאו עם תובנה אחרת, גם אם עדיין לא עם כלים שלמים להתמודדות בהמשך. אני, במידה מסוימת, קיבלתי עוד הזדמנות לומר את זה למי שהייתי אז, לפני שנים, לזו שחוותה חוסר התאמה ולא הבינה למה ואיך יוצאים מזה. ואני מאמינה שאם אדם מקבל הזדמנות להגדיר את הערך המוסף שלו, יש לו מידה רבה יותר של כוח לחפש אחר מקום אחר, מתאים יותר למהותו הפנימית.