מהי מיסטיקה?
ראשית כל עלינו להגדיר מהי מיסטיקה. מיסטיקה נמצאת בבסיסה של החוויה הדתית, אך למעשה אין היא שייכת לא לדת ולא לפילוסופיה; היא שייכת לעצמה. החוויה המיסטית היא לעולם חוויה אישית, היא ההתעוררות להכרה שיש משהו מעבר לדברים הנגלים.
המיסטיקה היא שמבדילה בין האדם לחיה. רוב בעלי החיים יכולים לחוות אירוע כמו רעידת אדמה, למשל, בצורה חזקה וטובה יותר מאשר האדם, אך הם אינם יכולים לדמיין מישור אחר של מציאות, זה שאנו קוראים לו הבלתי נראה, או הרוחני, וליצור איתו קשר. רק האדם יכול לעשות זאת.
החוויה המיסטית מאפשרת לאדם לחדור למישור אחר של המציאות, ואז הסקרנות או הצורך יכולים להביא אותו לחקור מישור זה באמצעות הדת או הפילוסופיה או שתיהן.
כאשר המיסטיקה נוכחת במסגרות הדתיות היא באה לידי ביטוי דרך המיסטיקן, המנסה לחשוף אמת שנמצאת מעבר לשמרנות של המוסדות. זו הסיבה שלכל הדתות יש יחס אמביוולנטי כלפי המיסטיקנים שלהן. מתייחסים אליהם בה בעת בקנאה ובחוסר אמון. אפשר לראות זאת ביחסה של היהדות כלפי המקובלים, ביחס האסלאם כלפי הסופים, או ביחס הנצרות כלפי הגנוסטים.
החוויה המיסטית מאפשרת גילויו של סוד, אך היא איננה מאפשרת את העברתו לאדם אחר. באמצעותה אפשר להגיע למצבי הכרה חדשים וגבוהים ולהתנסות במגוון רחב של חוויות המבוססות על התפתחות של פונקציות חדשות-ישנות, כמו דמיון, אינטואיציה והבחנה טהורה, הקיימים בכל אדם. החוויה המיסטית מתאפשרת כאשר פוטנציאל זה בא לידי מימוש. "עלינו לכבוש את מצבי ההכרה הללו, להפוך אותם לשלנו. אפשר לחיות אותם אבל אי אפשר להבינם" (פרננדו שוורץ).
המיסטיקה והדת
החוויה הדתית מבוססת ראשית על אמונה ולא על רכישת ידע. היא מלכדת בני אדם סביב האמונה בעקרונות עליונים, שיכולים לבוא לידי ביטוי באמונה בקיומו של אל, כמו שאפשר למצוא בדתות מונותאיסטיות, אך גם באמונה באידיאות ובמעלות, כמו במקרה של פולחן האבות הקדומים. "זו הסיבה שיכולות להיות דתות ללא אל" ("ספר הדתות", ז'קלין ואלון).
הפן המיסטי בדת נוכח בהיבט הפנימי או הפסיכולוגי שלה. הוא קשור לאמונה האישית של המאמין ואפשר להתייחס אליו מנקודת המבט של הצופה כדבר סובייקטיבי.
לדת יש גם היבט חיצוני-סוציולוגי, שחייבים להתייחס אליו כדי להבין את הדת בשלמותה. בהיבט זה הדת הופכת למוסד שמטרתו פולחן האל, או כל סוג אחר של אב טיפוס עליון, באמצעות טקסים ומנהגים ושימור הדוגמות של המאמינים.
יש לחזור ולהדגיש שדת יכולה להתקיים ללא אמונה באל. "דת אינה מוגדרת על ידי הכרה באל, אלא על ידי הכרה בקדושה" (פרננדו שוורץ). הקדושה היא רמת ההכרה האנושית המאפשרת לנו להיות בקשר עם אבות הטיפוס העליונים.
אפשר לומר שלדת אין גישה אקסקלוסיבית לקדושה וגם אין לה מונופול על הקשר של האדם אליה. הדת מארגנת את החוויה המיסטית ונותנת לה מסגרת, שבה היא יכולה להתרחש שוב ושוב, אך היא איננה מאפשרת את המחשבה וההרהור בחוויה זו.
המיסטיקה והפילוסופיה
ברטראן ורז'לי כתב: "הפילוסופיה איננה מדע או דת וגם לא החיים עצמם, אך חייבים אותה בכדי להיות. קשר פרדוקסלי זה קשור למשמעות האטימולוגית של המילה פילוסופיה: אהבת החכמה. להיות חכם משמעו לדעת איך להילחם בבערות. להיות חכם משמעו לשלוט על התשוקות שלנו. כאשר אדם מפתח את היכולת לשלוט על עצמו, הוא מאפשר לאדם האמיתי המסתתר בתוכו להתעורר. אדם החופשי מבערות ומאלימות" ("הפילוסופיה", ברטראן ורז'לי).
בהמשך למילותיו של ורז'לי, החכם גם יודע לכוון את כל תחומי הפעילות האנושית: את המדע לכיוון האמת, את האמנות לכיוון היופי ואת המיסטיקה, או חווית הקדושה, לכיוון הצודק, הטוב והאתי.
כך שומרת הפילוסופיה שהדת לא תיפול לתוך פנאטיות וקיצוניות. הבה נראה כיצד זה קורה: כל הדתות מתייחסות לאלוהים כאל ישות גבוהה מהאנושות, אשר אין לה התחלה או סוף. ישות שאפשר להיות איתה בקשר ישיר על ידי הצעת מנחות ואמירת תפילות. תפקידו של האדם בהקשר זה הוא לציית לרצון האלוהי באופן ישיר או דרך מתווך מיוחד, כמו כהן, או דרך התגלות, כפי שמתואר בספרים קדושים כמו התורה, הקוראן וכדומה. האדם הממלא אחר מצוות האל, יקבל את הגנתו של האל. הדרך הטובה והנכונה לחיות על פי תפיסה זו היא לציית לסמכות חיצונית.
האלוהים של הפילוסופים שונה. בתפיסה הפילוסופית לא קיים המושג "אל אישי", אל של עם או של שבט. במקומו נמצא מושג הקשור לחוק האוניברסלי, כמו הדהרמה בהודו, התאוס ביוון או המאעת במצרים העתיקה. הפילוסוף מתייחס לחוק ועובד עמו, ולא עם יוצר החוק.
זהו ההבדל המשמעותי בין דת לפילוסופיה. החוקים המוסריים והאתיים שהפילוסוף חי לפיהם אינם נובעים מתוך ציות למחויבות חיצונית, אלא נולדים מתוך צורך פנימי, מתוך החוויה שנכללת בתוך החוויה המיסטית ומתוך התפתחות ההכרה המגיעה לשלב של בשלות. הפילוסוף הולך אחר הצורך האתי הפנימי שלו, "קול הדממה" שלו, כפי שהוא נקרא לפעמים במזרח, ולא אחר קול חיצוני של אל או של מתווכיו.
אם כן, אין הפילוסוף צריך להתפלל כדי להלל את האל שלו. צורת הפולחן היחידה עבורו תהיה לפעול בכל מצב, בכל מקום ובכל זמן, בצורה אתית ומוסרית בהתאם לדהרמה, לתאוס, למאעת או בהתאם לכל שם אחר שתבחרו כמייצג את חוקי הטבע.
דרך זו קשה יותר מהדרך שבה אנו עושים את מה שאומרים לנו לעשות. זו דרך שבה אדם יכול ליפול ולקום שוב ושוב, בניסיון למצוא את האמת ולחיות אותה. אך זו דרך שמובילה לחכמה ואלו שהחלו ללכת בה לא יוכלו להיפרד ממנה.
מיסטיקה, דת, פילוסופיה ואוניברסליות
הפילוסופיה מעירה בנו הכרה לממד האוניברסלי, שבו קיימת היכולת לא להגביל את עצמנו להיבט אחד של המציאות או של האמת, אלא למצוא את השלם. הפילוסוף תר אחר אמת אוניברסלית, חוק כללי התקף לכל הצורות ולא לצורה אחת ספציפית כמו דת מסוימת, תרבות מסוימת, שבט מסוים וכדומה.
במציאות, הפילוסופיה והדת אינן מנוגדות אלא משלימות זו את זו. הדת ללא הפילוסופיה מסוכנת, כיוון שהיא מובילה לאמת ספציפית, כלומר, שאינה אוניברסלית. זו יכולה להיות אמת של קבוצה מסוימת או של חוויה מיסטית אינדיבידואלית, שמנוגדת לאמת של קבוצות או אינדיבידואלים אחרים. תופעה זו, במהותה, יכולה להיות רק צל של האמת. הפנאטיות הדתית נוצרת עקב חוסר הכרה באוניברסליות, שאליה מחנכת הפילוסופיה. הפילוסופיה ללא המיסטיקה גורמת למציאות להצטמצם ולאדם לתפוס את הנראה בלבד, והופכת את אהבת החכמה לתרגיל אינטלקטואלי שאינו יכול להקיף את המורכבות של המציאות האנושית והאוניברסלית: ההרמוניה בין הנראה והבלתי-נראה וקיומם של הזמני והנצחי.
לסיכומו של דבר, אי אפשר לבלבל בין פילוסופיה לדת. החוויה המיסטית קיימת בדרך הפילוסופית, כמו גם בדתית, אך המטרה של הפילוסוף היא להבין את החוויה המיסטית כדי להגיע לשינוי ההכרה ולהפוך להיות אחד עם האלוהים שבפנים, ולא לבקש מפגש עם אל חיצוני. או במילותיו של אפלטון: "האדם הוא אל, אך הוא שכח זאת".