לאחרונה השתתפתי בסדנת כתיבה שהנחתה חברתי המוכשרת חגית אלמקייס. באמצעות כתיבה אינטואיטיבית הגעתי תוך דקות ספורות אל מרחב פנימי השוכן במרתפי הלב, בבית החזה; מרחב שיש בו ילדה שובבה ופראית, הבורחת ומתחבאת, ספק בהלצה וספק בחרדה. בורחת מן השכחה, בורחת מן הסליחה, וכועסת. כועסת על עוולות מימים רחוקים, רחוקים מאוד, ולא יודעת איך לסלוח, איך לשכוח. איך לעבוד עם הסליחה, בהינתן שאין שכחה? ומה המשמעות של הצלה? מה זה להינצל?
גדלתי בתל אביב בימים בהם הסתובבו בינינו צללי אדם שבאו "משם", ניצולי שואה עם מספר על היד. בבית לא דיברו על זה, אבל הם היו שם, זכרונותיהם המבעיתים של צללי האדם. הם אפפו אותם, את אלה ש"לא התאימו" לאתוס הגיבור החלוצי, את אלו שכרעו תחת עולה של אכזריות בלתי נתפסת. בחלומות הבלהה שלי מגיל הגן הייתי בורחת מפני אנשים במדים שמחפשים אותי. מתחבאת מאחורי שיחים נמוכים, מודעת לגמרי לרווחים בין הענפים שעשויים להסגיר אותי. או שהייתי רצה בכל כוחי כשג'יפ ובו אנשים במדים רודף אחרי,
מתעוררת בזעקה רק כשכבר חשתי את ליבי עומד לקרוס ממאמץ.
ועשיתי גם מעשה רע מאוד, שגם אותו אני לא שוכחת-לא סולחת. אחד מצללי האדם האלה היה איש רזה, לבוש חליפה וחולצה לבנה מגוהצת, משקפיו בעלי מסגרת שחורה עגולה. הוא חבש כובע, ואחז תיק עור בידית קצרה. איש זה עבר מידי יום ברחוב בו גרתי. יכולתי לראות אותו מהמרפסת. את צעדיו המהוססים, את מבטו הסוקר בחרדה את הצדדים. בכל פעם שרכב צפר, הוא היה ממהר לפתח חצר, נכנס פנימה, מציץ החוצה ויוצא שוב בצעדים מהוססים.
יפית ואני, בנות חמש או שש, שיחקנו יום אחד בחצר כשראינו אותו. יפית אמרה, בואי נשמיע קול של צופר מכונית ונראה אם הוא ייבהל. לא, אמרתי, מה פתאום, הוא יידע שזה לא אמיתי והוא יכעס עלינו. אבל נפתח בתוכי מרחב סקרן להתנסות, וכשיפית ניסתה אותי שוב, הסכמתי. השמענו מן פיפ-פיפ, וצל האדם הנחרד מיהר פנימה אל החצר בה שהינו. פרצתי בבכי נורא. הוא לא ראה אותנו, ניסתה יפית לנחם, למה את בוכה? הוא לא יבוא אלינו. אבל אני בכיתי נורא כי זה עבד, כי יצא ממני כוח רע, כי הוא האמין שהקול הצפצפני הילדותי שלנו הוא איום של אמת.
אז מה זה להינצל? האיש הזה נשם והדם זרם בעורקיו, הוא היה חי, אבל איפה? כבר שנים רבות ידוע שמי שהגיע "משם" אחרי מלחמת העולם השנייה, התקשה למצוא "כאן" הכרה, טיפול הולם, חמלה, קבלה. מה היה הסיפור שלו? לא אדע. הוא לא שכח, זה בטוח. האם הוא סלח? מה עשה אותו לניצול?
לפני כשנתיים השתתפתי בכנס של האוניברסיטה הפתוחה שעסק בתופעת ההצלה. פרופ' יאיר אורון, שכתב על כך בספרו, הבנאליות של החמלה (הוצאת רסלינג, 2016), סיפר על מקרה ייחודי ויוצא דופן של כפר איכרים צ'רקסי-מוסלמי מבודד בהרי הקווקז בשם בסלניי, אשר הציל ילדים יהודים ולא יהודים בשנת 1942, בעיצומה של השואה. רכבת ובה מאות ילדים מוברחים הופגזה, והילדים ששרדו, בני שלוש עד 14, המשיכו ברגל בין כפרים עד שהגיעו תשושים לכפר בסלניי. הגברים היו במלחמה, הנשים עבדו בשדות, ובכפר היו רק ילדים וזקנים.
במרכז הסיפור הזה עומדות נשים. לא מתוך שפע כלכלי, לא מתוך ביטחון אישי וגם לא מתוך אהדה ספציפית ליהודים, 32 נשים לקחו אל ביתן 32 ילדים. עוד באותו לילה הונפקו להם תעודות מזוייפות שאיפשרו להם להיטמע בבתי הכפר.
בספר כתוב, "חובתנו כצ'רקסים וכמוסלמים להציל בני אדם, וודאי ילדים המצויים בסכנת חיים. הצלנו אותם לא מכיוון שהיו יהודים, אלא מכיוון שהיו בסכנת חיים…כך כתוב בקוראן". אף כי המעשה לא זיכה את הכפר או את מי מתושביו בתואר "חסיד אומות עולם", הוא היה בוודאות מעשה של הצלה, גם על פי הניצולים וגם על פי הזיכרון ההיסטורי של המצילים.
אז מהו מעשה ההצלה? לעתים זה לאסוף חסר בית אל בית, ולעתים זה להוציא מבית. בבית הילדים שבו התנדבתי הרבה שנים, היו ילדים שהוצאו מהבית בצו בית משפט. על פי רוב, לא בגלל עוני או רעב אלא מסיבות חמורות יותר. ואף כי ניתנו להם קורת גג, צוות טיפולי, מסגרת לימודים בצפון תל אביב, הם רצו הביתה. חלקם היה ניצולים-פגועים, ואני זוכרת משיעורי הפדגוגיה בתיכון את המשפט "הבית הגרוע ביותר עדיף על המוסד הטוב ביותר". זה משפט שמאז ועד היום לא הצלחתי לעבד אותו עד הסוף, כי יש בו סתירה כל כך עמוקה, ממש בלתי אפשרית.
את הסתירה הזאת אני מכירה באופן אישי, מתוכי פנימה. הייתי אז בת 12, בת זקונים מוגנת שהפצירו בה לא למהר לגדול. מותר היה לי לשחק עם חברות וללכת לבתיהן, אך מעולם לא הרשו לישון אצל חברה. ואז, נסענו אימי ואני לחו"ל לחודשיים לבקר קרובי משפחה. התארחנו בבית משפחה שהיתה בו אוירה קשה, מתח, כעסים ותסכולים, אלימות מילולית, והיינו סוג של "שבויות" שם, כי עד שהגענו אל קצה העולם, לא יכולנו פשוט לחזור או ללכת למלון.
אני, שכבר בגיל ארבע חדרו הצללים את המעטפת שלי, הייתי במצוקה אדירה. בשנתי הייתי משמיעה קולות יללה, מה שרק הוסיף לכעס ולתסכול שסביב. אז יום אחד הוציאו אותי מהבית.
בארץ זרה ורחוקה, מעיר שאינני מכירה אל עיר שאינני מכירה, אל משפחה שאינני מכירה, שקיבלה על עצמה לארח אותי לזמן מה, כשבוע או יותר.
אני זוכרת אותם לטובה, זוג נחמד עם ילד כבן גילי. זוג ללא אמצעים מיוחדים, אבל שפוי, נורמלי, תקין. ולמרות שזו היתה הצלה של ממש, וכנראה הדבר ההגיוני והנכון לעשות בנסיבות, מה שנצרב בי הוא, שהוציאו אותי מהבית. למה? כי היה לי רע, כי נעשה לי עוול, כי לא התאמתי לנסיבות. המבוגרים יכלו אולי בלית ברירה להעמיד פנים שהם סובלים זה את זה, אבל אותי הם לא סבלו. כי לא ידעתי איך להעמיד פנים. נוכחותי העמידה אותם בסכנה, סכנת התעלמות, הזנחה, אדישות.
אז למרות שלא הרשו לי לישון אצל חברה באותו רחוב בו גרתי, הוציאו אותי אל עיר זרה בארץ זרה, אל בית אנשים “זרים”. את הסתירה הזו התקשיתי לעכל. חשתי שרימו אותי, שכופפו את "החוק" בהתאם לנסיבות. הרבה שנים לא שכחתי ולא סלחתי, למרות שזה נעשה לטובתי.
שנתיים לאחר מכן, בהיותי בת 14, הגיעו בני אותה משפחה לבקר אותנו בארץ. הורי קראו לי למטבח ובקשו ממני לשמוע מה יש לאיש ההוא לומר. הוא פרץ בבכי, ואמר שאינו מאמין שיכול היה להיות כל כך רע אלי, שאינו מבין מה נכנס בו, שאם מישהו היה מרים יד על הבן שעכשיו יש לו, הוא היה הורג אותו. הוא ביקש את סליחתי ונתן לי מתנה, שרשרת זהב עם שמי. אני לא נכחתי שם באמת, לא הייתי פתוחה לשמוע, לא הבנתי מה
אני אמורה לעשות עם זה. לא סלחתי. במרתפי ליבי כבר נפער סדק, ובמרתפים התרוצצה אותה ילדה שובבה ופראית, בורחת מהשכחה, בורחת מהסליחה. הפעם העמדתי פנים כמו המבוגרים, אבל לא סלחתי.
והיום, עשרות שנים אחרי, מנקודת מבט פילוסופית, אני יכולה לראות שאותו קיץ בארץ זרה, תחת חסדם של אנשים "זרים", היה אבן דרך משמעותית בהתפתחות שלי כאדם. מאז ועד היום פגשתי הרבה אנשים "זרים" לכאורה שהיו והינם עבורי משפחה, חלקם גם בארץ זרה, במהלך הלימודים בארצות הברית. ובראייה פילוסופית, מיהו באמת "קרוב"? ומי "זר"? אלה מושגים שכדאי להתבונן בהם עמוקות.
ויותר מכך, הכאב שסדק את ליבי איפשר לי, כבר מגיל צעיר מאוד להיות מי שרואה וחשה את כאבם של אחרים ויכולה לגעת בו, כי הוא מוכר לי; מהסדק הזה שבליבי התחברתי אל הילדים בבית הילדים שבו התנדבתי. הכרתי את הסדק שבליבם ממקור ראשון והם אהבו אותי וסמכו עלי ושיתפו אותי, ונתנו לי לאהוב אותם, וריפאו אותי וריפאתי אותם.
התירגול הזה של לגעת בכאב האישי ובכאב של אחרים, ולסייע לחלץ משמעות אפשרית, הוא בעיני גלגל ההצלה. להינצל, כך מתברר לי יותר ויותר, פירושו להעניק משמעות לדברים, לא לשכוח אותם, אלא לגלות אותם כאבנים בונות – בונות כוח ועומק ובונות את יכולתנו להיות בני אדם.
אני מאמינה שלרבים מאיתנו יש במרתפי הלב, בבית החזה, כאבים פראיים שמשחקים מחבואים ובורחים מהשכחה ומהסליחה.
קשה להתבונן בהם, ועוד יותר מזה, קשה להעניק להם משמעות שיוצאת מעבר לאותו חלל וזמן ספציפיים בהם נצרבו. משמעות שקשורה להתפתחות, משמעות שהיא אבן דרך שיכולה לעזור לנו להבין איך גדלנו להיות מי שהננו, איזה מטען מיותר אנו ממשיכים לשאת, ואיזו מצבת זיכרון טרם הקמנו, על מי עוד לא אמרנו קדיש?
בספר "המשמעות האוקולטית של הסליחה" (הוצאת חירות, 2007) מביא סרגיי פרוקופייב קטע ממכתב של מריה שטיינר אל חברי האגודה התאוסופית בשנת 1942, והנה ציטוט ממנו: “אנו יכולים לסלוח! כל אחד יכול לסלוח על אשר נמצא בתוכו לסליחה. אנו יכולים לסלוח על אשר צריך להיסלח, במקום לחטט בעוולות ישנות. אנו יכולים למתוח קו מתחת לכל הסיפורים הישנים השוחקים אותנו…”
הגישה הפילוסופית לחיים מציעה לנו להתרומם מעל למישור הכאב אל המסר הטמון בזיכרון; לא לשכוח, אך כן לסלוח לחיים ולנציגיהם שצרבו ידיעות בבשרנו.
למשוך את חוטי הזיכרון החזקים מהעבר אל העתיד, ובמקום לשאול למה, לבחון איך ומה ניתן לטוות מהם למען בני אדם אחרים, ולמעננו.