עולם מלאכות היד המסורתיות שהחיו סודות יצירה ואומנות, חדוות עשייה וכוח בריאה- הולך ונעלם מהעולם התעשייתי והמודרני. מאמר זה מציג את האומן בן זמננו, זה העובד עם החומר, כמי שמשמר את הסודות הללו, מפיח בהם חיים מחודשים ואותנטיים הזמינים לכל אחד.
קהילות מסורתיות בעבר ידעו לספק את כל צורכיהן, החל בקורת גג וכלה בכלי קודש ובנייה של תוצרים נחוצים לשגרת היום יום. אומנים ובעלי מלאכה הקדישו את חייהם ללימוד מיומנותם ובו בזמן דאגו להעברת הידע לדורות הבאים. למרבה הצער בעלי המלאכה הולכים ונעלמים מן העולם, ורשתות ענק ופסי ייצור תופסים את מקומם של היוצרים והיצירות. תוצרים וידע שעברו מדור לדור הוחלפו במוצרים זולים וטכניקות ״ללא נשמה״, בעלי תוחלת חיים קצרה. אלו הם חלק מתעשייה מעודדת צרכנות, המאכלת ומזלזלת במשאבים של כדור הארץ ובכבודה של העבודה.
אנשי עבודה היו ותמיד יהיו, אך לא כל בעל מקצוע נחשב בהכרח לבעל מלאכה ואומן. האומן מקדש את העבודה, והעמל והיצירה הם ביטוי של אהבה ודחף אשר דרכם מבוטא כוח חיוני של חיים. מרתק לראות אומנים בפעולה. לא משנה אם זה נגר, נפח, צייר או כל בעל מלאכה שהוא; הקשרים שבין היוצר, החומר, היצירה והתוצר מעוררי השראה.
העיסוק ביצירה הוא חלק בלתי נפרד מחיי מגיל צעיר מאוד, והמפגש עם הדרך הפילוסופית העניק לאהבה גדולה זו משמעות חדשה ועדכנית. כך הפכה למידה של מיומנויות ללמידה מעמיקה ובעלת השפעה נרחבת על תפיסת המציאות, והבנתי את יחסי הגומלין המתקיימים בין חומר לרוח. התנסויות אלה השפיעו רבות על חיי ובמאמר זה אנסה להתייחס לעיקר התובנות שנאספו עם השנים.
המהפכה התעשייתית תרמה רבות לציביליזציה המודרנית, ולצד תרומתה יצרה יחס מזלזל של האדם כלפי הטבע. מינרלים, צמחים ובעלי חיים קיבלו מעמד של חומרי גלם אשר האדם עושה בהם כבשלו. האגואיזם האנושי הציב את האדם במרכז הקיום ותבע בעלות על אוצרותיו, בעוד חכמים מהמסורות העתיקות התייחסו לחומרים כאל ישות תבונית חיה, וידעו שצורות שונות של הפרדה הן אשליה שמקורה בתפיסה חלקית של המציאות.
האומן, שמכיר בכך שהדברים אינם נפרדים, מתייחס לחומר כחלק ממנו עצמו. הוא נוהג בו בכבוד וברגישות, ועבודתו היא עבודת קודש. גישה זו מהווה עבורי השראה רבה. מסיבה זו אני ורבים נוספים נעדיף שימוש בחומרים שנזרקו ו"יצאו מכלל שימוש״ מתוך כוונה לתת להם חיים חדשים ולהחזיר את כבודם. כך פסולת בניין הופכת לשולחן קפה בעל אופי, וערימת גרוטאות ברזל לתנור הסקה מחמם את הלב.
כיוצר, המפגש עם החומר ותכונותיו מרגש ומסעיר. תהליך רכישת מיומנויות בחומרים משפר את איכות הקשב ומעמיק את יכולתי להתבונן בטבעם של דברים. בדומה לשיתוף פעולה בין בני אדם, ההקשבה לחומרי הגלם מאפשרת למצות מהם את המיטב, מבלי לכפות עליהם את עצמי. דוגמה מוחשית לכך היא העבודה בעץ, אשר תוך כדי תהליך העיבוד מצריכה התייחסות לכיוון ולאורך הסיבים של פיסת העץ הספציפית.
כשהתייחסות זו מתקיימת, המקצועה והמפסלת חודרות לעץ ללא התנגדות וצלילי החיכוך של כלי העבודה מתנגנים במנגינה רכה, ובכך נרקמת מערכת יחסים הדדית: אני מקשיב ומנסה ללמוד את טבעו של העץ, מתגבר על הדחף למהר ולהפעיל כוח מיותר, והוא מכבד את מאמציי, מתמסר, הופך לחומר ביד היוצר.
יחסי הגומלין המופלאים הללו לימדו אותי שכדי למשול בחומר עליי למשול בעצמי תחילה, וכל תוצר ויצירה הם מראה למידת הריכוז והמכוונות הפנימית שלי. כך ערכה של העבודה מקבל משמעות נוספת, והתוצאה הסופית היא פרי למידה עצמית של סבלנות, שימת לב לפרטים והתגברות על דחפים. איכויות אלה הופכות את היצירה לרב ממדית. צורתה החומרית נבחנת על ידי החושים, אך תוכנה הנסתר הוא פרקטיקה מדיטטיבית המסכמת את ניסיונותיו של האומן לדעת את עצמו ולפעול נכון.
סיפור בריאת העולם המופיע במיתולוגיות השונות מספר על הכאוס הראשוני, תוהו ובוהו. בהמשך מופיע הדחף של האל הבורא לארגן את החומר, להוסיף בינה ואור ולאפשר את לידתן של צורות חיים חדשות. תהליך הבריאה מלמד על התנועה הנדרשת ועל השלבים השונים ביצירה, אך לא פחות חשוב מכך על ניסיונותיו של האל הבורא לבטא את עצמו, להתנסות ולשפר בהתמדה את יצירתו. בדומה לכך, גם אם בזעיר אנפין, החיבור המופלא בין אהבת העמל והתהליך הפנימי שהעמל מאפשר הוליד בי תשוקה מתמשכת לעשייה; דחף לחיפוש אחר רעיונות ופרויקטים חדשים המספקים הזדמנויות והתנסויות חדשות ללמידה של כוח החיים וביטוי שלו; ורצון שמבוטא בעבודה ובבנייה של צורות חדשות.
בימינו רוב בעלי המקצוע עושים שימוש בכלים חשמליים ובמכונות לעיבוד שבבי. אלו משפרים מאוד את היעילות ומקצרים את זמן העבודה. החיסרון בשיטה זו הוא שהמכונות עושות כמעט הכול, ואף מגבירות את הסיכון בפציעות קשות, מקהות את הקשר האינטימי של היוצר עם החומר וגורמות לרעש סביבתי רב. מנגד יש אומנים שעושים שימוש בכלים ידניים מסורתיים בלבד, ללא כלים חשמליים כלל. אומנים אלה מפתחים ומשמרים מיומנויות וטכניקות יוצאות דופן. אופי העבודה שקט ואיטי ועבודותיהם עוצרות נשימה. לשתי האסכולות ישנם היתרונות והחסרונות שלהן, ובין הקצוות יש העושים מיזוג שבו המכונות והכלים הקלאסיים משלימים אלו את אלו וניתן ליהנות מהיתרונות של שתי הגישות. דרך האמצע היא הגישה שאימצתי מתוך הבנה שהאמת בכל המישורים של החיים נמצאת בין שתי הקצוות, וכפי שהטכנולוגיה היא לא דבר טוב או רע – תלוי כיצד אנו נעזרים בה – העבר אינו מקודש ומאבד בהכרח מיופיו כאשר הוא מתמזג עם העדכונים והאפשרויות של ההווה. הגמישות מאפשרת למצות את הטוב משני העולמות, ביצירה ובעיקר בחיים.
הטיפול בכלי העבודה הוא אומנות בפני עצמה. חרש העץ היפני מקדיש כמחצית מזמן העבודה לטיפול בכליו ולתחזוקתם. הוא מקפיד מדי יום להשחיז ולמרק את המקצועות, המסורים והמפסלות. הרצינות ותשומת הלב המוקדשות לכלים מעוררות השראה, וזו אחת הסיבות לכך שאומנות ותרבות יפניות נחשבות ייחודיות ויוצאות דופן באיכותן.
מצב הכלים וסביבת העבודה הם מראה לחייו של בעל המלאכה ולתוצריו, ועיקרון זה נכון באותה המידה לגבי כל דבר אחר בחיים. כדי שנדע לחיות נכון עלינו להכיר בכך שיש לתחזק את האמצעים ולטפל בהם. כפילוסוף, אני מאמין שערכי המוסר הם כלים מעשיים והכרחיים. האומן האמיתי יודע כיצד להתייחס אל החיים כאל יצירה, ודואג להשחיז ולחשל את עצמו מבפנים לפני כל פעולה הנעשית כלפי חוץ. איכויות אלה נדירות מאוד בקרב יוצרים ואנשים בכלל. הכלים והמשאבים הפנימיים נשחקים על ידי התרבות הגסה של התקופה, והאתגר באומנות – כמו בחיים – הוא להשיב את ערכי המוסר ולעורר את הסנטימנטים העליונים כדי ליצור ולהעניק מהטוב ומהיופי האנושי לעולם. העדינות והיופי אשר כה מאפיינים את האומנות היפנית, הם תוצאה של תחזוקה נאותה של כלי העבודה ושל רוח האומן.
ולסיום – מחשבות על דור העתיד שרוב הזמן מחובר למקלדות ולמסכים, ועקב כך אינו מכיר את עבודת הכפיים וחשיבותה. באופן כמעט בלתי נמנע אוצר המלאכות המסורתיות הולך ונשכח, ובעלי מלאכה וחרשים הם זן בסכנת הכחדה. צעירים מאבדים בהתמדה את כושר היישום של מיומנויות בסיסיות פשוטות, וידע מעשי שעיצב במשך מאות ואלפי שנים את התרבות האנושית נעלם מהעולם. זו הסיבה לכך שתפקידם של העוסקים ביצירה – לימוד מיומנויות ושימורן – חשוב במיוחד כדי שידע מעשי וחיוני כל כך יישמר ולא יישכח. לכן, אם חשבתם פעם לעסוק בעמל הכפיים, זהו הזמן הטוב ביותר להתחיל – לא רק עבורכם, אלא למען העתיד.