אל-סיסטמה (El Sistema בספרדית, השיטה) היא רשת של תזמורות ומרכזי מוסיקה שהוקמה בוונצואלה ב-1975 על-ידי הכלכלן והמוסיקאי חוזה אנטוניו אבראו (Jose Antonio Abreu), שקורא לה "תכנית הצלה חברתית". זוהי שיטת חינוך שמטרתה לא רק להגן על ילדים ונוער מסכנות הרחוב באמצעות עניין במוסיקה, אלא גם להעניק להם כיוון ותקווה לחיים מספקים ובעלי משמעות.
מאז הקמתה התנסו בשיטה 850 אלף ילדים, רובם המכריע מגיע משכונות עוני מוכות פשע. כיום פועלות במסגרתה 155 תזמורות, ובהן מעל לרבע מליון ילדים ובני-נוער. הם מתחילים לתרגל קצב וקריאת תווים בהיותם בני שנתיים עד שלוש שנים, בגיל חמש הם מקבלים כלי נגינה ובגיל שבע מצטרפים לתזמורת.בנוסף, כולל הפרויקט סדנה לייצור כלי נגינה ובית-ספר לניצוח. כל המסלול פטור לחלוטין מתשלום, לרבות כלי הנגינה. המימון מגיע ברובו מהממשלה, שככל הנראה הבינה כי עדיף להשקיע משאבים בפרויקט שעשוי למנוע תסכול, כעס ושעמום בקרב הדור הצעיר, מאשר להשקיע בשלב מאוחר יותר בשיטור, כליאה, בשיקום ופיצוי קורבנות פשע.
כיום 250,000 הצעירים שלומדים במסגרת התוכנית מקדישים את כל מרצם לעבודה קשה ולתרגול של שעות. הם נהנים מקהילה אידיאלית הפועלת בהרמוניה להשגת מטרה נעלה, וכולם מאוחדים סביב ערכים של תקשורת, אחווה, משמעת עצמית ואהבת יופי.
ראוי לציין כי ההצלחה האדירה ביחס לכמות הילדים המשתתפת בתכנית אינה עומדת בסתירה לרמה המקצועית הגבוהה, שהם מגיעים אליה. כך, למשל, תזמורת הצעירים הייצוגית, "סימון בוליבאר" הפכה לשם דבר, ואיתה גם מספר בוגרים של התכנית, אשר השתלבו בתפקידים נחשקים ביותר בעולם המוסיקה.
איזו השראה נוכל אנחנו לקבל מפרויקט המוסיקה המצליח בעולם ?
הסוד טמון בערכי הבסיס שעליהם מושתתת השיטה: אהבה עמוקה לאמנות וליופי, מסירות, משמעת, תשוקה והתלהבות ומעל לכול – עבודת צוות הרמונית ושמחה שגם משיגה, כמובן, את הצליל הנכון. כל זה עובר ע"י מקצועיות והשראה.
פליקס מנדוסה (21), ממשתתפי הפרויקט, מציין: "כאשר התזמורת בנסיעה, כל אחד זקוק למרחב שלו, אבל כשמגיע הזמן לנגן, אנחנו משפחה, נעים כשלם, כאחד".
איך הכול החל? מאדם אחד שאמר: "כל חיי חלמתי שכל ילדי ונצואלה יזכו להזדמנות שאני זכיתי לה. מהשאיפה הזאת צמח הרעיון להפוך את המוסיקה למציאות קיימת וחובקת-כל במדינה שלי".
לפי האמור, אפשר להגיע למסקנה המתבקשת שהכול מתחיל מההכרה שלא לכולם ניתנת הזדמנות שווה, ושלמי שיש כוח ואפשרות, עליו מוטלת האחריות לדאוג לאחרים שיש להם פחות. החזק משרת את החלש כדי לקדמו, ולא להיפך.
"המוסיקה הופכת למקור ההתפתחות של הממדים האנושיים", אומר מייסד השיטה, אבראו. "היא מרוממת את הרוח ומובילה את האדם להתפתחות רחבה של האישיות שלו. כך הרווחים עצומים – רכישת עקרונות של מנהיגות, למידה ותרגול, תחושת מחויבות, אחריות, נדיבות ומסירות לאחרים, ותרומה של היחיד להשגת מטרות משותפות גדולות".
אבראו מתייחס לתזמורת כאל חברה אידיאלית, שבה הילד יכול ללמוד על תקשורת, על אחווה, על משמעת עצמית ועל ציות, כדי ליצור קהילה הפועלת בהרמוניה להשגת מטרה נעלה. לכן השיטה מכוונת מראש ליצירת תזמורות ולא סולנים-כוכבים.
לדבריו, התזמורת היא הקהילה היחידה שבה החתירה המתמדת להסכמה הוא המאפיין המהותי והיחיד שלה. אדם המנגן בתזמורת חווה באופן עקבי עבודת צוות וכן חתירה להסכמה כי במסגרת התזמורת, חבר אחד תלוי באחר, וכי כל חבר תזמורת אחראי על עצמו אך גם על חברו. אם תשאלו לאיזו הסכמה כולם מכוונים וחותרים אליה, התשובה ברורה: יצירת יופי.
לא פעם עלתה השאלה, מדוע התכנית מבוססת דווקא על מוסיקה קלאסית, מוסיקה שאין לה, כידוע, שורשים בוונצואלה. לכך ניתנה תשובה כפולה; ראשית, מוסיקה קלאסית מבטאת ערכים רוחניים נעלים, ושנית, היא שייכת לכלל האנושות.
הדגש על הערך הרוחני עומד בבסיס השיטה מאז ראשיתה. בחזונו של אבראו על מוסיקה, הוא אומר: "מה אנשים מרגישים? התגלות. אלוהים מגלה משהו מעצמו, משהו בלתי נתפש שלא ניתן לחדור אליו באמצעים רציונאליים, אלא רק על-ידי האינטואיציה. אותו אדם צעיר, שהמוסיקה חודרת אליו והוא נענה לאתגר של נגינה בתזמורת, מתחיל לעבור שינוי פסיכולוגי. עלינו לאפשר לאמנות להניע אותנו ולהתחיל להכיר את עצמנו דרכה, משום שהיא הממד היחיד שבו אנו יכולים להרגיש את הביטוי האמיתי של ההוויה שלנו – הוויה של יופי, טוב ואמת".
בתזמורת נדרשות התמדה ועבודה משותפת קשה במשך שעות, אבל כל חבר מקבל גם ליווי ותמיכה, חומריים ונפשיים. חשוב לזכור כי עבודה זו נעשית עם ילדים שפשע וסמים הם חלק מסביבתם הטבעית, וכן עם מי שמוגדרים כעבריינים צעירים ועם אנשי האמזונס המופלים לרעה.
פטריסיו אלמוטו, מורה העובד, בין היתר, עם יתומים וילדים בסיכון חמור, אומר: "יש מי שיש לו קרובים ויש מי שאין לו איש. אבל כולנו מצאנו כאן בית, בתזמורת. אני יודע שאני מצאתי. מה שמדהים אותי הוא, שכאן אין הבדל בין אלה שיש להם צרות לבין אלו שלא. צבע, גיל, דת – כל זה לא משנה כאן. כאן כולנו מאוחדים על-ידי המוסיקה".
התכנית היא גם מודל ליישום מנהיגות המשך וטיפוחה. הכוכבים שצמחו בתכנית באים ללמד את תלמידי השיטה ולעבוד עמם. יעידו על כך המנצח גוסטבו דודאמל, כוכב בינלאומי מבוקש, אשר מונה בהיותו בן 28 למנהל הפילהרמונית של לוס-אנג'לס, ואדיקסון רואיז, קונטרבסיסט שכבר בהיותו בן 17 הצטרף לפילהרמונית של ברלין.
"יש לי אחריות כלפי מדינתי", אומר רואיז. "אינני יכול רק לחיות את החיים הטובים בגרמניה. אני חוזר לכאן לא רק כדי להחזיר משהו ממה שקיבלתי, אלא גם ללמוד מתלמידי".
ההמשכיות, אפוא, יוצרת פירמידה שבה הגדולים מלמדים קטנים. כך, כל חבר מצליח מתנסה באותו דחף של המייסד, ואותה הרוח עוברת הלאה.
יואנה סייראלטה (23): "הסיסטמה לא בנתה אותנו רק כמוסיקאים, אלא גם כבני אדם העומדים ללמד צעירים מה הם, כלומר לא רק ללמוד לנגן בכלי, אלא גם ללמוד על חברות ומה פירוש לחלוק".
פליקס מנדוסה: "אתה תמיד דואג לדור הצעיר. אני בא ללמד שלושה או ארבעה ילדים. קשה לי בגלל התחייבויות שלי לתזמורת, אבל זה לא בלתי אפשרי".
צדק חברתי צומח קודם כל מהצורך של החזק לחלוק את הטוב. בבסיסה של העצמה וההצלחה טמונה אחריות לאחר, ואם מוסיפים לכך את החיבור לרוח, הרי שהתוצאה היא חתירה מתמדת לבניית חברה המעמידה במרכזה ערכים נעלים ופועלת ליישומם בהרמוניה, וללא כל הבחנה ואפליה ביניהם.
סיסמת השיטה היא "לנגן ולהילחם" – לנגן ולהילחם במפריד, בדעות קדומות, בחוסר הזהות שגורם העוני; לעבוד בדרך של שיתוף ולא הדרה; לאפשר לכל אחד הזדמנות מתוך אמונה שבכל אדם טמון טוב ולכל אחד הפוטנציאל להצליח; המוכשרים מאוד במוסיקה יתקדמו וילמדו אחרים מוסיקה, אך גם ילד שלא יהפוך למוסיקאי מקצועי, יזכה לקבל השראה שתמשיך ותלווה אותו בחייו.
גוסטבו דודאמל (30), מנהלה המוזיקלי של תזמורת "סימון בוליבאר" אומר: "עליך לנגן ולהילחם לא רק עבור עצמך, אלא עבור הדור שלך".
האל-סיסטמה שולחת אותנו להתבונן בתוך עצמנו – האם יש לנו עדיין תקווה, אמונה, התלהבות ונכונות לעבוד קשה? האם אנו מחוברים לרוח ולחזון שישנו את העולם?
ציטוטים:
נאום התודה של חוזה אנטוניו אבראו בטקס הענקת פרס TED לשינוי העולם
El Sistema – The Promise of Music Director: Enrique Sánchez-Lansch
Mata Tigre – Change through Music in Venezuela: El Sistema. Director: Stefan Bohun