כדי לדבר על חיים מלאים עלינו לשאול את עצמנו את השאלה: מה הם חיים? עבור הפילוסופים, מה פירוש הדבר לחיות?
צורת הקיום המסוימת שאנו כפופים לה במאות האחרונות מביאה לכך שערכים פשוטים אך חשובים נשכחו, ומקומם נכבש על ידי אלמנטים חסרי משמעות. לכן קשה כל כך להגדיר מהם חיים.
מובן שהחיים הם הרבה יותר מנשיאה של גוף וניסיון לספק את כל גחמותיו, ועם מעט שליטה עליו, שהרי רוב הזמן אנו משתעבדים לו.
החיים גם אינם מסתכמים בהשגת עמדה מכובדת בחברה, כי יוקרה ושבחים הם צללים של אשליה המוענקים על ידי בני אדם שהם בעצמם חלק מהאשליה; מה שקיים היום ייעלם מחר ללא סיבה נראית לעין, ואלה אשר מפארים היום גישה מסוימת יתנצלו עליה מחר באותו הלהט…
החיים אינם יכולים להיות רק צבירת כוח ועושר, כי אלה כפופים לאותן מגבלות כמו שבחים והאשמות: הם מתחלפים זה בזה כמו בתעתועי אור, שבהם בלתי אפשרי כמעט לזהות משהו תקף ויציב.
נוכל לומר את אותו הדבר על מישהו שתולה את כל תקוותיו בקבלת אהבה מהסובבים אותו, במיוחד אם אינו יודע איך לשמור עליה ולהעשיר אותה לאורך זמן. להקים משפחה, להנציח שם או מסורת – כל זה בעל ערך, אבל… האם זה מעניק חיים מספקים לחלוטין? האם איננו חשים לפעמים כמיהה עמוקה ונסתרת לבקש "עוד משהו", שייתן לכל הדברים האחרים משמעות חדשה, המבוססת על משהו תקף ומשמעותי אפילו יותר?
יש כאלה הנסוגים ללימודיהם, מחפשים שם את משמעות הקיום. ידענות למשל היא אחת הדרכים להתבלט. יש כאלה, לעומת זאת, שאינם יכולים למצוא מספיק דרכים למלא את השעות הארוכות של השיעמום ומחפשים הסחות דעת כאמצעי מילוט; שום דבר אינו מוגזם מדי כדי להימנע מהריקנות של האני הפנימי, הנותר דומם בפנינו.
עבור הפילוסופים, החיים חייבים להיות הרבה יותר מכל האמור לעיל. החיים הם בית ספר, בית הספר המקיף והקשה מכולם. גוף, רגשות ומחשבות הם הכלים שעוזרים לנו לעבור את המבחנים בשלב הלמידה הקשה אך המיוחד הזה. הזמן הוא המורה הגדול, והאני הפנימי הוא התלמיד שאוסף חוויות לאורך כל מהלך הקיום.
מנקודת מבט זו, לנסיבות החיצוניות יש ערך יחסי בלבד, שיש בו די לספק לנו מצבים מתאימים להתפתחותנו; אבל הן אינן הכרחיות או מכריעות, הן אינן הופכות את האדם למה שהוא. יתרה מכך, כאשר הנסיבות מתקבלות בצורה זו, הן מפסיקות להפוך לאובססיות וניתן לנהל אותן ולשנות אותן בצורה מיומנת הרבה יותר. רק אז מתחיל האדם להיות אדון לגורלו.
החיים הם מעשה של אחריות כלפי עצמנו וכלפי אחרים. פילוסופים אינם יכולים לחיות כלאחר יד; הכרחי שלמעשיהם יהיו מטרה והיגיון שיכולים להתעלות מעל ההישרדות הפיזית בלבד. בבית הספר של החיים לכל דבר יש סיבה, ולפיכך – גם אמצעים ותכלית.
החיים הם מעשה של נדיבות כלפי עצמנו וכלפי אחרים. הם עזרה לעצמנו ולאחרים על ידי למידה, הם שיתוף בכל הישג, בכל חוויית למידה. הם הפקה של המרב מהקיום על ידי נתינה מתמדת לעולם שבו אנו נמצאים, ובעיקר על ידי נתינה לאנושות, שאנו חלק ממנה.
החיים הם… להיות בחיים. זה איננו סוד, וזה גם לא משחק מילים. הם נובעים מהיכולת להרגיש חלק מהיקום החי ומהאנרגיות שלו, להפיק מהם את המרב ולהדהד אותם. כך נוכל להפוך את חיינו למעשה נצחי, תנועה מתמדת לקראת יעד של שלמות, עד עולם.