במסע הפרטי שלי בחיפוש אחר תחפושת יחד עם בני הפעוט – גיליתי שהאפשרות הבלתי אמצעית להיות גיבור-על אינה רק נחלת ילדי הגן. זוהי שאיפה אנושית של כולנו, לראות סביבנו אנשים בעלי עוז וגבורה שמשנים את עצמם ובכך משנים את העולם.
סופרמן, אשת חיל, רובין הוד, הענק הירוק, האבירים, הפיות, הקוסמים, ואפילו השוטרים, הקאובויים והחיילים. כולם היו אז מושא להערצה וליוו אותנו כגיבורי ילדות, ואנחנו רצינו להידמות להם, ולו רק ליום אחד, בפורים. אז האמנו שהעולם מחולק ל"טובים" ו"רעים" ושהמלחמה ביניהם בלתי נמנעת, אך היה לנו גם ברור באיזה צד אנחנו רוצים להיות. מדובר היה במלחמת אין-ברירה, בסכנה קיומית, בכאוס ובחוסר צדק- כשהשלטון היה קורס והאנשים היו במצוקה וכאשר תחושת חוסר אונים וכליה איימו על כולם. נשמע מוכר?
אז, בדיוק אז, הופיעו גיבורי-העל. והם היו דוגמה לסיוע ולנדיבות, רגישים למצוקת הזולת. מיד כשזיהו צורך, מבלי להסס, חדרו את מחסומי הפחד והספק, גייסו כוחות-על ועברו מסעות מסוכנים והרפתקנים. הם שילמו לרוב מחיר אישי והקריבו את היקר מכול, אך נחלצו לעזרה וזכו לתהילת עולם. וכולנו רצינו להיות כמותם.
כשהתבגרנו, עשינו את המסלול המוכר של השכלה, תרבות, מודעות, פעילות פוליטית וחברתית. הפכנו נגישים יותר למידע גלובלי, נוכחים בזירות הטכנולוגיות העדכניות, עובדים בעבודה משמעותית. חלקנו הפכנו בעצמנו להורים שמחפשים את ילדיהם לגיבורי-על בפורים. כך, מצאתי את עצמי חושבת על בני הקטן בן הארבע, שעושה כל שביכולתו להיות גיבור-על, ורציתי להגשים לו את החלום.
מצאתי את עצמי מכתתת את רגליי בדוכנים, עוברת דרך תעשייה מסחרית שלמה. לבסוף נכנעתי וקניתי תחפושת במחיר מופקע ולא פרופורציונלי, שקועה בתור האין-סופי עם עשרות הורים וילדים ותוהה- לאן נעלמו כל גיבורי-העל? הרי זה בסיסי. כולנו היינו שם. ואיפה אנחנו היום? מדוע ניתן לראות אותם רק על גבי האקרנים ולא בחדשות? למה אנחנו מבולבלים, ובאיזה צד אנחנו בסוגיות שבין אדם לאדם או אדם לחברו? ולמה זה הפך מורכב ולא פשוט לנו, כמו לבני ולחבריו, שכל מה שהם זקוקים לו הם חרב, גלימה ודמיון מפותח כדי לנצח את הרעים?
העמקתי להתבונן פנימה, ללא שיפוטיות ושאלתי את עצמי, מתי "התפכחנו" וזנחנו את החלום? למה רובנו מזהים את הצורך ומסכימים לרוב שהעולם הולך ושוקע בתוך עוני, אלימות, פערים חברתיים, קנאות דתית, שנאת חינם לאחר, היעדר דיאלוג והיעדר משאבים לחינוך ולרווחה; ועדיין, אנו מספרים לעצמנו שזה נאיבי, לא ישים, חסר תועלת, ושאנחנו "בורג קטן במערכת" – רק כדי לא לנסות ולהשפיע?
מדוע אנחנו מנהלים חיים שלמים ויכולים לטוס לחו"ל שלוש או ארבע פעמים בשנה, במסגרת העבודה או עם בני המשפחה, אבל את הפינות החשוכות בעיר איננו מעזים לבקר. ואם במקרה אנו נתקלים בהן, לרוב הפחד משתלט עלינו ואנו מנסים להתעלם ולהרחיק את זה מאיתנו.
עם יד על הלב, כמה מטרידות אותנו ההשלכות של האדישות, הייאוש והתירוצים שאנו פוגשים בתוכנו ומסביבנו? כמה מאיתנו מדירים שינה מעיניהם בשל מצב כדור הארץ, חוסן הקהילה, חינוך ורווחת השכונה בדרום העיר, ואפילו השכן שלנו – כשהוא נתון בסכנה או במצוקה קיומית? בודדים. אמיצים. בעיקר צעירים ברוחם שלא אמרו נואש.
בעודי מחפשת תשובות לאותן שאלות נוקבות, תחושת כבדות נחתה עליי, כאילו שמעתי את קולות הרציונל והנסיבות קוראים תיגר על מחשבותיי. אז, בדיוק אז – מעט עם ניחוח נוסטלגי – עצמתי את עיניי וזכרתי כיצד הייתי כל-יכולה בעודני מחופשת (שלוש שנים ברציפות) לאשת חיל! כל שרציתי היה ללחום למען הטוב, באופן צנוע ואנונימי, אך לעשות את המעשה הנכון, והאמנתי בכל לבי שרק ליום אחד זה אפשרי. היה זה אושר עילאי.
אחר כך הכול חזר לשגרה. המשכתי בחיפוש אחר כיוון ושאלתי את עצמי כל הזמן מדוע העולם נוהג כפי שהוא נוהג. אך ידעתי כבר אז – בגיל של בני היום – שחיפשתי מזור לכאב ולסבל ורציתי לגרום לשינוי ולצדק. בהמשך חיפשתי מודל לחיקוי ולהשראה, אך זה לא היה קל. חיפשתי גיבורים יום-יומיים, כאלו שעושים את הבלתי אפשרי, עם ברק בעיניים ועם רוח לחימה, אך לא מצאתי. אז שוב הגיע פורים ושוב מצאתי את עצמי מתחפשת לרובין הוד, פיטר פן ושותפיהם. פחות עניין אותי להיות מלכה, נסיכה, סוג של חיה, או פיה – רציתי להתחפש לחלום של תקווה ולממש אותו.
בהביטי סביב היום, כאדם בוגר, אין לי ספק באשר לצורך שנדמה שלא הפסיק לגדול מאז אותם הימים. מספיקה מהדורת חדשות אחת כדי שתתחוור לנו עוצמת הקרע והשבר שלתוכה העולם שוקע. כוחות האופל של רוחות מלחמה ואינטרסים כלכליים, אגואיזם ושחיתות הפכו לנחלת מנהיגינו.
ישנה אלימות על כל סוגיה – בכביש, במועדונים ובגינות ציבוריות. הרס עצמי מוביל להתמכרויות, לאבדון ולתחושת ניכור וניתוק רגשי, ועוד. מנגד – עולים כוחות של נפרדות, שנאה, קנאה וחומות זכוכית, הנבנים בערינו ומבדילים בין אלו שיש להם ולאלו הטרודים בהישרדות קיומית.
האם כל אלו לא קשורים אלינו? האם מעולם לא היינו חלשים, עולים חדשים, רדופים, חסרי אונים, מתמודדים עם קשיי שפה, פערי תרבות, אטימות וביורוקרטיה בארץ לא מוכרת? האם לא נזקקנו ברגעי שבר או חולי, מצוקה או מוות למישהו שיפיח בנו תקווה? האם לא נזקקנו לקולו של החכם, של מי שעשה זאת בעבר והצליח לפרוץ דרך – ועכשיו הוא כאן עבורנו?
אם זה אנושי כל כך ומוכר, מדוע אנו נמנעים לצאת לשדה הקרב של הגיבור? מדוע אנחנו מתמהמהים? מדוע ישנו פער בין המקום שבו היינו רוצים לראות את עצמנו למקום שבו אנחנו בוחרים להיות? למה קשה כל כך להיות היכן שצריך ופשוט להתגבר?
נושא זה זוכה לבמה רחבת-היקף במיתולוגיה. כמעט בכל התרבויות והמסורות ניתן למצוא סיפורי גבורה, מיתוסים של לוחמים, אבירים שיצאו למסעות ולוחמי אור שנלחמו בבני החושך. בכל המיתוסים נדרש הגיבור לזהות את הקרב, לעזוב עולם מוכר ונוח, לצאת אל הלא נודע, לחרף את נפשו ואף להסתכן בסכנת מוות. היה עליו בהכרח להסתכן ולתת את כולו למען אידאל רחב. כיום אנו נדרשים לעשות בדיוק את אותו הדבר, אבל משהו גורם לנו להימנע: הפחד שניפצע בדרך, שנמות, שנאבד הכול – ולמען מה? טבעי שגם עולה ספק. הספק אומר לנו שכוחנו דל ולא משמעותי; שקולנו לא יישמע; שלא נצליח להוביל לשינוי מהותי, ושבכלל, הרי זהו תפקידם של מנהיגי המדינה, הממשלה ושאר הארגונים החברתיים.
על פי אפלטון והמודל שלו, בספרו "הרפובליקה", כל זה נכון במבנה של חברה נכונה. לגישתו, חברה נכונה היא חברה המסודרת על פי אתיקה, ובה לפרט, כמו למנהיג, ברור כי שדה הקרב אינו חיצוני ואינו מבוסס על אגו. הקרב הוא לא על שטחים וטריטוריה, ממון או אינטרסים, אלא הוא מזון רוחני פנימי המוביל את כולם להתפתחות ולאבולוציה רוחנית.
תארו לעצמכם חברה הבנויה על אבני יסוד כאלה; תארו לעצמכם חברה המושתתת על ייעוד רוחני, על חינוך לעצמאות ועל ערכים; תארו לעצמכם חברה שבה כל אחד ימצא את מקומו וייתן את הטוב ביותר שלו.
בחברה כזאת המנהיג יהיה האדם המוכשר ביותר למשימה, זה שכל חייו נתונים לשירות האידיאל האתי, ולא לרווחתו האישית. נשמע אוטופי? נאיבי? בלתי אפשרי? אני ממש יכולה לשמוע את צקצוקי הלשון וגלגולי העיניים מבעד למקלדת.
אכן, הרחקנו לכת.
האנושות ברובה ויתרה על החלום ועל האפשרות להתנגד ולהשפיע. הזדהות עם האינרציה מובילה אותנו לשיתוק, להימנעות ולקיפאון. היכולת לפעול ולעשות מעשה נתפסת כ"הרפתקה משוגעת" או כחזיון תעתועים. אך דווקא בעידן של מודעות וחיפוש משמעות, דווקא עכשיו אני רוצה להציע גישה אחרת. על מנת לבקע את תקרת הזכוכית של הריקנות והבדידות. דווקא בהיעדר ביטחון ויציבות חיצוניים, כשהנזקקות גואה והמשאבים מידלדלים, נדמה כי הצורך הרוחני קורא לגיבורים שבנו להתעורר.
אני אוחזת בדעה שניתן להחזיר עטרה ליושנה ולחשוף מחדש את תהילת הלוחם – הגיבור היום-יומי.
אין מדובר בקלישאה, טריילר למותחן גיבורי-על, או בקריאה להפיכת המשטר. מדובר בהיענות לגיבור הפנימי. זה שבתוכנו אשר מסכים למצוא את המאחד ולא את המבדיל, אשר מאפשר דיאלוג, מנכיח צדק ולא צדקה ומוביל לשינוי באמצעות תקווה ואהבה ולא מכוח פחד וחרדה. לאחר הפורים האחרון שאל אותי בני, אם גיבורי-העל אמיתיים, האם הם מתים ואם יש אדם שיכול לנצח אותם? אז התחדד בי שוב הצורך לחיות מחדש, כאן ועכשיו, את החלום של הגיבור.
אני מבקשת לקרוא לילדים הגיבורים שהיינו לחזור ולבחור בגבורה כדרך חיים. אני קוראת לאלה שזכרו שעליהם לבחור והיו נועזים ואמיצים, פשוט לבחור – באיזה צד עליהם להיות. אלו שאז, כמו היום, מחפשים את הדרך לעשות זאת ונכווים לעיתים, אך לא אומרים נואש. אני יודעת שזה אפשרי, משום שלא ויתרתי על כל זאת בעצמי. אני מצאתי דרך להגשים את ייעודי, לבחור באמת. ובכל נסיבות חיי הובלתי את עצמי למקום שבו אוכל לפעול למען עולם חדש וטוב יותר.
כאשר נסדוק את חומות הייאוש ואת אוזלת היד שבקרבנו, ביננו לבין עצמנו, וניתן לקולנו החרישי הילדי להבקיע – נוכל להשפיע.
אין מדובר בשדות מוקשים או בכיבוש חיצוני, אלא דווקא בכיבוש פנימי.
זה שהופך את סף הרגישות למצפן ומעדיף את האחדות, המשותף והמכבד; זה שמקרין מתוכו שמחה, פשטות וענווה; זה שעסוק בנתינה ובנדיבות ומוביל דרך של אהבה והרמוניה לכל מי שמושיט יד .
העולם כיום זקוק לגיבורי-על. לא נמצא אותם או נשמע עליהם בחדשות, אך בחייהם הם יוכיחו שניתן לפרוץ חומות של תודעה ולהחיות את הגבורה גם במאה ה-21. הגיבור מבטא חמלה, מאחה קרעים ושסעים, מחפש לגייס את כל כוחותיו ורואה את עצמו כבלתי מוגבל. החזון הוא נר לרגליו, וכן האחווה האוניברסאלית והיופי שבשירות אידיאל רחב מפעימים אותו. הוא זוכר לשם מה הוא חי.
"התשובה שלי לעצמי ולבני, היא– לא, לא נעלמו גיבורי-העל! בשל סיבות שונות הם טרם התגלו, הם רק בקיפאון משתק זמני. ואולם, האהבה תמיס אותם, תזכיר להם מי הם ותוביל אותם לאושר שבחיפוש אחר האמת.
עם זאת, הזמנים הקשים מבקשים פעולה ומעשה. בשל צו השעה והצורך המתגבר, אגיד לכל מי שחפץ לשמוע- דרושים גיבורי על!
דרישות התפקיד:
• להסכים לרצות לבחור בטוב בכל מחיר.
• להעז לצאת לקרב מול ה"אויבים" הפנימיים ולהתגבר עליהם.
• להתחייב להקריב את הנינוחות למען הרפתקת חיים בעלי משמעות.
• לרצות להנכיח את הטוב בכל תחומי החיים, ובכך להיות דוגמה ולתת תקווה שכל זה אפשרי.
• לנצח את הציניות, הספקנות, חוסר הביטחון וחוסר האמונה – על ידי אחווה ונדיבות.
• להיות מאושר מתהליך ה"קרב", לקבלו באהבה, ולא להיקשר לתוצאות נגלות.
• לזכות באפשרות לקחת חלק בשינוי ההיסטוריה ולהיות השינוי שהיינו רוצים לראות בעולם.
אם על כל השאלות הללו ענית בחיוב בלוח לבך, הנך גיבור-על. וזכור, היכן שיש חושך גדול, כל אור קטן מאיר.